המלצות על סרטים
פוסטים פופולאריים
-
להפוך זבל לזהב- על "אומנות בזבל"-חובה לראות
9/1/11 | 5624 צפיות
-
יום האישה ותחזוקת בעל....?!
8/3/11 | 1581 צפיות
-
"בעולם טוב יותר"- משאלה בספק
7/4/11 | 1545 צפיות
-
אדם פוגש את עצמו בקולנוע- מפגשים חווייתיים
3/7/12 | 1443 צפיות
-
אף אחד לא שמע על חתולים פרסים- מומלץ
31/7/10 | 1028 צפיות
-
כשתפגשי גבר זר גבוה ומסתורי- אהבתי
23/10/10 | 934 צפיות
פוסטים אחרונים
- מיסטר גאגא- ללכת לראות 13/11/15
- אדם פוגש את עצמו בקולנוע- מפגשים חווייתיים 3/7/12
- שנה טובה! 26/9/11
- "עץ החיים"- חידת הקיום, חידה קולנועית 29/5/11
- אחד ועוד אחד הם אחד?-"האישה ששרה" 21/5/11
- "בעולם טוב יותר"- משאלה בספק 7/4/11
0
אלגנטיות של קיפוד- הספר והסרט
 "שמי רנה, אני בת חמישים וארבע. כבר עשרים ושבע שנה אני שוערת בניין בבית מספר 7 ברחוב גרנל- חווילה עירונית גדולה, עם חצר קדמית וגן אחורי, שחולקה לשמונה דירות פאר ענקיות, המאוכלסות כולן. אני אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגלים וריח פה של ממותה, אם לשפוט על פי הדחייה שאני מעוררת בעצמי בבקרים מסוימים. מעולם לא למדתי בצורה מסודרת ומאז ומתמיד הייתי ענייה, זניחה ונחבאת אל הכלים. אני חיה לבדי עם החתול שלי- זכר שמן ועצלן, חסר כל ייחוד ראוי לציון מלבד הסירחון שעולה מכפות רגליו כשהוא כועס. גם הוא וגם אני לא מתאמצים כלל להתערות בחוגים של בני מיננו. לעיתים נדירות אני מתנהגת בחביבות לאנשים, אם כי על נימוס כלפיהם אני שומרת תמיד, ולכן הם לא אוהבים אותי ובכל זאת משלימים עם נוכחותי כי אני הולמת להפליא את תבנית הקונסיירג' (שוער בניין) כפי שהתגבשה בתפיסה החברתית, ולכן אני אחד מגלגלי השיניים הרבים שמסובבים את האשליה האוניברסלית הגדולה שלפיה החיים הם בעלי משמעות שניתנת בקלות לפענוח..... כך נפתח הספר החוויתי, מעורר המחשבה שסחף אותי כשקראתי אותו כשהתפרסם בעברית. צפייה בסרט המבוסס על ספר מענג תמיד פרובלמטית בעיני. החשש שלי מאכזבה תמיד נושף בעורפי. ובכל זאת, מכיוון שאני מחנכת את עצמי זה שנים שיש להתייחס באופן שונה לאומנות הספרות ולאומנות הקולנוע (על נושא זה יש לי הרצאה נפרדת...) זכיתי ליהנות מהסרט גם. בפרק הבא בספר נפגוש את הגיבורה השנייה שלוף פאלומה , ילדה בת 12 שגרה באחת הדירות בבניין שהוזכר שכותבת יומן ( ובסרט היא מתעדת את הדברים במצלמת וידאו). פאלומה היא ילדה מחוננת, רגישה, שמתבוננת בקיום האנושי, במציאות, במשפחתה באופן סאטירי: אביה שר, אמה שוחרת ספרות, נוירוטית , אחותה סטודנטית שטחית. היא מתאמצת להסתיר את ייחודיותה, מחפשת מסתור, לא רוצה להיראות- בדיוק כמו השוערת שלנו, שמסתבר, שהיא אישה רחבת אופקים, המתעניינת בפילוסופיה, ספרות, אומנות, מוסיקה. וכך כותבת פלומה ביומנה בתחילת הספר: "לכן הגעתי להחלטה. בקרוב אני גומרת את שלב הילדות. ואף על פי שאני יודעת בוודאות שהחיים הם מהתלה גרועה, אני לא חושבת שאוכל להחזיק מעמד עד הסוף. למעשה, אנחנו מתוכנתים להאמין במה שלא קיים, כי אנחנו יצורים חיים שלא רוצים לסבול. לכן