הייתה לי התלבטות אם לכתוב ביקורת על "חוף מבטחים". אני מעדיף לכתוב על סרטים סמוך ככל הניתן למועד יציאתם לאקרנים ואילו חוף מובטחים מוקרן בישראל כבר יותר מחודש. למעשה, הסיבה שראיתי אותו דווקא השבוע, קשורה בעקיפין לאפשרות שירד בקרוב מהמסכים. הדבר המוזר הוא שלא שמעתי אף אחד מדבר על הסרט לפני שצפיתי בו, אולם מאז הצפיה, שמעתי יום אחרי יום שאנשים ממליצים ומשתפכים עליו. זה מה שעודד אותי לכתוב את הביקורת ולא לחכות לסרט חדש יותר. רציתי לאפשר למי שטרם צפה בחוף מבטחים, לקרוא עוד דעה.

הסיפור מתרחש בעיר נמל מנומנמת בצפון צרפת, בשם לה הברה. תושבי העיירה עסוקים בעיקר בלהיות מאוד צרפתיים ולשתות כוס יין לצד בגט עם גבינה, כהכנה לסיגריה שאחרי. מרסל מרקס מנסה למצוא תעסוקה כמנקה נעליים. למרות גילו המתקדם, מרסל יוצא בכל בוקר לעבוד, מניח את הציוד ומשרת לקוחות עד הערב. כלומר, במידה ויש לקוחות. לה הברה היא מסוג המקומות בו כולם מכירים את כולם ולאף אחד לא אכפת אם יש קצת בוץ על הסוליה, אז עיקר הלקוחות הם אורחים המגיעים מרחוק ועוברים במקרה ליד מרסל כשנעליהם זקוקות לצחצוח. מכיוון שהאטרקציה המרכזית בלה הברה היא תחנת רכבת עם סידורי אבטחה רופפים, מרסל מתקשה לפרנס את עצמו ואת אשתו ארלטי, היושבת בבית, מבשלת, מנקה, מסדרת ובוהה בצורה לא ממוקדת לעבר המצלמה (על כך בהמשך).

יום אחד, כפי שאני מניח שאמור לקרות לא מעט בערי נמל צרפתיות, נמצאת מכולה מלאה במהגרים לא חוקיים מגבון. המשטרה עוצרת את כולם, פרט לנער צעיר המצליח להימלט בקלות מביכה. כה מביכה בריחתו, שמפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו ממנה בלש בכיר להתחקות אחר הנער ולהביאו לידי הרשויות לפני שהקרקס התקשורתי מתחיל לדרוש ראשים. מתברר שבאמת לא קורה הרבה בצרפת. זה, או שהמשטרה הצרפתית בקיצוצים רציניים אם היא נאלצת למנות בלש שאחראי על פתירת רציחות ועצירת מאפיונרים, כדי לתפוס נער אחד שאף שוטר לא טרח אפילו לרוץ בעקבותיו כשנמלט. אני מניח שהמחסור בכח אדם נובע מכך שרוב המשאבים מופנים בדיוק להוריד חתול שנתקע על עץ.

באופן לא מפתיע, הנער מתגלגל לביתו של מרסל, המחליט להסתירו מהמשטרה, עד שימצא פתרון. הנער רוצה להגיע ללונדון כדי להתאחד עם אמו ולמרסל יש מספיק זמן פנוי בשביל לעזוב הכל ולפעול למען איחוד משפחתי שהממשלה עיוורת לחשיבותו. אני מתחיל לחשוד שיש כאן מסר.

אחד המשפטים הנאמרים יחסית בתחילת הסרט הוא "זרים מוצאים את הקבצנים רומנטיים". האמירה הזו לוותה אותי לכל אורך הצפיה, מכיוון שזה בדיוק מה שהרגשתי שעובר על הבמאי. אקי קאוריסמקי הוא במאי פיני ולמרות שהסרט מתרחש כולו בצרפת, דובר צרפתית ורוב השחקנים בו הם צרפתים, הוא מייצג דווקא את פינלנד באוסקר לסרט בשפה זרה. קאוריסמקי, כזר המתבונן על החברה הצרפתית מבחוץ, אכן מוקסם ממנה. יש בחוף מבטחים הרבה דברים מיושנים. המלחים השיכורים בפאב השכונתי, הבתים והחנויות הצנועים למראה, החיבה המקומית למוזיקת סיקסטיז, הטלפונים הציבוריים. בשביל מישהו שבא ממולדת הנוקיה, קאוריסמקי מוצא קסם רב באנשים שאין ברשותם טלפון סלולרי. לה הברה היא מקום שנרדם לפני כמה עשורים ולא התעורר מאז.

זו אולי הסיבה שבעיה עכשווית כמו הגירה לא חוקית המונית של פליטים ומבקשי עבודה, לא מובנת לאנשי לה הברה. הם רואים נער במצוקה ולא מקשיבים לכותרות העיתונים שרומזות על קשרים לאל קעידה. מבחינתם, מדובר באדם מסכן שיש לעזור לו וכלל אינו מאיים על הדמוגרפיה של אף אחד. גם הבלש המתחקה אחר עקבות הנער, בעיקר נמצא שם כדי להזהיר ולדבר על העבר ולא כדי להפחיד או לעשות עבודת משטרה כלשהי. נאמר על מרסל שהוא ילד מגודל וזה גם מתחבר לאופן בו הוא תקוע בעבר ולא מתקדם עם שאר העולם. למרות שיער השיבה על ראשו, הוא לא העביר שנים בלימודים ורדיפה אחר קריירה. הוא מנקה נעליים, מקצוע שהולך ונעלם בתקופתנו.

