הגיע הזמן לנגן את המוזיקה

הגיע הזמן להדליק את האורות

הגיע הזמן לפגוש את החבובות

אני לא נוהג לפתוח ביקורת בציטוט שיר, בטח לא ציטוט כל כך צפוי, אבל אם יוצרי הסרט מרשים לעצמם, מי אני שאתווכח? ממילא אנשים שלא מתנגן להם כרגע שיר הפתיחה של החבובות, נמצאים כנראה בעמוד הלא נכון.

זה התחיל ב-1974, כשג'ים הנסון הצעיר, יוצר הבובות בסדרה המוערכת "רחוב סומסום", יצר פיילוט עבור תכנית בידור חדשה שגיבוריה יהיו בובות מהסטודיו שלו. הנסון גם דבב והפעיל רבות מהבובות ועשה כמיטב יכולתו ליצור את האשליה שמדובר ביצורים חיים בעלי אישיות ועומק רגשי. הוא קרא להן "מאפטס" (חבובות בגרסה העברית), כדי להבדיל אותן מבובות אחרות המופעלות בעזרת חוטים, ברזלים ותנועות יד. שנתיים לאחר צילום הפיילוט הראשון, עלה לאוויר "מופע החבובות" והיה להצלחה אדירה. התכנית הייתה מועמדת לפרסים רבים, שודרה במשך חמש עונות והופיעה בה שורה ארוכה ומכובדת של כוכבים אורחים, בהם ריטה מורנו, בוב הופ, ג'ון קליז, ג'ולי אנדרוז, סטיב מרטין, אליס קופר, אלטון ג'ון, פיטר סלרס, ג'ין קלי וזו רק תחילת הרשימה. התכנית שבתה את הקהל והגיעה מהר מאוד למעמד קאלט שמוסיף להתחזק גם כיום. כמו כן, הופקו מספר סרטים בכיכובן של החבובות.

הסרטים. למרות שאני מחשיב את עצמי למעריץ של מופע החבובות, אני חייב להודות שאף אחד מהסרטים שיצאו בכיכובן עד כה לא הרשים אותי. בכולם יש כמה בדיחות באמת טובות, אבל הם התאפיינו בקצב איטי מדי, קיטש מיותר, שירים לא קליטים, הופעות אורח הזויות שלא קשורות לכלום ונסיון לדחוס בכח כמה שיותר דמויות מוכרות לאותו קו עלילה שממילא לא היה אמין במיוחד. הם ניסו להסביר באחד הסרטים איך חבורת החבובות התגבשה, צלמו סרט שוד באנגליה, גרסה משלהם ל"אי המטמון" ואפילו נתקלו בחייזרים. עדיין, מתוך שישה סרטי קולנוע, שום דבר לא התקרב אפילו לרמה של תכנית הטלוויזיה. טוב, "החבובות כובשות את מנהטן" היה נחמד, אבל עדיין מאכזב ביחס לפוטנציאל וזה כשג'ים הנסון עוד היה בחיים. אפילו ב"חבובוטף" היה הומור יותר מתוחכם.

כעת, לקראת סופה של 2011, יוצא סרט חדש של החבובות. שמו, בשיא הפשטות האפשרית, "החבובות". הפעם לא מנסים לעבד עלילה מוכרת למחזמר בובתי ולא מנסים להתייחס לחבובות כאוסף של טיפוסים שנפגשו לגמרי במקרה. הפעם, הסיפור מתרחש בעולם בו מופע החבובות היה אמיתי ויש לחבורה מעריצים שגדלו על התכנית ועל שידוריה החוזרים.

אחד המעריצים האלה הוא וולטר. למרות שהוא בובה, וולטר חי כאדם נורמלי לכל דבר. ליתר דיוק, נורמלי ככל שאדם שאינו גדל פיזית, ישן באותו חדר עם אחיו הרבה אחרי שהפסיקו לגור עם ההורים ונוטה לפצוח בקטעים מוזיקליים רבי משתתפים באופן ספונטני, יכול להיות. הוא חי עם גרי (ג'ייסון סגל), אחיו הגדול וחברו הטוב ביותר. גרי מאוהב במרי (איימי אדמס) והשניים מתכננים לחגוג עשור למערכת היחסים שלהם על ידי נסיעה לקליפורניה. הם מפתיעים את וולטר וקונים גם לו כרטיס לנסיעה, בכדי שיוכל להגשים את חלומו ולבקר בתאטרון החבובות בהוליווד. לפני שמישהו קופץ, אני יודע שהאולפן האמיתי בו צולמה התכנית נמצא בכלל באנגליה, אבל אם אתם יכולים להאמין שצפרדע בגובה חצי מטר יכול לדבר, להנחות תכנית, לרקוד סטפס ולנהל קשר רומנטי עם חזירה אנתרופומורפית, אתם יכולים להאמין גם שתאטרון החבובות נמצא בקליפורניה.

