לסטיבן ספילברג יש מנהג: לעבוד כמו מטורף. מלבד היותו מפיק ואיש עסקים פעיל 24/7, הוא הרי אחד הבמאים המפורסמים בעולם ולא בכדי. בכל רגע נתון, הוא עובד, מעבד, רוכש זכויות, מלהק, מתכנן סט, מצלם או עורך סרט כלשהו וזה המצב כבר בערך ארבעים שנה. הוא כל כך יעיל באספקה שוטפת של סרטים וסדרות טלוויזיה, שמספר פעמים בחייו כבר הספיק להוציא שני סרטים באורך מלא באותה שנה. גם במאים חרוצים במיוחד כמו וודי אלן וקלינט איסטווד, המוציאים סרטים רבים בזמן קצר יחסית, לא משתווים לקצב העבודה של ספילברג. הסרטים שלו נוטים להיות גדולים מהחיים, להתרחש בעתיד, בעבר או בהווה חלופי, רק לא להיות פשוטים ליצירה. זו הסיבה שאני חושד לפעמים שהפטיש שלו לחייזרים נובע מיותר מסקרנות גיקית. אני בהחלט מסוגל להאמין שספילברג הוא צאצא של גזע חייזרי שנשכח לפני שנים על כדור הארץ ומסוגל להרים הפקות הוליוודיות ענקיות בתוך זמן בלתי אנושי, כנראה תוך ספיחת חומרים מזינים מהאטמוספירה.

2011 הייתה אחת מאותן שנים בהן ספילברג מספיק להוציא שני סרטים. הפעם, מדובר ב"טינטין" וב"סוס מלחמה". את הראשון לא ראיתי, אבל השני יוצר חרכים ראשונים בתאוריית הספילברג-הוא-חייזר המושלמת לכאורה.

לפני כמעט מאה שנה, חי באנגליה חוואי עני עם אישתו ובנו אלברט. החוואי, טד נרקוט, הוא אלכוהוליסט מזוקן שאינו מתכוון לעשות דבר בנושא, עד שבעל הבית מאיים לסלק את המשפחה אם לא ישלמו את חובם. תוסיפו לוח שש-בש וקבלתם את אריה אליאס הבריטי. כשהוא מבין שחובות צריך לשלם, יוצא טד נרקוט לרכוש סוס שיחרוש את שדות הלפת שלו. במה שאדם פיקח היה מגדיר כרגע של גאוותנות וטמטום, רוכש טד נרקוט סוס נמוך יחסית בסכום של 30 גיני. גברת נרקוט לא מרוצה מהתוספת החדשה לחוה, אבל אלברט (ג'רמי אירווין) הצעיר מאושר מהחבר ההולך על ארבע שאביו רכש. נכון, הוא לא נראה מתאים לעבודה בשדה, אבל אלברט מחליט לאלף את הסוס, לו הוא מעניק את השם ג'ואי, בכדי שיוכל לפרנס את המשפחה.

התכניות משתבשות ואיתן כל העולם, כאשר פורצת מלחמה עם גרמניה. טד שנואש מהמחסור בכסף, מוכר את ג'ואי לקצין בצבא, חרף תחינותיו של אלברט שג'ואי הוא חברו הטוב ביותר. אלברט כל כך אוהב את סוסו, שהוא מוכן אפילו למצוא עבודה בכדי לסייע בפרנוס המשפחה. לא ברור למה הוא היה צריך שיקחו לו את הסוס בשביל לחשוב על התכנית הגאונית הזו וגם לא ידוע אם בכלל בצע אותה. החל מרגע זה, הסרט מתמקד במסעו של ג'ואי באירופה שסועת המלחמה, דרך שדות קרב, יצרן ריבות ונכדתו החולנית, צמד אחים עריקים ועוד אוסף של אנשים שג'ואי הופך חלק מחייהם, לפעמים תוך מעבר לצד השני של המתרס. לסוסים אין זיקה לאומית, הם יבגדו במולדת תמורת חבילת חציר בלי לחשוב פעמיים.

"סוס מלחמה" הוא סרט חסר הגיון. אני אמנם משוכנע שהוא נראה הגיוני ללי הול וריצ'רד קרטיס כשכתבו את התסריט, אבל התוצר הסופי הוא איכשהו יותר מבלבל ומטריד מאשר סיפור מרגש על אומץ וחברות. הדמויות החיוביות נוהגות בצורה הרסנית כלפי עצמן וכלפי סביבתן, בעוד אלה שמוצגים כשליליים, הם בסך הכל רציונליים ודואגים לבני אדם ולא רק לשלומם של סוסים שמצאו במקרה. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב בעלי חיים. אני חושב שסוסים הם חיות יפות ומרשימות, אבל לא אנהל איתם שיחות נפש ואצהיר על אהבתי הנצחית אליהם בכל פעם שאני פוגש את הסוס החביב עלי. היה לי כלב אהוב במשך 15 שנה ולא קניתי לו חטיף יותר מפעם בחודש. סוס מלחמה הוא סרט שמרוב אהבה לסוס אחד, מבלבל בין חברות אמיצה, משפחתיות וזואופיליה.

