האם ידוע לכם מהי המגפה שגבתה הכי הרבה קרבנות במאה השנים האחרונות? שפעת החזירים? שפעת העופות? איידס? אבולה? אם נחשתם אחת מאלה, אתם לא מכירים את השפעת הספרדית וטוב שכך. טוב לא מכיוון שאני מעודד בורות היסטורית, אלא מכיוון שזה סימן לכך שהאיום הביולוגי המתועד הגדול בהיסטוריה, נמצא מאחורינו. במהלך שנת 1918, הייתה השפעת הספרדית כה קטלנית וכה נפוצה, שהיא קטלה יותר אנשים מכל שאר המחלות שהוזכרו בפסקה זו ביחד והיא עשתה זאת בתוך שנה. ההערכות הנמוכות מדברות על כ-50 מיליון אנשים שאבדו את חייהם במהלך אותה שנה שחורה. השפעת הספרדית (שנקראת כך לא בשל מוצאה, אלא כי בספרד לא הייתה צנזורה אודות קיום המחלה בקרב חיילים), נעלמה מהעולם. הצלחנו לפתח חיסון, לעצור את התפשטותה ולהקטין אותה למימדי דגימה מוקפאת במעבדה שמורה היטב, לצורכי מחקר. לפחות עד שאיזה מדען מטורף יצליח לשים עליה ידיים.

הסיבה שמגפות פחות קטלניות מעוררות כיום היסטריה כאילו הן עומדות להשמיד את המין האנושי, היא יחסי ציבור. ליתר דיוק, היסטריה שמופצת בתקשורת ומבוססת על בורות וחצאי אמיתות. קשה להעביר לציבור את כל המידע, במיוחד כאשר נדרש רקע רפואי בכדי להבין חלק מהמושגים, אז אומרים את מה שהכי קל להבין. גם הרצון ברייטינג גבוה, מעלה את רף הפחד ואת האושר כאשר נמצאת תרופה למכה. לשפעת הספרדית לא היו יחסי ציבור טובים כל כך, אז חלקכם יגש לויקיפדיה כדי ללמוד במה מדובר בעקבות אזכורה בביקורת זו. הסרט "התפשטות" עוסק במגפה חדשה, מלווה בשילוב הכוחות של שתי מגפות-על. יש לה את אחוזי התמותה של השפעת הספרדית ואת יחסי הציבור מלווי ההיסטריה של שפעת החזירים.

זה מתחיל כאשר אישה אמריקאית בשם בת' אמהוף מאושפזת בבית חולים עם חום גבוה. הרופאים לא יודעים מה גורם למצבה והיא אינה מגיבה לאף טיפול. כאשר בנה מציג סימפטומים זהים, עוד ניתן לחשוב שמדובר בכשל גנטי. כאשר אנשים נוספים שבאו עם בת' ובנה במגע מאושפזים, הרופאים מבינים שמדובר במחלה מדבקת והמרכז לבקרת מחלות ומניעתן מתחיל לחקור. מתברר שמקרים נוספים של המחלה נראו בסין ובהונג קונג, ממנה חזרה בת' לאחרונה. הסקת מסקנות פשוטה מאתרת את מקורה הגיאוגרפי של המחלה, אולם לא את הגורם לה ולא אף רמז לאופן מניעתה וריפויה.

הסרט מתמקד במספר דמויות המתמודדות עם התפשטות המגפה. מיץ' אמהוף, בעלה של בת', מנסה להבין מדוע לא נדבק ומשגיח במידה פרנואידית על בתו לבל תצטרף לרשימת החולים. אלן קראמוויד, בלוגר בריטי חובב קונספירציות שהיה הראשון לדווח על החשד לקיומה של מגפה עולמית לא מוכרת, יוצא נגד חברות התרופות וקורא לציבור לא לסמוך עליהן ועל הממשלה. ד"ר אליס שיבר מהמרכז לבקרת מחלות ומניעתן, פועל לנהל את ההתמודדות עם המחלה, לצד אחריות על קבירת הגופות המצטברות והמנעות מהפגנת חוסר ודאות מול התקשורת. ד"ר ארין מירס נמצאת בשטח, הכי קרוב שאפשר לחולים ונאבקת עם ההבנה שאין ביכולתה לעשות דבר בכדי למנוע מהמוות לכבוש עוד מעוז. בקצה השני של העולם, נציגה של ארגון הבריאות העולמי מגיעה להונג קונג במטרה להתחקות אחר מקורות הנגיף ולעבוד עם הרשויות המקומיות בנסיון למצוא פריצת דרך. אחד הרופאים המקומיים שעובדים איתה, מגיע מכפר שהוכה קשות בידי המחלה ורבים ממכריו ובני משפחתו נמצאים בסכנה מיידית.

