ישנה רשימה מצומצמת של במאים שאני תמיד מהסס אם לכתוב על סרטים שלהם או לא. במקרה הטוב (והנדיר יותר), ההיסוס נובע מהכרות אישית עם הבמאי או עם אחד המעורבים ביצירת הסרט, מה שבהחלט עשוי ואף אמור להשפיע על שיקול דעתי. לא אוכל לכתוב ביקורת שלילית באמת על סרט של אדם שיש לי רצון עז שיצליח ומנגד, ביקורת חיובית שלי תחשד מיד בהטיה והעדר אובייקטיביות. מנגד, ישנם במאים שפשוט נואשתי מלנסות להבין סרטים שלהם. במאים כמו פדרו אלמודובר, דיוויד לינץ' וקן לואץ' בברור אינם מדברים בשפה קולנועית שאני יכול להבין וחוסר החיבה שלי הבסיסי כלפיהם הגיע לרמה בא אני באמת תוהה אם אוכל להודות שסרט של אחד מהם מצא חן בעיני.

עוד במאי ברשימה הזו הוא לארס פון טרייר, המשתייך בברור לקבוצה השניה. לא רק שאיני מכיר את פון טרייר אישית, גם אין לי ממש רצון בכך לאור חוש ההומור המעוות שלו והשמועות על ההתעללות המנטלית שהוא מעביר את השחקניות בסרטיו. הוא עוסק רבות בסבל ונוטה להשתמש בסבל אמיתי כדי להוציא הופעה מציאותית יותר מכוכבות סרטיו. אותן שמועות, אגב, טוענות שגברים המשחקים בסרטיו של פון טרייר, אינם עוברים שום התעללות ורשאים לנהוג באופן חופשי יותר על הסט ומול המצלמה. אני לא יודע עד כמה השמועות האלה נכונות, אבל כשהן מגיעות ישירות משחקניות רמות מעלה כמו ניקול קידמן ואמילי ווטסון, אני נוטה להאמין. נוסף על כך, פון טרייר הוא בין האחראים לאחד הרעיונות הנוראיים בתולדות הקולנוע: דוגמה 95 – אסכולה פיקטיבית שכביכול מאמינה שיש ליצור סרטים תוך התערבות מינימלית בתנאי השטח. זאת אומרת שכל המוזיקה מנוגנת על הסט, השחקנים מביאים את התלבושות מהבית, התאורה טבעית לחלוטין ותסריט זה לחלשים. אפילו שפון טרייר עצמו הודה שמדובר בסוג של מתיחה, עוד ישנם אנשים החושבים שהם מבינים גדולים בקולנוע רק כי הם מכירים סרטים שצולמו בטכניקה זו. אכן חוש הומור מעוות.

עם התחושה הזו ניגשתי לצפות ב"מלנכוליה", סרטו החדש ועטור השבחים של פון טרייר. הסיפור מתרחש באחוזה בטיזי אמו, כדור הארץ. ג'סטין (קירסטן דאנסט) מגיעה עם בעלה הטרי מייקל (אלכסנדר סקארסגארד, שנראה באופן חשוד כמו הענק מ"סיפורי דגים") לחגוג באחוזה את חתונתם. כל המשפחה מחכה להם ומארגן החתונות מתעצבן מכל חריגה קטנה מהתכנון המקורי. החתונה היא היום החשוב בחייהם של ג'סטין ומייקל, אבל סביר להניח שרוב העולם עוסק באותו הזמן במלנכוליה, כוכב לכת ענק שמתקרב לכדור הארץ וצפוי לעבור ממש לידו בעוד כמה ימים (עושה רושם שמדובר בנושא פופולרי לאחרונה).

