לא יהיה נכון לטעון שמעטים הבמאים אשר משתדלים להפתיע בכל פעם מחדש. כל במאי שמחשיב את עצמו מנסה להמציא את עצמו מחדש בכל סרט ולתפוס את הצופים לא מוכנים. מי שבאמת מעטים הם הבמאים שמצליחים לעשות זאת כל פעם מחדש. דיוויד פינצ'ר הוא אחד מיחידי הסגולה האלה. אם הייתי רואה לראשונה את כל סרטיו של פינצ'ר בזה אחר זה, מבלי לדעת מי ביים אותם, קשה להאמין שהייתי מבחין בכך שמדובר באותו במאי. כל סרט נראה קצת אחרת, מבויים קצת אחרת, משוחק קצת אחרת, אפילו הפסקול ערוך בצורה שונה לחלוטין בכל פעם. רק דבר אחד היה קופץ לי לראש במהלך הצפיה. לכל הסרטים שהייתי רואה יש מוטיב חוזר של רדיפה. רדיפה אחרי רוצח, רדיפה אחרי עושר, רדיפה אחרי אהבה, רדיפה אחרי חייזר רצחני. גם אם לא הייתי יודע מי הבמאי, הייתי שם לב שראיתי שורה של סרטים המצדיקים בצורה כזו או אחרת את קיומה של פראנויה בקרב הדמויות הראשיות.

"נערה עם קעקוע דרקון" ממשיך את הקו הזה. הוא ממש לא נראה כמו משהו שאחראי עליו הבמאי של "מועדון קרב" או של "הרשת החברתית", אבל הוא טורד לא פחות. הדמויות אינן חינניות, הן אנושיות בצורה מאוד מתוסבכת. אפשר לשנוא אותן בדיוק באותה מידה שניתן להתאהב בהן ומשהו בחיים שלהן כבר גדל למימדים כבירים מכדי להישאר במרחב האישי המוגן.

בתחילת הסרט, נמצא מיקאל בלומקוויסט (דניאל קרייג) בנקודת שפל בקריירה העיתונאית שלו. לאחר תחקיר לא זהיר נגד איל התעשיה ונרסטרום, נמצא אשם בהוצאת דיבה ונאלץ לשלם כפיצוי את מרב כספו. מעבר לפגיעה הפיננסית, ספג מכה קשה לאגו ולאמינותו העיתונאית. הוא לא נכנס לדכאון, אבל מבין טוב מאוד שיתקשה לעמוד זקוף אחרי פרשה שכזו. תעשיין מזדקן בשם הנריק ונגר (כריסטופר פלאמר) מציע למיקאל הזדמנות להרוויח כסף טוב וגם עזרה לנקות את שמו בעזרת מידע עסיסי על ונרסטרום. על הנייר, מדובר בכתיבת הביוגרפיה של הנריק, שהחברה בבעלות משפחתו עזרה להצעיד את שבדיה אל המאה העשרים. נושא מרתק בפני עצמו, אולם המטרה האמיתית לשמה מיקאל נשכר, היא לנסות ולפענח תיק חקירה סתום העוסק בהעלמותה ואולי גם הרצחה של הארייט, אחייניתו האהובה של הנריק. המלכוד? הארייט נעלמה לפני יותר מארבעים שנה, המשטרה לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלה והמשפחה אינה ששה לשתף פעולה עם התשקורת העויינת.

במקביל, חשה ליסבת סלנדר (רוני מארה) בפעם המי יודע כמה, את עול החיים. בגיל 23, צברה היסטוריה ארוכה של התעללויות, הסתבכויות עם החוק, סמים, אלכוהול ואבחון כלא שפויה. היא מוגדרת חוסה של המדינה ותלויה בחסדו של האפוטרופוס שלה, אשר מספק לה עבודה וכסף למחיה. העבודה כוללת פריצה למחשבים ודליית מידע רב ככל הניתן על אנשים מסויימים. אחד האנשים האלה, הוא מיקאל בלומקוויסט, שעבודתו הטובה של ליסבת מביאה את הנריק לשכור אותו למשימה הנ"ל. זה לא הופך את חייה של ליסבת לקלים יותר, במיוחד כאשר האפוטרופוס שלה מוחלף באדם קשה בהרבה שאינו מתייחס אליה כאל מי שזקוקה לעזרה בכדי לחיות חיים תקינים יחסית, אלא כאל מקרה אבוד שאפשר לנצל לטובתו האישית. בשלב הזה, מיקאל וליסבת מעולם לא נפגשו, אבל היא יודעת עליו יותר מהאנשים הקרובים אליו ביותר.

כשאני משחזר אותו בראשי, נערה עם קעקוע דרקון הוא סרט פחות אלים ממה שחשבתי. יש בו סצנות אלימות וקשות לצפיה, אבל הן לא רבות כפי שנדמה לי ביציאה מהאולם. זו אותה תחושת רדיפה שהזכרתי. כל הסרט מאופיין בתחושת מרדף והמתנות בסתר, אף על פי שרוב הזמן בכלל לא ידוע מי רודף אחרי מי ולמה. מיקאל מנסה לאתר רוצח שסביר להניח שכבר רחוק מלחשוב שמישהו עוד מעוניין באותו תיק חקירה ישן. במקום לחוש שיש לו את הזמן ומרחב הפעולה, כל הזמן חוזרת מועקה מציקה שמיקאל לא לבד, שהוא על זמן שאול ומישהו מחוץ למסך מחכה לרגע הנכון לפעול. גם אם לא קורה כלום, התחושה נמצאת שם, תמיד נוכחת. אותו הדבר לגבי הסצנות של ליסבת. בין אם זו נסיעה על אופנוע, או כניסה לארכיון, אין שניה אחת בה נדמה שיהיה בסדר ושלא עומד לקרות משהו ממש רע.