כאשר הם מגיעים ליעדם, מגלה החבורה כי תאטרון החבובות הלך ונזנח עם השנים וכי כמעט ואיש אינו מבקר בו יותר. אין שום זכר להפקות התאטרליות הנוצצות שהוצגו בו לפני שלושים שנה והמבנה עצמו נראה יותר מועד להריסה, מאשר אתר לשימור. אנשים ברחוב אינם זוכרים את החבובות, אך וולטר לא מתייאש ומצויד בשעון הקרמיט שלו (אל תתביישו, גם לכם היה כזה), הוא משוטט אחוז קסם במשרד הישן של קרמיט. תזמון שקיים רק בסרטים, מביא לכך שהוא שומע על תכניתו של איל נפט מרושע, בשם טקס ריצ'מן (כריס קופר... צחוק מרושע), להרוס את התאטרון ולקדוח נפט במקום, דבר אותו ניתן למנוע רק אם החבובות יצליחו לגייס 10 מיליון דולר עד לתאריך פקיעת חוזה הבעלות שלהן על המקום. נחוש מתמיד להציל את זכרם של גיבורי ילדותו, וולטר מגיע עם גרי ומרי לבית של קרמיט הצפרדע ומנסה לשכנע אותו לאחד את החבורה למופע גיוס כספים להצלת התאטרון.

אם ראיתם אי פעם סרט של החבובות, אתם יודעים פחות יותר מה קורה מהנקודה הזו. עלילה פשוטה, הופעות אורח, קטעים מוזיקליים, בדיחות איפה הם היום וכו'. ההבדל הוא שלשם שינוי, זה ממש עובד. "החבובות" הוא הסרט הראשון של החבורה שלא סתם מנסה לחלוב מהמותג עוד כסף, אלא ממש פונה למעריצים של התכנית. החיבה של וולטר אינה יחודית רק לו. הסרט מדבר בשפה של המעריצים ונדמה שאפילו הופעות האורח הותאמו לחתך האוכלוסיה של חובבי קומדיות הקאלט. יש הופעות קצרות יותר ופחות של שחקנים מ"המשרד", "איך פגשתי את אמא", "קומיוניטי", לצד קומיקאים מפורסמים כמו שרה סילברמן וג'ק בלאק וחדי העין יבחינו אפילו במוזיקאי מוכר במיוחד בתפקיד ללא מילים. על רוב הופעות האורח אפשר לגלות מאתרים שונים ומשמועות שקדמו ליציאת הסרט, אבל יש אחת שבשום אופן אל תתנו שיגלו לכם לפני הצפיה.

הפסקול משלב בין שירים מקוריים למוכרים ולשם שינוי, מדובר בשירים מהנים ולא מעיקים. הם אפילו קליטים, לפחות לרגע. עדיין צריך יותר מהאזנה אחת בכדי ממש לזכור אותם, אבל הם למעשה קשורים לעלילה ומבדרים או מרגשים, מה שבסרטים הקודמים, לא כל כך הצליחו לעשות. כמו כן, השיר של טקס ריצ'מן הוא אחד מרגעי ה-WTF הגדולים של השנה, כך שבכל מקרה, אי אפשר להתעלם ממנו. אחד הרגעים המשעשעים ביותר בסרט, הוא אולי מחווה למחווה שנעשתה להופעה מתוך מופע החבובות. יש לא מעט רגעים כאלה, שנדמה כאילו הסרט כל כך מודע לעצמו, שהוא מכיל בדיחות שאינן קשורות כבר לסרט, אלא למה שיגידו על הסרט. דווקא זה מאפיין שלא אהבתי בסרטים הקודמים ולצערי, חזר גם כאן. חבר אמר לי פעם שהחבובות כל כך מודעות לעצמן, שהן בונות קיר רביעי רק כדי לשבור אותו. זה המצב גם כאן, אם כי באופן מעודן שאינו פוגע בעלילה עצמה.