משפחתה של ג'סטין מורכבת מאוסף של טיפוסים בלתי נסבלים ונסבלים פחות. אביה (ג'ון הארט) הוא אשמאי זקן האוהב להשתכר ולחמוד לצון על חשבון מארגן החתונות הפלצן. אמה של ג'סטין (שרלוט רמפלינג) היא כלבת עולם ששונאת חתונות ודואגת לספר לכולם עד כמה, תוך שהיא גורמת למבוכה מרבית. הבוס של ג'סטין (סטלן סקארסגארד), מברך ומקלל בעליצות, אולם ממשיך ללחוץ על הכלה שתמציא עבורה טאגליין פרסומי למוצר החדש. האחראים לפרויקט החתונה המושקע הם אחותה של ג'סטין, קלייר (שרלוט גינזבורג) ובעלה ג'ון (קיפר סאתרלנד). השניים הם האנשים היותר שפויים באחוזה ומאוד משתדלים לא להתעצבן יותר מדי על אורחים מביכים, כלה שיכורה והוצאות כספיות עצומות סביב הארוע. ג'ון, המתעניין במדע שקר כלשהו, עוסק רבות גם בלהרגיע את קלייר, החוששת ממלנכוליה הקרב ובא. הוא חוזר ומעודד אותה באומרו שהמדענים מבטיחים שלא יגרם שום נזק לכדור הארץ וכי מדובר בדבר המדהים ביותר שיזכו לראות בחייהם.

חמש הדקות הראשונות של מלנכוליה, הן יופי ועוצמה טהורים. צילום חד ויציב נותן לכל שוט מראה של יצירת אמנות והפסקול הקלאסי הדרמתי, מגביר תחושה של אימה מתקרבת. לאחר מכן, מגיע חלקו הראשון של הסרט, המתרחש בערב החתונה. חלק זה הוא תזכורת למה שאני לא אוהב אצל לארס פון טרייר. כל הדמויות, ללא יוצא דופן, פגומות ורקובות מן היסוד ושנאת האדם שמאפיינת את סרטיו הקודמים, מפציעה במלוא הודה ככל שהערב מתארך ועוד אנשים מבינים שחתונת המאה לא שווה פרוטה. ג'סטין מצחקקת בשמחה בתחילת הערב, גם כאשר היא ומייקל נתקעים עם הלימוזינה, אבל בשלב מסוים, נמאס לה לחייך. אין לה כבר כח לרצות את כולם והעצבות הולכת ומשתלטת עליה.

ג'סטין היא דמות מרתקת, אבל גם מעוררת מיאוס. היא אנוכית להחריד וגם אם התנהגותה נובעת מחוסר איזון כימיקלי, לא נעשה מאמץ להגדיר אותה כמשהו מעבר לילדה מפונקת בשמלת כלה. קלייר עוברת תהליך הפוך. היא מתחילה את הסרט כחסרת סבלנות שמנסה לשלוט בכח בחייהם של אחרים, אבל הולכת ונמלאת חמלה ופחד ככל שהזמן עובר. המצב ההתחלתי, בו ג'סטין מאושרת וחייכנית וקלייר עצבנית וזעופה, מתהפך כך שג'סטין היא מהות העצב האנושי וקלייר היא פקעת של רגשות חיוביים ושליליים, שמציבה את עצמה הרבה מאחורי האנשים שיקרים לה. ככל שג'סטין הופכת את עצמה לדמות טרגית, דמויית אופליה, קלייר מתגלה כקשר האחרון שלה לחיים אמיתיים.

חלקו השני של הסרט, המתמקד ביחסים בין האחיות ובמשפחתה הקטנה של קלייר, הוא שהפתיע אותי לטובה. שנאת האדם מתחלפת ברגישות והמוקד עובר מדמותה של דאנסט לדמותה של גינזבורג. שתי השחקניות עושות עבודה טובה, אם כי השתרבבו כמה רגעים בהם הן נראות כאילו הן מנסות להיזכר בתסריט. אולי זה קשור לקצב האיטי של הסרט, שבאמת לוקח את הזמן להעביר סיפור פשוט יחסית. זה מאפשר הבנה עמוקה באמת של אופיה של כל אחות והכימיה בין השתיים כל כך טובה, שכמעט הצלחתי להתעלם מכך שהן לא מדברות באותו מבטא. אין תרוץ עלילתי לכך שג'סטין, בעלת המבטא האמריקאי, נשמעת כאילו היא מגיעה מחלק אחר של העולם. אני מניח שאפשר להסביר את זה בנסיון לתת לסרט מראה יותר גלובלי ובכוונה לא למקם אותו בנקודה ספציפית על הגלובוס (הבחירה המקורית לתפקיד ג'סטין הייתה פנלופה קרוז הספרדיה), אבל באותה מידה ניתן להסביר זאת בעצלות של הבמאי. לא יודע, אני נותן לפון טרייר להנות מהספק.

התסריט של מלנכוליה לא נשען על תחכום יתר. האווירה השולטת בחלקו הראשון היא די אחידה ומיוצגת בצילום לאור נרות ומנורות ליליות. התמונה חשוך והרעידות של הצלם גורמות לפעמים לסחרחורת. החלק השני נסבל יותר לעין. הוא מכיל פחות דמויות, אבל מציע הרבה יותר עומק רגשי והצגה כנה יותר של הנוכחים. הוא מצולם בעיקר לאור יום והמצלמה עדיין רועדת, אבל הדבר מציק פחות, מכיוון שיש לצלם יותר מקום לנוע. הגנריות של הדמויות, כמו מיקום העלילה, כנראה מכוונת. מעולם לא נאמר מהו בדיוק המוצר אותו ג'סטין אמורה לשווק, לא מסבירים מה התחום המדעי בו ג'ון עוסק ומי שלא נשאר באחוזה אחרי החתונה, לא מופיע שוב.

דווקא מלנכוליה אינה התחושה שעברה בי בזמן הצפיה בסרט. בחמש הדקות הראשונות, חשתי רטט של הערצה אפית. לאחר מכן, במשך חצי סרט, שלטו בי גועל ושנאה כלפי הדמויות. במחצית השניה, חשתי בעיקר חרדה ממה שעלול לקרות להן. לא מדובר באנשים מעוררי הזדהות במיוחד, אבל כן התחלתי לרחם על קלייר וג'ון ולתהות איך הם מצליחים לסחוב כזה משא רגשי על כתפיהם. ג'סטין הייתה מתאימה כדמות הנבל בסרט יותר סטנדרטי, אולם פה היא בעיקר המלנכולית המעצבנת שחייבים לסבול כי היא חלק מהמשפחה.

לארס פון טרייר יצא, לפחות נכון לעכשיו, מרשימת הבעייתיים שלי. לא שאני מצפה שאוהב סרטים אחרים שלו, אבל אם אני מסוגל להודות שמלנכוליה, עם לא מעט פגמים שמלווים אותו, הוא אכן סרט טוב ומומלץ לצפיה, כנראה שאוכל לשפוט אותו בלי יותר מדי דעה קדומה גם בעתיד. מלנכוליה הוא לא רק הסרט הראשון של פון טרייר שאהבתי, הוא סרט טוב בפני עצמו. הוא מעורר רגשות לא נעימים, אל תצאו אליו לדייט ראשון או משהו כזה. זה סרט שלוקח את הזמן לבנות דמויות ואז להרוס אותן לאט לאט מבפנים. בסרטים קודמים של פון טרייר, הדבר מאוד הציק לי, כי הרגשתי שהמסע הרגשי מאולץ והסביבה מנוכרת וגועלית בצורה שמעידה יותר על אופיו של היוצר מאשר על יציריו. הפעם, אני יכול בהחלט להסכים שמדובר בחוסר נעימות טוב, כזה שלא משבש את תפיסת העולם ולא מעורר שנאה כלפי הבמאי והשחקנים, אבל מותיר בתום הצפיה מערבולת רגשות שנשארת לאורך זמן.