תחת עץ העוזרד שתורגם משום מה ל"כשתקראי בשמך" מבוסס על רומן בשם "עץ העוזרד לנצח" ומבוסס על סיפור אמיתי.

ז'אנג יימו, אחד הבימאים הגדולים של הקולנוע הסיני מי שהעניק  לנו את "מחול הפגיונות" ,"גיבור", "ג' דו", "הפנסים האדומים" ו"סיפור חיים" שוזר סיפור אהבה דרמטי  עם סיפורה של סין בתקופה המהפכה התרבותית בניצוחו של היו"ר מאו.

ג'ינג הגיבורה היא תלמידת תיכון , שנשלחת כמו רבים בתקופתה ל"חינוך מחדש" בכפר . היא בתם של אסיר פוליטי, שעדיין כלוא ושל מורה "קפיטליסטית", והם חיים בעוני רב, ושרויים בפחד מתמיד בשל העין  הבוחנת של המפלגה.
עם בואה אל הכפר היא שומעת יחד עם בני כיתתה את הסיפור האגדתי אודות עץ העוזרד, שפרחיו הלבנים האדימו בשל דמם של הגיבורים הסינים במלחמתם ביפנים. הצבע האדום הוא סמל לא רק לקומוניזם ולמהפכה, הוא משמש רמז לבאות, לתשוקה, לדם, למחלה, למוות.

במקום הזה ליד העץ פוגשת ג'ינג את סון, סטודנט לגיאולוגיה, שמחזר אחריה בחן ומוציא אותה מעצבותה. השניים נכנעים לתכתיבים החברתיים , ונדמה שכצעירים כל החיים לפניהם. אלא שנסיבות החיים מנווטות אל כיוון אחר.

הסרט מציג עולם זר ואחר,  ומכאן גם המשיכה שלנו, הצופים המערביים, לצלול אל הלא מוכר. הוא לא מעורר  הזדהות, אלא התענגות על הדמויות התמימות (שכמובן, לא נמצא במקומותינו, בעולם המודרני), צילומי הנוף הבתולי, פס הקול, ומלאכת העידון והאיפוק ,שיוצרים חוויה אסתטית בעלת עוצמה ורגש.
עץ העוזרד הוא מוטיב משמעותי בסרט, ומופיע כמקום האיחוד בין האוהבים. האמת על צבעם של הפרחים, שהיו ונשארו לבנים מעמידה בספק עוד דברים המסופרים ע"י אנשי השלטון.

אילו לא היינו יודעים כי הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי אומרת שמדובר באגדה קסומה שסופה טרגי.  אהבת נצח שנגדעה בליבה אינה נושא חדש, ואולי אפילו ארכאי, אבל ההתפעלות שלי מן הסרט והרגש שעורר בי (בכיתי לא אחת במהלכו) נובעים מ"האיך" ולא מן ה"מה".

מושלם, אמרתי?