הקסם הנוסטלגי הזה מגובה במבט ספק נאיבי, ספק סטראוטיפי, על החברה הצרפתית. כן, קיימים מחנות פליטים ומאבקים פוליטיים, אבל זה רחוק, בטלוויזיה. הצרפתים רק מחפשים לאכול בגט עם גבינה מסריחה וללגום כוס יין. אם יש זמן, אולי אפילו עוד כוס. כולם מעשנים, כולם קנו את הבגדים במקבילה הנורמנדית לשוק רמאללה, כולם תמימים וכולם משפחה אחת גדולה. אם זה היה אפשרי גיאוגרפית, אני בטוח שהיינו רואים את מגדל אייפל בכל שוט שני בסרט. הבמאי הזר מוצא את העוני וההתקעות בסרח של העולם המודרני רומנטיים, במיוחד מכיוון שאינם שלו.

הבעיה היא שזה לא מחזיק סרט שלם. יש רגעים משעשעים, לצד רגעים מרגשים ואני משוכנע שלא מעט פרנקופילים מזדקנים יתמוגגו באושר מאיך שצרפת לא השתנתה מאז הוציאו לראשונה את התקליט של שרל אזנבור מעטיפת הנייר. זה עדיין לא מצדיק סרט באורך מלא. מעבר לכך שהעלילה פשטנית ורוב הדמויות סתם שטחיות, הסרט הזה אפילו לא מתאמץ להיות מקורי או מיוחד. חוץ מנוסטלגיה, אין בו שום דבר חדש או מפתיע. חצי מהבדיחות מתפספסות בגלל ביצוע גרוע, מה שגרם לי לתהות לא פעם אם זו בכלל אמורה להיות קומדיה, כי היו רגעים שהייתי היחיד באולם שצחק.

בכלל, קרה לא מעט במהלך הצפיה שנעצרתי ושמתי לב למשהו מוזר. חוף מבטחים הוא כמו תמונה צבעונית ומלאת חיים, שמישהו תלה עקום על קיר המוזיאון ולאף אחד לא נעים להעיר על כך. המשחק גרוע, מה שרק זוכה להעצמה כשהשיחה מתנהלת לפתע בקלוז אפים. שחקנים מביטים הישר למצלמה ומדקלמים את השורות שלהם באפתיות מוחלטת. רוב השיחות מסתיימות בשתיקה והמתנה של כמה שניות עד שהדמות תצא מהמסך. איומה במיוחד קאטי אוטינן, ה"משחקת" את ארלטי. למרות שהתפקיד שלה אמור להיות מאתגר לאור הסוד שהיא שומרת מבעלה, היא תמיד נראית כאילו הרגע עצרו אותה באמצע הרחוב וזרקו לה תסריט ליד. אין לה מושג מה היא עושה והדמות שלה בלתי נסבלת, למרות שהיא בכלל אמורה לעורר אמפתיה. בתור מישהי עם קריירת משחק שנמשכת כבר שלושים שנה, הייתי מצפה שהיא לפחות תדע איך לא להראות בהלם קרב כשצועקים "אקשן".

עוד עניין מוזר הוא העריכה. העורך הוא פיני, כמו הבמאי, אז סביר להניח שהם דוברים את אותה שפה. לכן מפתיע עד כמה הם לא מתואמים ביניהם. אקי קאוריסמקי מסוגל לבנות מתח לאורך הסצנה, או אינטרקציה משמעותית בין דמויות והעורך פשוט קופץ לסצנה הבאה בלי טיפה של חוש קצב. לשם דוגמה, ישנה סצנה מאוד טעונה של שיחה לקראת סוף הסרט, שמסתיימת באמצע מילה, ללא כל אזהרה. כמה דקות קודם לכן, יש הופעה של זמר שהוקפץ לעלילה כמעט משום מקום (יש הסבר צולע למה הוא שם), בלי הפרעה או מחשבה על כך שזה שיר ממש משעמם. לא רואים קהל בהופעה, רק את הזמר ולהקתו, עם קפיצות מזדמנות החוצה, לוודא שהעלילה לא הלכה לשתות משהו בינתיים. יכול להיות שנתנו מגבלת זמן על הסרט והעורך התחיל לקצץ מסצנות מאוחרות יותר אחרי שקלט שאכל משהו כמו חמש דקות על שיר?

בסופו של דבר, הביקורת הזו יותר חיובית ממה שחשבתי שתהיה. כששמעתי שאנשים ממליצים בחום על חוף מבטחים, חשבתי שזה עוד מקרה בו כל העולם מכתיר סרט כיצירת מופת ורק אני קולט שהוא נעשה בסטנדרטים של שנה א' במכללת תל חי (בחוג לנאוטולוגיה). האמת היא שהוא לא כזה נורא. לפני שנתיים, יצא בשם "Welcome", העוסק בנושא דומה. זה היה סרט גרוע ומרושע. הוא נסה מאוד בכח לדחוף מסר לא חד משמעי והתבסס על ההנחה שרוב האנשים רעים מיסודם. חוף מבטחים נוקט את העמדה ההפוכה. הוא מאמין בטוב שבאדם ובכך שגם אם מדובר בגישה מיושנת, עוד ישנם אנשים שרק רוצים לעזור זה לזה, ללא כוונות נסתרות. נוצרת קנאה במי שגר בלה הברה כי הם אמנם עניים, אבל חיים בעולם ערכים טוב יותר משלנו. זו ראיה נאיבית, ילדותית אפילו, אבל היא בלתי מזיקה. מבין כל האפשרויות, אני מעדיף סרט שיהיה לא מרשים, אך גם בלתי מזיק, מסרט שמחפש לגרום לי לשנוא את העולם בכל מחיר.