רקדניות בלט, טולוז לוטרק.

ה"גאגא" הוא ריקוד חופשי שמזכיר לאנשים שאינם רקדנים את ההנאה הפשוטה בתנועה של הגוף. ביומיום אנו משתמשים בגוף שלנו כדי לבצע את כל הפעולות ש"צריך" לעשות ואנו שוכחים לעצור לפעמים ולהקשיב לגוף שלנו, להזיז אותו בחופשיות, רק למען התענוג שבתנועה, ההתחברות לקצב ולמנגינה. ב"גאגא" עובדים על התנועתיות והגמישות של הגוף ומזכירים לאגן שהוא לא נועד רק כדי להתכופף להרים את השקיות מהסופר.

אולי השם נלקח מהמושג "דאדא" שהוא זרם אמנותי הקורא תיגר על האומנות המוסכמת (או על מוסכמות באמנות?). גם כאן כל אחד יכול לתת את הפרשנות שלו לריקוד ולתנועה, להיות אומן לשעה, כשהגוף שלו הוא כלי  ליצור אומנות ולפסל בחלל ולצאת עם השראה, שתעזור לו להמשיך ולהרים את השקיות מהסופר.

על ה"גאגא אנשים" שמעתי דרך חברה. הגעתי עם חששות רבים כי יש לי פלטינות בעמוד שדרה, בעקבות ניתוח ליישור עקמת שעברתי בגיל 16. כל מי שמכיר אותי שבועיים בערך, יודע את זה עלי. אני כמעט לא מוגבלת בחיי היום יום אבל יש לי כאבים בגב התחתון שמקרינים על אחת הרגליים. זה לא עניין גדול, כי לרוב האנשים שאני מכירה בגילי יש כאבים בגב התחתון, אבל תחשבו שבעוד כולנו חווים שחיקה טבעית של עמוד השדרה, אצל מרבית האנשים העומס מתחלק על 17 חוליות ואצלי הוא מפוזר על 3 חוליות בלבד.

חששתי שאעשה משהו שיפגע בגב שלי, למרות שהחוליות כבר התאחו ולא יכולות תיאורטית לזוז. האורתופד, שאליו אני הולכת פעם בכמה שנים, כשאני מוצאת את הזמן לדבר איתו על הכאבים שלי, תמיד ממליץ לי על פילאטיס מכשירים. הרוחניקים שאני משתפת אותם ממליצים על דיקור או פלדנקרייז ואני יודעת ביני לבין עצמי שדבר לא יעזור.

בכל אופן החלטתי לנסות, גם לאור השמועה שאוהד נהרין המציא את ה"גאגא" כדי לטפל בבעיית גב שלו, שבגללה גם הוא עבר ניתוח. כבר כשצעדתי בגב זקוף לכיוון האולם בסוזאן דלאל,  הרגשתי כמו חצי רקדנית. באולם התקבצו לאט לאט כעשרים אנשים שהתחממו (או התיימרו לעשות מתיחות) לקראת השיעור. במרכז עמד רקדן מקצועי ונתן הנחיות לתנועות, כשברקע מוזיקה אלקטרונית מוזרה בסגנון "קול הקמפוס". גם ההנחיות שלו היו מוזרות וכללו משפטים כמו "תרגישו שהבשר הוא כמו בגד ואתם רוקדים בתוכו" או "תרחיקו את האגן מהעצמות", אבל באופן מפליא למדי, התנועות היו נעימות לעין. שני חוקים יש בשיעור: אסור להפסיק לזוז ואסור לעצום עיניים. הסתכלתי על האולם והוא נראה פתאום כמו מופע של מחול מודרני, כשכל אחד נותן את הכוריאוגרפיה האינטואיטיבית שלו ועדיין כולם מצטרפים לתנועה הרמונית אחידה. בהתחלה חשבתי "איך אחזיק מעמד במשך שעה בלי הפסקה" (ועוד אחרי לילה שבו קמתי פעמיים להניק), אבל העניין הוא שנכנסים למעין טראנס, שוכחים את העייפות, כאילו הגוף על סמים מריצים ובכל מקרה, תמיד אפשר להוריד את ווליום העבודה. לאט לאט, כשהגוף נהנה, הנשמה מתמלאת. בלי לשים לב השעה עברה .

אני לא טוענת שה"גאגא" הוא אידיאלי עבורי, מהשיעור הראשון יצאתי עם כאבים בגב התחתון ובאותה רגל בעייתית שמושפעת מכך, אבל הבנתי שאני חייבת להגמיש את האזור וזה מה שה"גאגא" עושה. אני חייבת לשמור על תנועה במקום, כדי למנוע התנוונות וגם אני חייבת לדאוג גם לנשמה שלי, שאומרת לי שהריקוד הזה עושה לי כיף. ומה לעשות שמשהו שעושה לך כ"כ טוב, ובו זמנית כואב לך? לפני שאני מפנה את השאלה למזוכיסטים, נראה לי שכל אדם נורמאלי שואל את זה את עצמו לפעמים.

חשבתי מעבר לתנועה, על הכוח של הריקוד. נזכרתי בסרטים כמו "פוטלוס" של שנות השמונים על הריקוד ששינה עיירה שמרנית בארה"ב, נזכרתי גם ב"פלאשדאנס" המיתולוגי. חשבתי איך הריקוד התפתח ויצא מהסלונים של החברה הגבוהה ל"ברייקדאנס" של רחוב, בלי פוזות וגינונים. הבנתי למה לא חייבים להיות רקדנים כדי ליהנות מהריקוד.