כותרות TheMarker >
    ';

    קפיצה למים הקרים

    המחבוא המושלם

    4 תגובות   יום שבת, 3/12/11, 22:15

    ''

     

     

    הסרט "אלגנטיות של קיפוד" הזכיר לי חלום שהיה לי פעם: שתהיה לי חנות ספרים משלי, לאחר שאפרוש לפנסיה, נידחת ואפלולית, ובה אהיה ספונה מבוקר עד ערב בין ספרים. לעיתים רחוקות ייכנס מישהו להתעניין, ננהל שיחה קצרה ומרתקת, ואז יעזבוני לנפשי לשקוע לתוך עולם הדמיון והקריאה.


    את החלום הזה סיפרתי פעם לפסיכולוגית אליה הלכתי בתקופת משבר עמוק. היא אמרה לי שזה חלום בר- הגשמה. הנהנתי לעברה בנימוס, ולא ידעתי אז למה, אבל התאכזבתי. אחרי תקופה עזבתי אותה, כי הרגשתי שהיא לא מצליחה לעזור לי לפצח את עצמי, כמו שהיא אמורה לעשות, ומאז לא חזרתי לעולם הפסיכולוגים וגם קרנו ירדה בעיניי.


    דווקא הסרט "אלגנטיות של קיפוד" הפיל אצלי אסימון בנוגע לכך. "מצאת את המחבוא המושלם" אומרת פאלומה הילדה, המחזיקה בתובנות שאינן כלל סבירות לגילה (היא בת 11) לגברת מישל רנה, הקונסיירז' (שוערת) של הבניין בו היא גרה. באותו רגע הבנתי גם את חלום חנות הספרים שלי.


    רנה[1] בת ה- 54 משמשת כקונסיירז' הבניין ברחוב גְרֶנֶל מזה 27 שנים ומתחזקת את חזות הקונסיירז' חמורת הסבר המצופה ממנה. היא אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה. אלמנה, החולקת דירתה עם חתול שמן ועצלן. מעולם לא למדה באופן מסודר ומאז ומתמיד נחבאה אל הכלים.


    רנה עמלה רבות כדי לשמר את מראית העין הזו, בד בבד שסידרה לעצמה ספרייה בחדר האחורי של דירתה, בו אגרה עשרות ספרים ודי.וי.די, ובו בילתה את שעות הפנאי השלוות ביותר שלה, מוגנת מפני העולם, במאורתה, שוקעת בהתמוגגות לתוך עולם התרבות והאמנות האופף אותה, חיה על פי נטיות ליבה כשבחדר החיצוני דולקת הטלוויזיה, כדי שדיירי הבניין העובדים במבואה יראו לנגד עיניהם  את דמות השוערת הרובצת למול מרקע הטלוויזיה כפי שהתגבשה בתפיסה החברתית.


    שם הסרט "אלגנטיות של קיפוד" עוסק בין היתר באותם "קוצים" בהם מתחמשים הרגישים מבינינו, כדי להסתיר את שברירותינו מן העולם. מוריאל ברברי, שכתבה את הספר עליו מבוסס הסרט, בחרה להשוות אותם לאלו של קיפוד, בישראל נהוג לכנותם קוצי "צבר" ויש להניח שיש עוד כמה דוגמאות שניתן לעשות בהן שימוש.


    פאלומה[2] הקטנה, כמו רנה, חמושה גם היא בלא מעט קוצים. ובמצלמת וידאו. קוציה באים לידי ביטוי במסקנות הכה-נחרצות שיש לה על החיים, השאובות מקריאה רבה והתבוננות בקרובים לה, ואשר מובילות למסקנה הסופית, שעליה להתאבד ביום הולדתה ה- 12.

     

    ה"מסקנוֹת" ו"נחרצוּתן" גרמו לי לנוע באולם באי-נוחות, לא רק כי אני לא מזדהה איתן (בפרט לא עם ההשוואה הפשטנית של חיי האדם לחייו של דג זהב באקווריום) אלא במיוחד כי הן לא ממש אותנטיות כשהן נאמרות מפי ילדה בגילה. גם ה"תובנות" שהטיחה זו בפני אורחי הוריה, באשר להשוואת משחק ה"גו" למשחק השח-מט, לא נשמעו אמינות במיוחד, גם אם היו מרתקות ביותר לכשעצמן. למרות זאת, חשוב לי לציין שהשחקנית הצעירה והנפלאה, הצליחה לעשות את המיטב ומעל המצופה ביחס לתפקיד הכבד והמורכב הזה. 