"התפשטות" משתדל להראות מציאותי. קטעי החדשות והבלוגים המתעדים את התקדמות המחלה, ערוכים ומצולמים ממש כמו קטעים מציאותיים. בניגוד לרוב הסרטים, כאן קיימת הבנה אמיתית של חלקו של האינטרנט בהפצת מידע, כולל התייחסויות ישירות לשימוש בטוויטר ופייסבוק. הנציגים הבכירים של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן ונציגי הממשלה, מדברים בקרירות הרשמית האופיינית ולא נופלים בפחים שמכינים להם מראיינים. זאת בניגוד לאלן קראמוויד שרק מחפש פרובוקציות, או למיץ' שנראה לפעמים כמו האדם האופטימי היחיד בסביבה, בעוד ההיסטריה הולכת ומשתלטת על החברה. הצילום לא מנסה להראות כמו סרט תעודי, סטיבן סודרברג אפילו נמנע מהמצלמות הרועדות שמאפיינות חלק מסרטיו, לטובת מראה חלק וממוקד יותר. המשפטים המונחים בפי הדמויות, אכן נשמעים כמו מה שהייתי מצפה מאנשים לומר בנסיבות המוצגות, לרבות דבריה של דמות המתקשה להבין שלא תראה יותר את אחד מקרבנות המגפה.

הסרט משובץ בשחקנים מוכרים החולקים ביניהם זמן מסך. מאט דיימון, גווינת' פאלטרו, ג'וד לאו (מיני איחוד של "הכשרון של מר ריפלי"), לורנס פישבורן, קייט ווינסלט, מריון קוטיאר, בריאן קרנסטון, אליוט גולד, דמיטרי מרטין וג'ון הוקס מרכיבים רק חלק מהצוות הממלא את התפקידים השונים. מאחר ומדובר בפרצופים קלים לזיהוי, קיימת סכנה שיהיה קשה להתרכז בדמויות ותפקידים קודמים שלהם יפרצו לתודעה ויסיחו את הדעת. זה לא קורה וגם אם אני יודע שהאיש על המסך היה מורפיאוס ב"מטריקס", אני מסוגל להתעלם מפרט זה ולהתייחס אליו כאל רופא בכיר שעסוק עכשיו בלהציל את העולם וממש לא אכפת לו באיזה צבע הגלולה שתעשה זאת.

למען האמת, פה נמצאת גם בעיה מסויימת בסרט. ריבוי הדמויות מביא לכך שאי אפשר להיקשר לאף אחת מהן. מה גם שהדמויות מגיעות אמנם מרקעים שונים, אבל רובן שומרות ככל הניתן על קור רוח ולא מנסות לעשות מעבר לתפקידן. גם אם המשחק מצוין, לא מרגישים את האימה שמתעוררת בעקבות התפשטות המחלה, או את הסבל של החולים ושל אלה שאבדו את יקיריהם. הבימוי של סודרברג אמין כל כך בכל הנוגע לרחשי התקשורת, שרוב הסרט נותן הרגשה של דיווח חדשותי המשתדל להישאר אובייקטיבי ככל הניתן. עד כמה שהסרט מעניין, לא ממש היה אכפת לי מה יקרה לדמויות, כי עוד לפני שהספקתי להכיר אחת, הפוקוס עבר לדמות אחרת. אולי זה קשור לנקודות המבט שנבחרו. כמעט כל הדמויות שזוכות ליותר מכמה שורות בתסריט, יודעות יותר מהאזרח הממוצע, מה שמגן עליהן מפני איבוד עשתונות. גם מיץ', אדם מן השורה ללא השכלה רפואית מיוחדת, יודע יותר מרוב האנשים בזכות סקרנותו וחוש האחריות שלו.

התפשטות הוא סרט טוב, אבל העדר התרכזות בסיפור מסוים, הופך אותו למרחף מעל פני השטח, בלי תחושה אמיתית של אימה או צער. וירוס שעובר מוטציה הוא האיום הגדול והסביר ביותר על עתיד המין האנושי והתפשטות עסוק כבר מההתחלה בנסיון להרגיע את חששות הקהל. "התפרצות" מ-1995 אולי סרט פחות טוב, אבל הוא הצליח לייצר את המתח שסודרברג מפספס על ידי ריכוז הסיפור בצוות מדענים אחד בעיירה אחת. סרטי הזומבים שנוצרו לאורך השנים, מתבססים על התחושה האיומה בלהיות אדם לא נגוע שמתקיים על זמן שאול ולא יכול להתחמק לנצח מהצטרפות לצבא החולים. עד כמה שהתפשטות מטפל בנושא בצורה בוגרת ואמינה, הוא עושה זאת באופן לא בידורי בעליל. הוא עשוי טוב ומעניין לצפיה, אבל מפספס את מימד האימה כשהוא משתדל לא ללכלך את הידיים ושומר על מרחק בטיחות מהרגשות הלא נעימים.