ג'ייסון סגל לא רק משחק בסרט, הוא גם היה שותף לכתיבתו. כשראיתי אותו רוקד ושר בסרט של החבובות, ראיתי בן אדם מאושר. הדמויות האנושיות הן הפחות עמוקות בסרט, מה שגורם לי להאמין שסגל אולי מגלם את גרי, אבל וולטר הוא זה שמגלם את סגל. הסרט מספר על מעריץ של החבובות שפוגש אותן לראשונה וחולם לעבוד איתן ולהזכיר לעולם שהחבובות לא הלכו לשום מקום ושעוד מותר לאהוב אותן ולשיר "מנה מנה" בלי שום רגשות אשמה. נדמה שוולטר הוא יצוג של הצד הזה אצל ג'ייסון סגל, שרוצה ופועל להגשים חלום ילדות. גרי הוא פיקציה, אבל וולטר הוא בן דמותו של תסריטאי הסרט. כך זה נראה על המסך, כאילו הסרט לא נוצר בידי אולפן תאב כסף, אלא מתוך אהבה אמיתית למופע החבובות, תוך מתן במה גם לקטעים בימתיים שהם נונסנס טהור, בלי הסברים ובלי התחייבות לאף אחד. בדיוק כמו שמופע החבובות היה במקור הטלוויזיוני. הסרט אפילו מתעלם לחלוטין מקיומו של קליפורד, המנחה השנוי במחלוקת של "החבובות הערב", הנסיון הלא מוצלח להחיות את הפורמט בשנות התשעים.

 הטעות הגדולה שנעשתה בסרטי החבובות הקודמים, הייתה הליכה נגד נוסחה מנצחת. מופע החבובות הצליח בזכות קטעים קצרים, בהם לא תמיד היה הסבר ותחושה שהכל נשאר בתחומי התאטרון, שהוא מין עולם בתוך בועה עם חוקים משלה. הפיזיקה לא חשובה, אף פגיעה אינה נמשכת עד לכתוביות הסיום והקצב המהיר שם יותר דגש על בידור הקהל, מאשר על נסיון לדרמות מיותרות. "החבובות" מצא את הנקודה הנוחה בין השניים. הוא מאפשר לקטעים קומיים ומוזיקליים להופיע במלואם, כך שלא תהיה תחושה כאילו העלילה דורסת אותם ובוגדת במה שעבד כל כך טוב על המסך הקטן. זה מאפשר לקטעים המרגשים להיות מרגשים באמת ולדמויות המוכרות להופיע בזמן המתאים, במקום להידחף בכח כשאין צורך.

כסרט ששם יותר דגש על הנוסטלגיה, הוא לוקה במספר פגמים. העלילה סתמית ומכילה טוויסטים המוסברים בעצלתיים, בלי להשקיע כמעט שום מאמץ בנימוקים. דמויות מתנהגות לחלוטין בהתאם למצופה מהן ויש הרבה קיטש ורגשנות שיכולים להעיק. כמה שרצו להעביר את התחושה של צפיה בפרק מורחב של מופע החבובות, יתכן והעדר השקעה בעלילה ירחיק את מי שאינו מעריץ את החבובות גם ככה. הסרט הזה נוצר בידי מעריצים, עבור מעריצים. קשה לי להעריך איך יגיב מי שבשבילו גונזו זה קודם סוג של עיתונות. אני יכול לומר שכמעריץ, נהנתי ואפילו התרגשתי. הייתי בהחלט מוכן לסרט יותר מאתגר מבחינה תסריטאית, אבל בתום אחד ממסעות הפרסום המושקעים והממושכים ביותר שנתקלתי בהם, לא התאכזבתי מהתוצאה. כבר הרבה זמן שלא נהנתי ככה מישיבה בקולנוע ואני בהחלט שמח שאת ההנאה הזו ספקה לי חבורת בובות שלהקיש על ראשם של כדורי צמר מדברים, נחשב בעיניהן בידור איכותי.