אנחנו מבזבזים את כל הכוחות שלנו בשכנוע עצמי שיש דברים שכדאי לסבול למענם, ולכן יש משמעות לחיים. שאלת משמעות החיים, הסבל, מקומה של האומנות והיופי בחיינו, דיאלוג עם אינספור יצירות אומנות ספרותיות, קולנועיות, מוסיקה, וסאטירה על הבורגנות והסוציאליזם המזויף (בליווי אזכורים רבים למרקס)עומדים במרכז הספר והסרט. אין ספק שיש בספר מעין "הפוך על הפוך" שניתן להבין מתוך יומנה של פאלומה: "מין אינטלקטואלית כזאת (שצוחקת על אינטלקטואלים אחרים)... מה זאת אינטליגנציה? מה מקומה של ההשכלה? ומה קורה כשהאינטליגנציה הופכת למטרה בפני עצמה? גם רנה וגם פאלומה נמשכות לתרבות היפנית, לכן בואו של הדייר החדש, קאקורו אוזו מהווה נקודת מפנה במערכות היחסים בבניין. האם יש מקריות בכך ששמו של הדייר החדש הוא כשמו של הבמאי היפני שאת יצירתו "האחיות מונקאטה" רנה מעריצה? (למרות שבהמשך יובא ההסבר שזהו שם יפני נפוץ, כמו כהן או לוי אצלנו...). וכך כותבת רנה: "זהו הסרט העשירי של אוזו שאני רואה החודש. למה? כי אוזו הוא גאון המציל אותי מהגורל הביולוגי". בסרט- מוקדשת לכך סצנה שלמה שבה קאקורו ורנה צופים בסרט יחדיו בדירתו המפוארת, בחדר הקולנוע שלו. זרותו של קאקורו מאפשרת לו לראות את הדברים הנסתרים מעיניהם של אלה השבויים בתדמיות מקובלות. כך הוא יבחין בייחודיותן של שתי הנשים ויתחיל תהליך של הסרת הקוצים של שתי ה"קיפודות". חתולה השמן של רנה נקרא ליאו, על שמו של ליאון טולסטוי, וכך גם שני חתוליו של קאקורו הקרויים בשמות לוין וקיטי גיבורי "אנה קרנינה" שמככב בספר ובסרט כמוטיב בעל משמעות סמלית. קאקורו המזהה את העומק הרגשי, תרבותי של השוערת ה"פשוטה" מעניק לה במתנה מהדורה מיוחדת של שני הכרכים של אנא קרנינה" והמשפט הפותח את יצירת המופת הזו ידוע לכל, ומצוטט בסרט יותר מפעם אחת: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – אומללות כל אחת על פי דרכה". הסרט והספר מסתיימים בשאלה: על פי מה נקבע ערכם של החיים? "מה שחשוב , כך אמרה לי פאלומה באחד הימים, הוא לא המוות, אלא מה עושים ברגע שבו מתים". פאלומה משנה את דעתה, מחליטה לא להתאבד: "אני אומרת לעצמי, שאולי, בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן. כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגריים בזמן, הפוגה, מקום אחר שהוא בכל זאת כאן, "תמיד" שהוא בתוך "הלעולם לא"- אבל אני בוחרת לסיים את המלצתי לכל מי שרוצה להתענג על ספר וגם סרט שעבור כמותם אנו צורכים אומנות/ספרות/קולנוע באחת מכותרות הפרקים ביומנה של פאלומה: *מי חושב שהוא יכול לעשות דבש בלי לחלוק את גורלן של הדבורים? וכעת, אני מקנאה בכל מי שעדיין לא קרא, שעדיין לא ראה. המלצות נוספות על סרטים איכותיים וספרות באתר : http://www.anat-or.com/ |
הציון שלי: 5 מתוך 5
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ואוו ענת, נשמע מיוחד במינו עם עצמה. אבל עצב התגנב ללבי, קשה להיות בסרט שאנשים הוכו בגורלם לפחות במובן של נקודת התחלה לא קלה[בלשון המעטה.
מקווה לפנות זמן ולהגיע לראות. תודה על ההמלצה.