מאוד תורמת לכך הופעה מצויינת של רוני מארה. זה לא שליסבת היא דמות חיננית ומתוקה. גופה עטור פירסינג וקעקועים, היא רזה במידה חולנית, לובשת רק שחור וסביר להניח שבצעירותה נהגה להסתובב בדיזנגוף סנטר. עדיין, מארה נותנת את התבלין הסודי, עם מבט שלא משתנה אפילו לרגע. העיניים שלה תמיד נראות חוקרות, כאילו היא רואה משהו קרב ומנסה להבין מה הוא, כאשר ברור לה שזה לא דבר טוב. היא לא מחייכת בכלל, אפילו לא באירוניה. היה ברור שמארה לוקחת את התפקיד ברצינות כשהתפרסם שהפירסינג שלה אמיתי והיא עשתה אותו במיוחד עבור הסרט. השחקנית היפה הזו דאגה לכער את עצמה, לא בעזרת איפור כבד, אלא על ידי שקיעה בתוך דמות שמרחפת מעליה עננה שחורה.

עוד תורמים לאווירה צילום חלק ומרשים של ג'ף קורננוות' (שעבד עם פינצ'ר על "מועדון קרב" ו"הרשת החברתית"), שגורם גם לחדר מואר היטב להראות אפלולי, והפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס. רזנור ורוס כבר זכו למחמאות ולפרסים על עבודתם ב"הרשת החברתית", אבל זה כלום לעומת מה שעשו לנערה עם קעקוע דרקון. הסרט נפתח עם סיקוונס כתוביות מרשים שמזכיר שדיוויד פינצ'ר התחיל כבמאי קליפים ויודע טוב מאוד איך לשלב מוזיקה ותמונה. מכאן ואילך, מנגינה שקטה מחלחלת כל הזמן אל תוך האזן, בלי ששמים לב שהתחילה, פתאום שמים לב שהייתה שם מתחילת הסצנה. קל להתעלם ממנה, עד שהכל שקט ומבינים שגם השקט מורכב מתווים וקולות. לפעמים לא ברור מה חלק מהפסקול המוזיקלי ומה מתרחש בעולמן של הדמויות, מכיוון שקולות יומיומיים של כלי רכב ודלתות נסגרות, מתמזגים אל תוך הפסקול. ככה זה בסרט שגורם אפילו לשיר של אניה להישמע מטריד.

החסרון הגדול של הסרט היא שהוא קצת ארוך ומרגישים את זה. סרטים שאורכם למעלה משעתיים וחצי יכולים לעבור מהר, בתנאי שבאמת נשאבים לתוכם והם מעסיקים את הצופה, שלא יבחין כמה זמן עבר. נערה עם קעקוע דרקון קצת מפספס, במיוחד כשהסרט עוד מתעכב לקראת סופו על קו עלילה נוסף, לא לגמרי קשור לקו הראשי. אחרי הקצב האיטי והמאיים של מרבית הסרט, הוא נמשך לתוך סיפור נוסף, מהיר וחפוז בהרבה, שיותר מבלבל ממוסיף. הוא מלמד עוד קצת על דמותה של ליסבת, אבל הייתי מעדיף אם המערכה האחרונה הייתה יותר ממוקדת. לצערי, זה מה שמפריד בין סרט ממש ממש טוב לסרט שהוא רק טוב. אני מודע לכך שהחלק הזה בעלילה מופיע גם בספר, אבל מותר היה להשמיט אותו לטעמי, מכיוון שהוא באמת מורח את הסיפור מעבר לנחוץ.

פרט לאותה מריחה בסוף, מדובר בסרט קרוב לשלמות. הפרטים הקטנים מוקפדים, הבימוי משתלב עם צילום ופסקול שלא מרפים ורוני מארה עוצרת נשימה. היא לא סתם נוגדת את העציות של דניאל קרייג ושל הנוף הסקנדינבי הקר, היא מחיה את ליסבת על המסך כמו שמעט מאוד דמויות הוחיו. אני לא יודע אם זה הכשרון הטבעי של מארה, במיוחד מאחר והתפקיד הכי מפורסם שלה עד כה היה כמה דקות בפתיחה של "הרשת החברתית". אולי זו היכולת של פינצ'ר לבנות את האווירה בדיוק לפי מידת הדמויות. הוא מצטיין בשילוב אנשים והתרחשויות לתוך עולם שכאילו הוכן מראש במיוחד עבורם. כנראה שהשילוב בין הקפדנות שלו לבין שחקנית לא פחות שרוטה, הביאו לכך שליסבת סלנדר נראית אמיתית לא פחות מהאנשים שצופים בה באולם. זה הופך את הכאב שלה ליותר מורגש ומגביר את התסכול מהידיעה שלא נועדה לחיות חיים נורמליים.