אני לא יודע מה בדיוק התפקשש. הסרט מבוסס על ספר מצליח שעובד גם למחזה זוכה טוני. זאת אומרת שהסיפור הצליח לשבות קהל בשני מדיומים שונים, אז למה דווקא בקולנוע זה לא הולך? הסיבה נעוצה כנראה בשילוב בין תסריט לא הגיוני, שמנסה לגלול עלילה בת ארבע שנים לתוך שעתיים ורבע מרובות שתיקות דרמתיות, לבין במאי שעובד על אוטומטי. אין לסיפור ולדמויות את הזמן הדרוש להתפתח ונדמה כאילו חלק שלם מהעלילה הושמט כי לא היה זמן לצלם גם אותו. מהצד של הבימוי, סטיבן ספילברג אפילו לא מתאמץ. יש בסרט הרבה צילומים יפים (באדיבות הצלם יאנוש קמינסקי), שעושים שימוש נכון בנופים של מחוז דבון ושל איזור הכפר הצרפתי, לצד סצנות אפלוליות של שדות קרב מלאי בוץ וחוטי תיל. אלא שנדמה לפעמים כאילו קמינסקי גם ביים את הסרט. יכול להיות ששנים של וורקוהוליזם סוף סוף השפיעו על ספילברג, אבל חלקים גדולים מהסרט נראים כאילו הבמאי הלך לישון והשאיר את הצלם לנהל את הסט. אז יש שוטים מקסימים, אבל האפקטים נראים מלאכותיים, השחקנים אפתיים לגמרי (חוץ מג'רמי אירווין, הוא סתם מעצבן), העריכה לא נותנת לסרט שום קצב והפסקול מציק. זה בלי להזכיר את העובדה שכל שחקן שאינו מגלם דמות בריטית, נוטה להתבלבל ולשכוח לרגע איזה מבטא אמור להיות לו. מספיק גרוע שכולם בסרט הזה מדברים אנגלית, הם לא יכולים לפחות להישמע כאילו זה לא מוזר להם?

הדבר המבלבל ביותר הוא סצנות הקרב. מצד אחד, הן מאוד מושקעות, מרובות ניצבים ומעוצבות בדיוק היסטורי מרשים. מצד שני, החיילים הם דמויות פלקטיות וחסרות משמעות שמאבדות את חייהן באותה סתמיות בה נכנסו לעלילה. הן גם מעלות סימני שאלה לגבי למי בדיוק הסרט הזה מיועד. הספר עליו הוא מבוסס מוגדר כספר לילדים, אבל סצנות הקרב מטרידות וכוללות הרבה גופות ופיצוצים מפחידים. אין דם או איברים בצד הלא נכון של הגוף כמו ב"להציל את טוראי ראיין", אבל הסצנות האלה בהחלט לא קלות לצפיה. אז מי אמור לאהוב את הסרט? הוא פשטני וקיטשי מדי בשביל מבוגרים, אבל אלים מדי בשביל ילדים.

אולי הוא מיועד לקבוצת ביניים. מי שאהב את "רשימת שינדלר", אבל רק בגלל הסצנה האחרונה. או מי שחשב ש"אי.טי." היה מוצלח יותר אם היה מתרחש בזמן מלחמת ויטנאם. זה שילוב לא רציני של רעיונות שהיו צריכים להיפסל הרבה לפני אישור התסריט. ג'ואי הוא לא דמות מעניינת. הוא לא דמות. הוא סוס שהולך מנקודה א' לנקודה ב', מביט במשהו ואז מבצע פקודה. אין בסרט שום דבר שמגדיר אותו באמת כיותר מסתם סוס, חוץ מזה שאנשים לא מפסיקים לומר את זה. אם כולם יגידו שהדמעות של יאיר לפיד עשויות מקוקה קולה, זה לא יהפוך את זה לנכון, רק למשהו שהרבה אנשים אומרים. ג'ואי משעמם בדיוק כמו הדמויות האנושיות. למעשה, השחקן המוצלח היחיד בסרט הוא אוז הבית של משפחת נרקוט ובאמת שמגיע לו יותר זמן מסך.

זה לא קשור לכך שהגיבור לא מדבר. ספילברג ביים לאורך הקריירה שלו כמה סצנות נפלאות שהיו מבוססות על מראה וסימבוליזם ולא על חילופי דברים. הילדה בשמלה האדומה ב"רשימת שינדלר", החייזרים ב"מפגשים מהסוג השלישי", הטירנוזאורוס רקס ב"פארק היורה", כולם דמויות שהסצנות בהשתתפותן בלתי נשכחות, למרות שהן לא אומרות מילה. אפילו לסלע הענק ב"שודדי התיבה האבודה" היו מניעים יותר ברורים מלג'ואי. אם אתה מתעקש לעשות סרט שהגיבור שלו לא מדבר, לפחות דאג שנבין מה עובר עליו בלי שפעם בדקה תעבור דמות ותסביר לנו את זה במילים.

סטיבן ספילברג של השנים האחרונות הוא לא במאי מקורי ומשפיע כבעבר. זה לא הופך אותו לבמאי גרוע, או מפחית מהסרטים הקלאסיים שברזומה שלו, אבל נדמה שכבר זמן מה הוא לא מצליח לתפוס את התסריטים שנופלים לחיקו בשתי ידיים ובוחר לביים אותם ביד אחת, בעוד השניה כבר חותמת על הפרויקט הבא. זה יפה שהוא עוד נמרץ ומשקיע, אבל סוס מלחמה הוא דוגמה למה שקורה כשבמאי לא מקדיש מספיק תשומת לב לסיפור. הוא נותן לסרט חצי עשוי, שמפספס כמעט כל מטרה אליה הוא מכוון, לצאת תחת השם שלו. סוס מלחמה הוא הטעות הגדולה של ספילברג. הסרט כל כך מנסה בכח לרגש, שהוא נתקע בגרון מרוב מתקתקות. הספר והמחזה הוכיחו שאפשר להוציא דברים טובים מהסיפור הזה. חבל שספילברג פספס את ההזדמנות שלו להוסיף משהו טוב משלו.