     


    שתי הדמויות האלו, של רנה ופאלומה, כל אחת בדרכה, הקימו סביבן חומות שחסמו אותן מהחיים. בדיוק כמו השאיפה הסמויה שלי בגיל צעיר להתכרבל מאחורי חומת ספרים בחנות נידחת ולא להיות חייבת דבר לאף אחד. החיץ הזה, שהינו למעשה מעטה קוצני בדמות דעות נחרצות, המבוסס, לכאורה, על הגיגים חכמים מתוך ספרים או סרטים נחשבים,הוא חוסר ההתמודדות. כל אחת מהן, בדרכה , ביקשה להיהפך למתבוננת שקופה, רואה ואינה נראית, פאסיבית, שאינה נוטלת חלק בתהליך החיים.

     

    כך עד ל"אירוע המחולל", קרי, עצם הגעתו של דייר חדש לשכונה – קקורו אוזו היפני[3].


     

    אוזו היפני מצליח לחולל שינוי בשתי אלו, ולמוסס את קוציהן, משל היו קוציהם של קיפודי-ים בים האדום. קוץ ראשון של המבוגרת מבין השתיים, נמס בהפתעה במפגש ההיכרות עם אוזו, לכשזה הפגין בקיאותו בציטוט מתוך "אנה קרנינה" של טולסטוי, הסופר האהוב על רנה. קוצהּ הראשון של הצעירה מבין השתיים, נמס בשיעור הביכורים ביפנית שהעניק לה אוזו עת נתקעו שניהם במעלית הבניין. בהמשך הן משילות אט-אט ובזהירות כמות נכבדה נוספת של קוצים.

     

     

    אחד הקטעים המרגשים הוא כאשר רנה נעתרת להתלבש ולהסתפר לקראת המפגש עם אוזו. עם הבעות הפנים של השחקנית הנהדרת (גרנס לה גילרמיק) מול המראה, תוך כדי התספורת הראשונה בה היא מכבדת את עצמה, לאחר שנים של הזנחה, תוכל להזדהות כל אישה, גם אם היא יפה, אשר סללה בדי-עמל דרך חתחתים עד לאהבת נשיותהּ.

     


    אוזו מייצג בעיניי את האהבה נטולת השיפוטיות, שהיא לאו דווקא האהבה הרומנטית (למרות שהיא יכולה להיכלל בה), אלא אהבה שהיא התבוננות בעיניים נטולות ביקורת, עיניים טובות, מעצימות, מלאות אמון ותומכות, המסייעות לזולת למצוא את האוצרות הטובים החבויים בתוכו ולצאת למסע של חיים אקטיביים, להבדיל מחיים מאובנים, כפי שחוו עד כה. עתה השתיים, אחרי שחוו אהבה כזו, מסקנותיהן באשר לחיים, כבר לא כל כך נחרצות ועגומות כפי שהיו קודם לכן...



    מלבד זאת, הסרט מומלץ גם בשל הניחוחות הצרפתיים והיפניים, החתולים השמנמנים, איורי האנימציה והמוזיקה הנפלאים שבו.










    [1] השחקנית גוסיאן בלאסקו

    [2] השחקנית גרנס לה גילרמיק

    [3] השחקן היפני טוגו איגאווה

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/4/18 12:46:

      תודה גם שטוטי! שבאיחור "קל" של 7 שנים ראיתי את התגובה שלך רק היוםמופתע

        10/4/18 12:45:
      תודה רבה sari10 היקרה, זה באמת מאד קשור לדעתי, ספרים וסרטים, ואני אוהבת גם וגם! :))
        7/4/18 15:16:

      מיכל,
      הסרט נשמע מרתק,
      ומעבר לזה... הניתוח שלך,
      ההתיחסות המעמיקה...
      וואואוו!!!
      נראה לי שהיית מאוד מצליחה כמבקרת סרטים.
      גם היית צופה בהמון סרטים
      וגם כותבת עליהם.
      ואולי יש בזה משהו מהדמיון לעבודה בחנות ספרים חיוך

        20/12/11 00:34:
      היי מיכלי רק עיגלתי ת'....הכוכבים לילה טופ :)

      ארכיון

      פרופיל

      Themis Θ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין