כותרות TheMarker >
    ';
    0

    זה קיבוץ זה? על הסדרה "יחפים"

    43 תגובות   יום חמישי, 29/12/11, 20:09

    אז מה היה לנו? שלושה חברי נפש, שני בנים ובת, שגדלו יחד מגיל אפס וחולקים חדר אחד. דרור ואייל נהפכו לאחים חורגים בעקבות נישואי אמו של זה ואביו של זה והם אוכלים להם בנחת ארוחת ערב בחדר ההורים בעוד האב נוזף בהם על שהתפרעו על הפרגוסון והרסו אותו. נטע לא מסתדרת עם אימא שלה ולכן אוכלת אצל צבי, אבא של דרור, את הפתיתים שהביאה מאמריקה ג'יין, החברה המתנדבת של דרור. רגע, משהו כאן לא בסדר. זה קיבוץ זה? מה פתאום הם אוכלים אצל ההורים? איפה החדר-אוכל? איך אפשר לדבר על קיבוץ ולא להזכיר את המונומנט הזה, הלב הפועם ומרכז העצבים של כל קיבוץ, פאר הארכיטקטורה של הימים ההם. חדר האוכל על כל ספיחיו: לוח המודעות, סידור עבודה, תאי הדואר, מועדון החברים.


    בפרק האחרון של הסדרה התיעודית "הקיבוץ" של מודי בר-און מספרת נילי לנדסמן, יוצאת קיבוץ אף היא, על רגע הכניסה לחדר האוכל, כשמבטי היושבים מופנים אלייך, "מבטים שחוצים ומסכמים," כדבריה, "והם לא על מנת להתפעל... מבט עומד ובוחן". צלחת את המבטים הצולבים  – איך היא מתלבשת? מה זה האיפור הזה? עם מי היא הולכת? יש לה חבר? – ונכנסת לשדה הקרב של סידורי הישיבה. הפוליטיקה של חדר האוכל. מי יושב עם מי ומי בחיים לא יתיישב ליד מי. למה לא שמרתם לי מקום? למי אתם שומרים? למה התיישבת כאן ולא כאן? מה, לא נאה לך לשבת אתנו? נא למלא שולחנות. מה פתאום שישבו שתי נערות בשולחן לבד. שבו כאן ולא שם כי שם כבר שטפנו את הרצפה.

     

    ''

     

    חדר אוכל


    יוצר הסדרה אורי סיון לא גדל בקיבוץ אבל הוקסם ממנו כילד ונכסף אליו. הקיבוץ נראה לו גן עדן, אמר בריאיון לקראת שידור הסדרה. ג'יין, המתנדבת האמריקאית, אומרת שזה הכי קרוב לגן עדן שיכול להיות. גם בסדרה "הקיבוץ" עולה המילה גן עדן בהקשר לקיבוץ, עם האירוניה המתבקשת כשמדובר בעוזבי קיבוץ ידוענים כמו לנדסמן ואסף ענברי. נקודת המבט של "יחפים" היא של אדם מבחוץ שמסתכל פנימה ורואה את מה שמראים לו, רואה את כל הסמלים המוכרים: לינה משותפת, בריכה, מתנדבים, טרקטורים. אי אפשר ללמוד מהסדרה מה באמת היה שם, אלא מה ראה מתבונן מבחוץ או אורח לרגע.


    המתנדבים הביאו איתם משב של קוסמופוליטיות. סקס, סמים ורוקנרול. הוכחה לקיומו של עולם מחוץ לקיבוץ ואפילו מחוץ לישראל. אף שרבים מהם היו מכפרים נידחים בנורווגיה או בדנמרק, קרתנים לא פחות מהקיבוץ. בכל זאת הם היו בלונדינים גבוהים תכולי עיניים ודיברו אנגלית. אבל רק מעטים בקיבוץ התחברו איתם והממסד לא ראה את זה בעין יפה ולא עודד את זה. בת ש"הלכה עם מתנדבים", או נחשדה בכך, ריכלו עליה ולעגו לה וזה הביך את הוריה.


    שלושת החברים בסדרה חולקים חדר אחד. חשבתי שבתחילת שנות השבעים כבר לא גרו בנים ובנות יחד בגיל ההתבגרות באף קיבוץ. אולי טעיתי. נטע ב"יחפים" מסבירה לחבר שלה שאין לו מה לדאוג, הבנים מסתובבים כשהיא מתלבשת והם בחיים לא ראו לה. ג'נטלמנים מושלמים, אין מה לדבר. אני נושאת צלקות עמוקות מההצצות של הבנים למקלחת של הבנות בגיל ההתבגרות. טראומה, השפלה איומה, שיא השיאים של הפלישה לפרטיות ורמיסת האינטימיות, שגם כך הן מצרך נדיר בקיבוץ.


    קריין הרצף ממשיך להוביל את העלילה באסרטיביות ולספק אבחנות ותובנות על האירועים. הפעם הוא מתאר ומבאר איך מרגישים כשמתאהבים, כשהאהבה נכזבת, כשנבגדים. יש לי חשד עמום שזה לא היה שונה בקיבוץ מכל מקום אחר. שלושת החברים בסדרה מתנהלים בעולם קטן משלהם. כשדרור מתאהב בג'יין, נטע ואייל מקנאים. פתאום הם לא כמו אחים. וכשג'יין מחליפה את דרור באייל, דרור נכנס למצב קטטוני, מסתגר בעצמו ומפתח מחשבות אובדניות. נטע הולכת לפסיכולוגית, משתפת אותה בחיבוטי הנפש שלה ומספרת לה שדרור לא מתאושש ופתאום יש לנו פרק קצר של "בטיפול" באמצע "יחפים".
    ואני שואלת: מה זה כל האינדיבידואליזם הזה? איפה הקבוצה? אותו אוסף מקרי של ילדים שנולדו בשנה שלך ושנגזר עליכם לגדול יום-יום עד גיל 18 שכם אל שכם, כתף אל כתף. לגור ביחד, ללמוד ביחד, לאכול ביחד, לעבוד ביחד. הקבוצה: הסביבה המידית של הילד הקיבוצניק, שכל הזמן הוא מחפש את מקומו בה, או מולה או מחוצה לה, או את דרכו החוצה ממנה.

    ''

     

    הקבוצה - תמונת מחזור


    אתן ליוצרי הסדרה ליהנות מהספק שהם עשו תחקיר בנוגע ללינה המשותפת בגיל הנעורים ולסוג היחסים שנוצרים בין אנשים שגדלו יחד מגיל אפס. היו לי חברי נפש גם מהמין הגברי, ועד היום הם זורמים אצלי בדם. לא יודעת אם הייתי אומרת שהיינו כמו אחים כי הלוא גם עם האחים הביולוגיים שלנו לא גדלנו ביחד. את אחיותיי התחלתי להכיר רק כשהיינו כבר בוגרות ומחוץ לקיבוץ. אבל כשאחד מאתנו התאהב, האחרים שמחו בשמחתו וכאבו במכאוביו, לא קינאו, התנכרו והתנכלו. איך אפשר לדבר על קיבוץ ועל קיבוצניקים בלי להתייחס לחדר האוכל, לקבוצה, לתחושת הצפיפות והמחנק התמידי, להיעדר הפרטיות והאינטימיות, שאפיינו את הקיבוץ לא פחות מהרגליים היחפות, שומרת הלילה והמתנדבים.

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (43)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/4/12 23:22:

      צטט: עצבן 2012-04-16 09:33:30

      במקרה הזה אין לי נקודת משען כיוון שלא צפיתי בסדרה - אבל ההנחה שסדרת טלוויזיה יכולה להעביר מהות של מקום - היא לטעמי קצת מוגזמת. לפני כל דבר אחר תפקידה של סדרת דרמה טלויזיונית היא לבדר וכיוון שלא התייחסת לכך קשה לדעת אם היא עושה זאת.

      לגבי הגן עדן מבחוץ לעומת משהו אחר לגמרי מבפנים - זה כמובן מאפיין את העשייה הקולנועית\ ספרותית המגויסת של שנות החמישים. נראה לי שההתייחסות למקום כלשהו כאל גן עדן בימינו יכולה להיעשות או כתדמית (בעצם סוג הקולנוע של פעם) או כנוסטלגיה (לא למציאות אלא לאמת התדמיתית של פעם). חוצמזה נראה לי שאם דוקמנטריסט טוב יוכנס לגן העדן הוא עלול לגלות שגם שם החיים הם לא מי יודע מה.

      ציינתי גם בפוסט הראשון על הסדרה וגם בתגובות שבסה"כ זו סדרה טובה, עם עליות ומורדות אבל גם רעיונות יפים ותעוזה. הטענה שלי שלמרות היומרה להציג את הדברים מבפנים, הגישה של הסדרה פולקלוריסטית עם נטייה לקלישאות. התפיסה של הקיבוץ כגן עדן היא נוסטלגית לחלוטין והולכת יד ביד עם נקודת המבט החיצונית. מי שגדל שם לא חשב שהוא חי בגן עדן. הדוקומנטריסט הטוב הלוא הוא מודי בראון.

        16/4/12 09:33:

      במקרה הזה אין לי נקודת משען כיוון שלא צפיתי בסדרה - אבל ההנחה שסדרת טלוויזיה יכולה להעביר מהות של מקום - היא לטעמי קצת מוגזמת. לפני כל דבר אחר תפקידה של סדרת דרמה טלויזיונית היא לבדר וכיוון שלא התייחסת לכך קשה לדעת אם היא עושה זאת.

      לגבי הגן עדן מבחוץ לעומת משהו אחר לגמרי מבפנים - זה כמובן מאפיין את העשייה הקולנועית\ ספרותית המגויסת של שנות החמישים. נראה לי שההתייחסות למקום כלשהו כאל גן עדן בימינו יכולה להיעשות או כתדמית (בעצם סוג הקולנוע של פעם) או כנוסטלגיה (לא למציאות אלא לאמת התדמיתית של פעם). חוצמזה נראה לי שאם דוקמנטריסט טוב יוכנס לגן העדן הוא עלול לגלות שגם שם החיים הם לא מי יודע מה.

        31/3/12 04:52:

      צטט: יוסיפור 2012-03-31 04:29:06

      בתור נער בשנות התשעים, והקיבוץ הוא כבר סכום שאריותיו, נכספתי להיות חלק ממנו, כיסופים רומנטיים ללא ספק, למרות שהיתה גלומה בהם שמץ הכרה בדברים שאינם מונחים בחלון הראווה של הקיבוץ. אמי נולדה וגדלה בקיבוץ, אף עלתה והגשימה עם אבי בקיבוץ אחר עד שעזבו בתחילת שנות השישים, והנה במובנים רבים הקיבוץ נותר בחיינו דרך ה"שריטות" שאמי סוחבת מימי ילדותה בו. צפיתי בשני פרקים של הסדרה עם חברתי השחקנית, הרחוקה מעולם הקיבוץ כרחוק מזרח ממערב, ונמצאנו שנינו נדהמים מכשלון העלילה ומרכיבי המשנה להביא את ניחוח (וצחנת) החיים בקיבוץ בראש ובראשונה, ומחולשת היצירה כולה אף לייצג סיפור השואב השראה כלשהי, לנוכח קלישאתיות העלילה והתסריט המצליח בקושי לשרוט את המעטה החיצוני של הנושא. כמו במקרים רבים, הביקורת עולה במובנים רבים כמעשה מוגמר על מושאה, ועל כך תודה לך.

      בשנות התשעים הקיבוצים כבר ירדו מגדולתם ורובם היו במשבר כספי עמוק. מעניין שעדיין היה מי שנכסף להם. :)

      אני חושבת שהסדרה הייתה ניסיון מעניין, לא כישלון מוחלט. לי הפריע, כמו שכתבתי, המבט החיצוני, הזיוף והרומנטיזציה, ההיאחזות בקלישאות על הקיבוץ כפי שנתפסו ע"י אורחים לרגע בלי הבנה אמיתית של החוויה של להיות קיבוצניק.

        31/3/12 04:29:
      בתור נער בשנות התשעים, והקיבוץ הוא כבר סכום שאריותיו, נכספתי להיות חלק ממנו, כיסופים רומנטיים ללא ספק, למרות שהיתה גלומה בהם שמץ הכרה בדברים שאינם מונחים בחלון הראווה של הקיבוץ. אמי נולדה וגדלה בקיבוץ, אף עלתה והגשימה עם אבי בקיבוץ אחר עד שעזבו בתחילת שנות השישים, והנה במובנים רבים הקיבוץ נותר בחיינו דרך ה"שריטות" שאמי סוחבת מימי ילדותה בו. צפיתי בשני פרקים של הסדרה עם חברתי השחקנית, הרחוקה מעולם הקיבוץ כרחוק מזרח ממערב, ונמצאנו שנינו נדהמים מכשלון העלילה ומרכיבי המשנה להביא את ניחוח (וצחנת) החיים בקיבוץ בראש ובראשונה, ומחולשת היצירה כולה אף לייצג סיפור השואב השראה כלשהי, לנוכח קלישאתיות העלילה והתסריט המצליח בקושי לשרוט את המעטה החיצוני של הנושא. כמו במקרים רבים, הביקורת עולה במובנים רבים כמעשה מוגמר על מושאה, ועל כך תודה לך.
        8/1/12 10:05:

      צטט: ארזעמירן 2012-01-07 23:31:02

      לא ידעתי שאת ממשיכה בצפיה. אני, כפי שציינתי בפוסט הקודם - הרמתי ידיים. ה"וויס-אובר" הפומפוזי שמלווה את הסדרה (בקולו של אלון אבוטבול, אם אני לא ממש טועה) עושה לי חררה. אחרי שצפיתי בסיקוונס הפתיחה ונואשתי, חזרתי לניסיון נוסף שגם הוא לא צלח. אם אני אראה עוד פעם אחת את הגברת מקסימיליאן בלומין באיזו-שהיא סדרת טלוויזיה - אני אצרח (וזה יהיה הרבה פחות נעים מההופעות הותיקות של אותה גברת ב"כוכב נולד,, אפילו) אני מניח שהצפיה שלך בסדרה נעשית מעיניים אחרות מאלה שלי. כמי "שהייתה שם". בוודאי זה מעניין יותר לעמת את נקודת המבט של יוצרי הסדרה עם החוויות הפרטיות שלך. אני שלא גדלתי בקיבוץ (למעט גיחות קצרות שאולי זכורות לך :)) מתקשה למצוא עניין בנפתולי האינ-עלילה וחיבוטי הנפש של גיבורי הסדרה.

      קודם כל, הגברת בלומין הייתה רק בפרק הראשון ולא תחזור עוד. אני מבינה את הרתיעה שלך מהסדרה וברור לי שהנאמנות והסלחנות שלי כלפיה נובעים מהזיקה האישית.וגם מתוך סימפתיה לאורי סיון, שהיה שותף לכמה דברים טובים שנעשו כאן ואפילו התחתן עם קיבוצניקית ששמה גלית.

        7/1/12 23:31:
      לא ידעתי שאת ממשיכה בצפיה. אני, כפי שציינתי בפוסט הקודם - הרמתי ידיים. ה"וויס-אובר" הפומפוזי שמלווה את הסדרה (בקולו של אלון אבוטבול, אם אני לא ממש טועה) עושה לי חררה. אחרי שצפיתי בסיקוונס הפתיחה ונואשתי, חזרתי לניסיון נוסף שגם הוא לא צלח. אם אני אראה עוד פעם אחת את הגברת מקסימיליאן בלומין באיזו-שהיא סדרת טלוויזיה - אני אצרח (וזה יהיה הרבה פחות נעים מההופעות הותיקות של אותה גברת ב"כוכב נולד,, אפילו) אני מניח שהצפיה שלך בסדרה נעשית מעיניים אחרות מאלה שלי. כמי "שהייתה שם". בוודאי זה מעניין יותר לעמת את נקודת המבט של יוצרי הסדרה עם החוויות הפרטיות שלך. אני שלא גדלתי בקיבוץ (למעט גיחות קצרות שאולי זכורות לך :)) מתקשה למצוא עניין בנפתולי האינ-עלילה וחיבוטי הנפש של גיבורי הסדרה.
        6/1/12 13:10:

      צטט: חןאליאב 2012-01-06 11:13:33

      גלית. גם לי. הסוף היה כל כך יפה ושיקף כל כך יפה, מצד אחד את חוסר האונים שלהם שם בניכר ואת הקשיים הבלתי נסבלים של העזיבה, אבל מצד שני... את ה"נצחון" של האמא... עם החיבוק במיטה

      המאבק של היחיד נגד הממסד, האינטואיציות והחושים והרגשות שלך מול מה שנולדת לתוכו ושהנחילו לך בעמל רב יום-יום שעה-שעה 365 מעלות. חיים של אפס פרטיות, אפס אינטימיות, להיות כל הזמן חלק מיחידה חברתית כלשהי ובו בזמן בדידות צורבת.

        6/1/12 11:13:
      גלית. גם לי. הסוף היה כל כך יפה ושיקף כל כך יפה, מצד אחד את חוסר האונים שלהם שם בניכר ואת הקשיים הבלתי נסבלים של העזיבה, אבל מצד שני... את ה"נצחון" של האמא... עם החיבוק במיטה
        5/1/12 11:07:

      צטט: חןאליאב 2012-01-04 13:43:28

      גלית, מה חשבת על הפרק הרביעי? אגב, ראיתי כבר את החמישי - גאוניות! מדהים! אין מילים! חבל שיש עוד פרק וזהו.

      אאוץ'. הפרק הזה שרט לי את הלב.

      יש בסדרה כל מיני פאקים של אמינות, אבל לא אתקטנן עליהם הפעם.

        4/1/12 14:28:

      צטט: חןאליאב 2012-01-04 13:43:28

      גלית, מה חשבת על הפרק הרביעי? אגב, ראיתי כבר את החמישי - גאוניות! מדהים! אין מילים! חבל שיש עוד פרק וזהו.

      אוי לבושה (1), טרם הספיקותי. אקח אותו היום או מחר ב-VOD.

      אוי לבושה (2), הייתי בטוחה שיש ארבעה פרקים. מסתבר שיש שישה. שישו ושמחו.

        4/1/12 13:43:
      גלית, מה חשבת על הפרק הרביעי? אגב, ראיתי כבר את החמישי - גאוניות! מדהים! אין מילים! חבל שיש עוד פרק וזהו.
        1/1/12 22:28:

      צטט: קוכליאה 2012-01-01 15:26:20

      הסדרה "יחפים" מספקת מצרך "ג'אנקי" ותו לא. נוגעת בקצי קצות הקיום הקיבוצי בלינה המשותפת, אך מבלי לתת מושג אמיתי עליו. כמי שגדלה בחינוך המשותף ועזבה קיבוץ בגיל 27, הסדרה הזו היא פספוס ענק. יש לה השפעה מסדרות אנגליות על פנימיות...תפאורה לא אמינה, ודמויות פלקט.

      גם אני חושבת שיש פספוס מבחינות מסוימות אבל כסדרה אני לא חושבת שזו טלוויזיה כל כך גרועה.

        1/1/12 22:20:

      צטט: זיוית קרגמן 2012-01-01 13:56:20

      כך כתב לי במייל חברי משכבר הימים, בן קיבוץ:

       

      שלום חברים

      אחרי כמעט שנה של כתיבה וחזרות אני שמח לשלוח לכם לינק ל"שומרת" שיר הנושא של האלבום שיצא במהרה בימנו אמן.

      השיר הזה שחרר אצלי סתימה ארוכת שנים של מילים ורגשות ובדרכו - דרך האמנות - החל לרפא את הפצע. אני יודע שלכל מי שעבר את חווית הלינה המשותפת המרפא הכרחי - הצלקת ישנה. ההאזנה לשיר לא קלה ליוצאי קיבוץ, אבל בהחלט משפיעה.

       

      אני מאמין שאם שדרן רדיו ממוצא קיבוצניקאי יתקל בשיר הוא לא יוכל לסרב לו וזו אחת הסיבות שאני מפיץ - זיכוי הרבים ושידור ברדיו. מוזמנים לעזור בשמחה כך שאפשר ורצוי להפיץ לקיבוצניקים לשעבר ומאזינים אחרים וסתם להנות. קיים לינק לקובץ wav (כבד יותר) לשידור, אשלח לפי פניה.

       

      תודה,

      מיכה ישראל קובלר

       

      הלינק להורדת השיר:

      shomeret.mp3

       

      תודה. כרגע נבצר ממני להאזין לשיר אבל אשמע אותו בימים הקרובים. בכל אופן, בהצלחה למיכה.

        1/1/12 22:18:

      צטט: יעלי111 2012-01-01 13:44:03

      בתור בת משק, אני מסתפקת בכך שעושים סדרה או כותבים ספר על הקיבוץ. ברור שיש לי ביקורת... אך אני סבורה ש"חוויה" בת 100 שנה היא לא אפשרית לתימצות.. וכמספר האנשים שגדלו בתנועה הקיבוצית או חיו בתוכה ומצידיה,כך גם הדעות, הפרשנות וההתייחסות. הקיבוץ היה גן עדן, הוא היה גם סיוט, הוא רומם והוא השפיל, הוא היה ביחד והוא היה לגמרי לחוד. הכי חשוב - הוא היה (ועודנו מבחינות רבות) נכס עצום למדינת ישראל בתחילת דרכה ובהמשכה.

      נכון.

        1/1/12 22:17:

      צטט: דוקטורלאה 2012-01-01 12:26:22

      לא הייתי חברת קיבוץ וכמעט לא ביקרתי בקיבוצים. אומר רק באופן תיאורטי, שעדות של בוגר קיבוץ אחד אינה מספיקה. מן הראוי היה לעשות מחקר רציני של בוגרי ובוגרות כמה קיבוצים, אם אפשר - מכל הזרמים. היינו מקבלים תמונה אמיתית יותר.

      אני חושבת שנעשו ונעשים מחקרים בנושא אבל לצורכי הסדרה הזאת אולי הייתה מספיקה עדות של בוגר קיבוץ אחד ונדמה לי שגם זה לא היה.

        1/1/12 22:14:

      צטט: יגאלסקולניק 2012-01-01 10:14:43

      אני מסכים איתך. המבט של כותב הסידרה הוא מבט של מי שלא מכיר את הקיבוץ מבפנים. נקודת המבט היא אידילית למדי וניכר באופן הצגת הדברים שלא נעשה לימוד רציני של עובדות לפני הצגת הדברים. אפשר לשנות ביצירה את העובדות אולם תוך יצירת דיאלוג איתן. כאן אין דיאלוג עם העובדות אלא הצגת "מציאות" אידילית אישית למדי שבתור בן משק איני מתחבר אליה.

      זה לא רק מציאות אידילית כוזבת, זה גם טיפול מאוד שטחי בנושא מאוד רציני ורב-פנים.

        1/1/12 22:11:

      צטט: יעלי111 2012-01-01 09:10:43

      הי גלית, נעשו כבר לא מעט סדרות וסרטים על התנועה הקיבוצית, ונכתבו ספרים. אך דומה שכמעט בלתי אפשרי להעביר את "גדול" החוויה בפעם אחת בצורה שכל אחד מאיתנו, זה בא מבפנים וזה שבא מבחוץ יבין, יפנים וידע מה היה שם באמת, בקיבוץ. אז היה הכל שם, ביחד, וניכור, ועבודה וחריצות, ומחשבות מרוממות נפש, והמון המון עליבות, וקשרים בין אישיים חלקם נורמלים חלקם ממש לא... ועוד כל כך הרבה שאיני יכולה להמשיך כאן כי זו רק תגובה למה שאת כתבת. אני חושבת שיחפים נותנת מושג, לא יותר ולא פחות, היא לא תוכל אף פעם להעביר את המסר והחוויה עד תומה. וביננו, הרי זה בלתי אפשרי... התנועה הקיבוצית בת 100.

      לדעתי הסדרה ניסתה להביא היבטים מסוימים של החוויה אבל עשתה את זה מקודת מבט של צופה מהצד ולא של מישהו שחי את זה, ובזה הפספוס בעיניי.

        1/1/12 15:26:
      הסדרה "יחפים" מספקת מצרך "ג'אנקי" ותו לא. נוגעת בקצי קצות הקיום הקיבוצי בלינה המשותפת, אך מבלי לתת מושג אמיתי עליו. כמי שגדלה בחינוך המשותף ועזבה קיבוץ בגיל 27, הסדרה הזו היא פספוס ענק. יש לה השפעה מסדרות אנגליות על פנימיות...תפאורה לא אמינה, ודמויות פלקט.
        1/1/12 13:56:

      כך כתב לי במייל חברי משכבר הימים, בן קיבוץ:

       

      שלום חברים

      אחרי כמעט שנה של כתיבה וחזרות אני שמח לשלוח לכם לינק ל"שומרת" שיר הנושא של האלבום שיצא במהרה בימנו אמן.

      השיר הזה שחרר אצלי סתימה ארוכת שנים של מילים ורגשות ובדרכו - דרך האמנות - החל לרפא את הפצע. אני יודע שלכל מי שעבר את חווית הלינה המשותפת המרפא הכרחי - הצלקת ישנה. ההאזנה לשיר לא קלה ליוצאי קיבוץ, אבל בהחלט משפיעה.

       

      אני מאמין שאם שדרן רדיו ממוצא קיבוצניקאי יתקל בשיר הוא לא יוכל לסרב לו וזו אחת הסיבות שאני מפיץ - זיכוי הרבים ושידור ברדיו. מוזמנים לעזור בשמחה כך שאפשר ורצוי להפיץ לקיבוצניקים לשעבר ומאזינים אחרים וסתם להנות. קיים לינק לקובץ wav (כבד יותר) לשידור, אשלח לפי פניה.

       

      תודה,

      מיכה ישראל קובלר

       

      הלינק להורדת השיר:

      shomeret.mp3

       

        1/1/12 13:44:
      בתור בת משק, אני מסתפקת בכך שעושים סדרה או כותבים ספר על הקיבוץ. ברור שיש לי ביקורת... אך אני סבורה ש"חוויה" בת 100 שנה היא לא אפשרית לתימצות.. וכמספר האנשים שגדלו בתנועה הקיבוצית או חיו בתוכה ומצידיה,כך גם הדעות, הפרשנות וההתייחסות. הקיבוץ היה גן עדן, הוא היה גם סיוט, הוא רומם והוא השפיל, הוא היה ביחד והוא היה לגמרי לחוד. הכי חשוב - הוא היה (ועודנו מבחינות רבות) נכס עצום למדינת ישראל בתחילת דרכה ובהמשכה.
        1/1/12 12:26:
      לא הייתי חברת קיבוץ וכמעט לא ביקרתי בקיבוצים. אומר רק באופן תיאורטי, שעדות של בוגר קיבוץ אחד אינה מספיקה. מן הראוי היה לעשות מחקר רציני של בוגרי ובוגרות כמה קיבוצים, אם אפשר - מכל הזרמים. היינו מקבלים תמונה אמיתית יותר.
        1/1/12 10:14:
      אני מסכים איתך. המבט של כותב הסידרה הוא מבט של מי שלא מכיר את הקיבוץ מבפנים. נקודת המבט היא אידילית למדי וניכר באופן הצגת הדברים שלא נעשה לימוד רציני של עובדות לפני הצגת הדברים. אפשר לשנות ביצירה את העובדות אולם תוך יצירת דיאלוג איתן. כאן אין דיאלוג עם העובדות אלא הצגת "מציאות" אידילית אישית למדי שבתור בן משק איני מתחבר אליה.
        1/1/12 09:10:
      הי גלית, נעשו כבר לא מעט סדרות וסרטים על התנועה הקיבוצית, ונכתבו ספרים. אך דומה שכמעט בלתי אפשרי להעביר את "גדול" החוויה בפעם אחת בצורה שכל אחד מאיתנו, זה בא מבפנים וזה שבא מבחוץ יבין, יפנים וידע מה היה שם באמת, בקיבוץ. אז היה הכל שם, ביחד, וניכור, ועבודה וחריצות, ומחשבות מרוממות נפש, והמון המון עליבות, וקשרים בין אישיים חלקם נורמלים חלקם ממש לא... ועוד כל כך הרבה שאיני יכולה להמשיך כאן כי זו רק תגובה למה שאת כתבת. אני חושבת שיחפים נותנת מושג, לא יותר ולא פחות, היא לא תוכל אף פעם להעביר את המסר והחוויה עד תומה. וביננו, הרי זה בלתי אפשרי... התנועה הקיבוצית בת 100.
        31/12/11 20:35:

      צטט: רון רייק 2011-12-31 20:04:58

      הסדרה הזאת היא כל כך פספסוס בעיניי כי הנושא מרתק (לפחות אותי בתור בן של יוצאי קיבוץ). מלבד מהדיסוננס שכולם דיברו עליו פה ואני זוכר אותו היטב גם בתור מבקר נלהב (בני דודים וסבים) בין כמה שזה גן עדן מבחוץ וכמה שזה יכול להיות סיוט מבפנים, בעיקר אם את\ה קצת חריג או שונה. אבל על רקע מה שנראה כמו התפוררות או לפחות סדקים בצורת הקפיטליזם העכשווית, דווקא אותי מה שמעניין הוא גם הנושא של השקיעה האיטית של האידיאות של הקיבוץ. בגלל זה אני לפחות (נראה לי שכתבת איפהשהו שלא התלהבת) לא יכולתי לעזוב את "הביתה" של אסף ענברי.

      גם בעיני יש פספוס, אבל הסדקים וההתפוררות שייכים לתקופה מאוחרת יותר, שנות השמונים, שהסדרה עוד לא הגיעה אליה. עסקו בזה הרבה ובצורה מרתקת בפרק האחרון של הסדרה של מודי בר-און. מ״הביתה״ לא התלהבתי מההיבט הספרותי. משהו בכתיבה שלו עצבן אותי. הסגנון, הטון, הניסיונות הצחקה.

        31/12/11 20:04:

      הסדרה הזאת היא כל כך פספסוס בעיניי כי הנושא מרתק (לפחות אותי בתור בן של יוצאי קיבוץ). מלבד מהדיסוננס שכולם דיברו עליו פה ואני זוכר אותו היטב גם בתור מבקר נלהב (בני דודים וסבים) בין כמה שזה גן עדן מבחוץ וכמה שזה יכול להיות סיוט מבפנים, בעיקר אם את\ה קצת חריג או שונה. אבל על רקע מה שנראה כמו התפוררות או לפחות סדקים בצורת הקפיטליזם העכשווית, דווקא אותי מה שמעניין הוא גם הנושא של השקיעה האיטית של האידיאות של הקיבוץ. בגלל זה אני לפחות (נראה לי שכתבת איפהשהו שלא התלהבת) לא יכולתי לעזוב את "הביתה" של אסף ענברי.

        31/12/11 09:56:

      צטט: הלנה ויטמן 2011-12-30 19:42:29

      לא ראיתי את הסדרה, אבל אולי צריך לצפות בה כמו שצופים ב"תמרות עשן" (שלקחה את רמת הגולן והפכה אותה לדרום ארה"ב ) , כיצירה בפני עצמה שלא מתיימרת לתאר את המציאות אלא משהו ששאב השראה מהמציאות.

      זה נכון, אבל ליוצרי הסדרה כן היו יומרות לומר משהו גדול יותר על התופעה של קיבוץ. נדמה לי שהקיבוץ בסדרה הוא יותר מרקע או זירת התרחשות, הוא אחד הגיבורים.

        31/12/11 09:51:

      צטט: פנג'לה 2011-12-30 23:32:50

      מוזר, אבל כשם שאת מחכה לראות פרק בסדרה ע"מ להעלות את רשמייך, אני מחכה לפוסט שלך ע"מ ללמוד ולגבש דעה משל עצמי (...כמובן שגם אחרי דיונים עם "גורמים הנוגעים בדבר") בנושא הקיבוץ.

      אגב, אני יכול רק להוסיף שגם לי בילדותי נראה הקיבוץ כגן עדן.

      תודה, פנג׳י. עכשיו אני מרגישה מחויבת לכתוב גם על הפרק האחרון. בלי נדר.

        31/12/11 09:48:

      צטט: חןאליאב 2011-12-30 14:10:16

      הפרק השלישי, גם אם לא אמין מאד מבחינת דיוקו בפרטים, היה אחד הדברים היפים והעמוקים ביותר שצפיתי בהם לאחרנה. עד עכשיו מבעבע בי. מומלץ!

      יופי שנהנית. אני פחות נסחפתי.

        31/12/11 09:47:

      צטט: MeirShay 2011-12-30 13:25:01

      חיים בתחת של השני, נושמים רכילויות ומארגנים אסיפות. לא מבבין איך אפשר לאהוב לחיות במקום כזה.

      יש עוד דברים בקיבוץ, חלקם יפים וחיוביים. יותר משאהבו, הם חשבו שככה צריך וככה נכון. האידיאולוגיה הדריכה אותם יותר מהרצונות והרגשות האישיים. הדור שלי שכבר התרחק מהאידיאלים והיה קרוב יותר אצל עצמו, עזב בהמוניו.

        31/12/11 09:35:

      צטט: de66ie 2011-12-30 10:22:09

      וואוו... גלית, איזה דיוק... מדהים שמה שנראה כ"כ מלחיץ וסוגר, מבחוץ יכול להראות כמו גן עדן... דייקת להפליא!!!

       

      תודה, דבי יקרה. מי כמוך יודעת?

        30/12/11 23:32:

      מוזר, אבל כשם שאת מחכה לראות פרק בסדרה ע"מ להעלות את רשמייך, אני מחכה לפוסט שלך ע"מ ללמוד ולגבש דעה משל עצמי (...כמובן שגם אחרי דיונים עם "גורמים הנוגעים בדבר") בנושא הקיבוץ.

      אגב, אני יכול רק להוסיף שגם לי בילדותי נראה הקיבוץ כגן עדן.

        30/12/11 19:42:
      לא ראיתי את הסדרה, אבל אולי צריך לצפות בה כמו שצופים ב"תמרות עשן" (שלקחה את רמת הגולן והפכה אותה לדרום ארה"ב ) , כיצירה בפני עצמה שלא מתיימרת לתאר את המציאות אלא משהו ששאב השראה מהמציאות.
        30/12/11 14:10:
      הפרק השלישי, גם אם לא אמין מאד מבחינת דיוקו בפרטים, היה אחד הדברים היפים והעמוקים ביותר שצפיתי בהם לאחרנה. עד עכשיו מבעבע בי. מומלץ!
        30/12/11 13:25:
      חיים בתחת של השני, נושמים רכילויות ומארגנים אסיפות. לא מבבין איך אפשר לאהוב לחיות במקום כזה.
        30/12/11 10:22:
      וואוו... גלית, איזה דיוק... מדהים שמה שנראה כ"כ מלחיץ וסוגר, מבחוץ יכול להראות כמו גן עדן... דייקת להפליא!!!
        29/12/11 23:35:

      צטט: forte nina 2011-12-29 23:05:30

      איך פספסתי? לא זיהיתי אותך בתמונה. או שאני טועה?

      לא טועה.

        29/12/11 23:05:
      איך פספסתי? לא זיהיתי אותך בתמונה. או שאני טועה?
        29/12/11 22:41:

      צטט: lexis 2011-12-29 22:23:23

      התמונות שלך - אליפות!! :) טוב, אני רואה שכולם כבר העלו את הנוסטלגיה שלהם מהקיבוץ והוכיחו בדיוק את מה שאמרת - מבחוץ זה נראה יפה ומעורר קנאה, מבפנים פחות. אז גם אצלי זה היה בול ככה, עם הדודים שהתארחתי אצלם חודש בקיץ, וחזרתי בריאה, שזופה וגבוהה יותר ב-2 ס"מ (יתרונות לא מבוטלים לעכברת עיר מצ'וקמקת). מבחינתי זה היה הטיים אוף מיי לייף. והקרבה הזו שיש (עד היום למרות שהם עזבו את הקיבוץ מזמן) בין הבני-דודים שלי לבני הקבוצה שלהם, אין דברים כאלה. אבל אני גם לא אשכח את הכתבה הראשונה והמפתיעה ש"יצאה עם הגועל נפש" החוצה, שקראתי ופתאום הבנתי כמה דברים על לינה משותפת, על טראומות, על כמה חברים טובים שלי ש"היו שם" ונשארו מופנמים ובלתי משתפים.

      התמונות אמיתיות, לא אילוסטרציה. דווקא הקבוצה שלי התפזרה לכל עבר והרבה שנים לא היה לי קשר עם אף אחד. לפני שלוש שנים התארגנה פגישת מחזור וכמה קשרים חודשו ונשמרים עד היום.

        29/12/11 22:23:
      התמונות שלך - אליפות!! :) טוב, אני רואה שכולם כבר העלו את הנוסטלגיה שלהם מהקיבוץ והוכיחו בדיוק את מה שאמרת - מבחוץ זה נראה יפה ומעורר קנאה, מבפנים פחות. אז גם אצלי זה היה בול ככה, עם הדודים שהתארחתי אצלם חודש בקיץ, וחזרתי בריאה, שזופה וגבוהה יותר ב-2 ס"מ (יתרונות לא מבוטלים לעכברת עיר מצ'וקמקת). מבחינתי זה היה הטיים אוף מיי לייף. והקרבה הזו שיש (עד היום למרות שהם עזבו את הקיבוץ מזמן) בין הבני-דודים שלי לבני הקבוצה שלהם, אין דברים כאלה. אבל אני גם לא אשכח את הכתבה הראשונה והמפתיעה ש"יצאה עם הגועל נפש" החוצה, שקראתי ופתאום הבנתי כמה דברים על לינה משותפת, על טראומות, על כמה חברים טובים שלי ש"היו שם" ונשארו מופנמים ובלתי משתפים.
        29/12/11 22:12:

      צטט: forte nina 2011-12-29 22:05:01

      את מעלה בי נשכחות. כי למרות ביקורי התכופים בשני קיבוצים מאז ילדותי המוקדמת, הרגע הראשון כשנכנסתי לחדר האוכל היה רגע מביך, אני תמיד ראיתי את העיניים בוחנות אותי כשהרבה פעמים הרגשתי שאני לא מוזמנת. רק אחרי כמה ימים כבר פחות שמתי לב. כל ביקור בקיבוץ נמשך חצי חופש גדול או כל פסח. וזה אומר לינה עם בני הדודים בחדר ילדים. כשהילדים בוחנים אותי בעיון מדוקדק וכל פעילות אני מרגישה שחלק מהילדים מפגינים כלפי שאני לא רצויה. אין דבר כזה לבקר בקיבוץ כזר ולהרגיש בבית. גם כשהחתברתי עם רוב החברים של בני הדודים שלי, הרגשתי שאת הרתיעה מנני אפילו בשאלות שהם שאלו על העיר.[אז זה היה מקום אניגמטי יותר] ואם יש לי כסף? וכל מיני שאלות שנראו לי אז חטטניות והיום אני מבינה מאיזה מקום הם נשאלו. זכורה לי רכילות בקיבוץ על הבוגדים ובטח שבעיר היו בגידות. אפילו במושבת העולים שהורי התיישבו בעת עלייתם לארץ, הם גילו שבין השכנים היו חילופי זוגות[שנות ה-50] הגלגלים האלה הומצאו מזמן.

      מבשרי החופש היינו קוראים, בהתנשאות של מי שחונכו להאמין שהם מורמים מעם, לאורחים הקבועים שהיו מתייצבים בכל חופשה אצל הקרובים בקיבוץ. ובאמת, בגידות, גירושים וחילופי זוגות היו נפוצים מאוד כי זה היה כל-כך כל-כך קל. הייתם הולכים לוועדת דירות, מודיעים שאתם נפרדים ומיד מקבלים חדר נוסף. אין עניין של משמורת על הילדים ואין בעיות כספיות.

        29/12/11 22:08:

      צטט: luis56 2011-12-29 20:34:45

      כאחד שגדל בכדורי והיה בלא מעט קיבוצים
      אני מבין שהסידרה לא מצליחה להתעלות לרמה שהיא לפחות חצי דוקומנטרית

      אז מה שיוצא זו סדרה ש... מנסה להיות, כאילו, קאבר... והיא לא הכי מוצלחת

      טוב שלא ראיתי את הסרט בפועל.

      תודה גלית.

      יש איזה תחושה של פספוס בסדרה. הכוונות טובות אבל לא מספקים את הסחורה.

        29/12/11 22:05:
      את מעלה בי נשכחות. כי למרות ביקורי התכופים בשני קיבוצים מאז ילדותי המוקדמת, הרגע הראשון כשנכנסתי לחדר האוכל היה רגע מביך, אני תמיד ראיתי את העיניים בוחנות אותי כשהרבה פעמים הרגשתי שאני לא מוזמנת. רק אחרי כמה ימים כבר פחות שמתי לב. כל ביקור בקיבוץ נמשך חצי חופש גדול או כל פסח. וזה אומר לינה עם בני הדודים בחדר ילדים. כשהילדים בוחנים אותי בעיון מדוקדק וכל פעילות אני מרגישה שחלק מהילדים מפגינים כלפי שאני לא רצויה. אין דבר כזה לבקר בקיבוץ כזר ולהרגיש בבית. גם כשהחתברתי עם רוב החברים של בני הדודים שלי, הרגשתי שאת הרתיעה מנני אפילו בשאלות שהם שאלו על העיר.[אז זה היה מקום אניגמטי יותר] ואם יש לי כסף? וכל מיני שאלות שנראו לי אז חטטניות והיום אני מבינה מאיזה מקום הם נשאלו. זכורה לי רכילות בקיבוץ על הבוגדים ובטח שבעיר היו בגידות. אפילו במושבת העולים שהורי התיישבו בעת עלייתם לארץ, הם גילו שבין השכנים היו חילופי זוגות[שנות ה-50] הגלגלים האלה הומצאו מזמן.
        29/12/11 20:34:

      כאחד שגדל בכדורי והיה בלא מעט קיבוצים
      אני מבין שהסידרה לא מצליחה להתעלות לרמה שהיא לפחות חצי דוקומנטרית

      אז מה שיוצא זו סדרה ש... מנסה להיות, כאילו, קאבר... והיא לא הכי מוצלחת

      טוב שלא ראיתי את הסרט בפועל.

      תודה גלית.

      ארכיון

      פרופיל

      גלית א'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין