עוד ספור אלמודוברי הצבוע בצבעים העזים של החיים אשר מקבלים את ביטויים לא רק מבחינה תוכנית אלא מופיעים כחלק מתפאורה צבעונית , רבת יופי ועוצמה בכל סצנה וסצנה בסרט זה.
שתי טרגדיות עיצבו את עולמו של ד"ר רוברט לדגארד: התאבדות אשתו בעקבות השחתת גופה בתאונה והתאבדות בתו כתוצאה מאובדן האם. הדחף לנקמה משפיע על גם הבחירות המקצועיות ומעתה יעסוק הרופא המנתח בהשבחה גנטית, ויפתח עור שלא יהיה פגיע לאש, לעקיצות חרקים, למלריה. במעבדתו המבודדת יחטוף הרופא את ויסנטה, הגבר הצעיר שאנס את בתו, וגרם לאסונו. הוא יהפוך אותו לאישה המושלמת בעלת העור הטוב יותר- ושמה מעתה יהיה ורה. וכמו במיתוס על פיגמליון גם כאן הבורא- היוצר מתאהב ביציר כפיו, באישה המושלמת. הסרט מעלה שאלות על היחס בין חיצוניות ופנימיות, עד כמה אנו פגיעים ומוגנים ע"י העור שעוטף את גופנו? כל הדמויות בסרט הן דמויות חשופות לפגיעה, לכן, לא מקרה הוא, שהמנתח יבקש למצוא מפלט בעור קשיח וחזק.
גם השאלה עד כמה אדם יכול להיות חופשי גם אם הוא כלוא ומוגבל באופן פיזי.
נפגוש כאן שוב נושאים אופייניים לאלמודובר כמו חילופי זהויות, יחסי אמהות- בנים, אונס, טשטוש בין גבר ואישה.
גם הטכניקה מזכירה סרטים קודמים, למשל, שימוש בעלילות אנלוגיות, בשברי עלילות, בקפיצות בזמנים ושימוש בכותרות שמארגנות אותם, כך שהצופה צריך לבנות את העלילה הליניארית בכוחות עצמו.
"העור בו אני חי" מספק חוויה קולנועית מענגת ומטלטלת כאחד, לכן, גם מבלבלת, אשר דורשת מן הצופה שעות הרהורים נוספות גם לאחר סיומה.
יש לציין, שהסרט לא מרגש כמו "הכול אודות אמא" או "דבר אליה" , "לחזור", הוא נצרב בזיכרון בשל עוצמתו הסיפורית והוויזואלית , אך לא משום שהוא פורט על מיתרי הרגש שלנו.
את הבסיס לסרט לקח אלמודובר מהרומן הצרפתי "מיגל" של תיירי ז'ונקה.
צוות השחקנים:
אנטוניו בנדרס חזר לעבוד עם אלמודובר יחד בסרט בפעם הראשונה מזה 21 שנה "(קשור אותי , אהוב אותי", "נשים על סף התמוטטות עצבים")
מאריסה פארדס, השחקנית הקבועה של אלמודובר: "הכל אודות אמא", "פרח הסוד" שלי", "הרגלים מגונים"
אלנה אנאיה מגלמת את ורה
|
