"רסיסי אהבה" סרט חדש

משפחה ספרדית בירושלים של שכונת נחלאות  בסוף שנות ה-60, מתמודדת עם אב מהמר, אלים  ובוגדני(יחיאל לזרוב) המכלה את המעט שנותר בניהול כושל של מועדון  למוסיקה יוונית, ונוטש את אשתו וילדיו לטובת  מאהבת תובענית .

האם (ריימונד אמסלם) מדגימה את  המודל המוכר ביותר של האשה המוכה השבה בכל מחיר לאהוב, להגן ולחזר אחרי בעלה המשפיל אותה עד עפר, ובלבד שישוב אליה. פה ושם היא מפגינה  אסרטיביות כלפי הסובבים אותה , אך כאבה מלווה את חייה כצל  ממנו היא מסרבת להיפרד.ארבעת הילדים משלמים את המחיר, כל אחד בדרכו. שני הבוגרים מצאו מיפלט מחוץ לבית , בר המצווה מבין מהי התבגרות מוקדמת מדי מבלי שהזמין זאת אל חייו, ובן ה-6 נאלם קולו מהקירבה אל עולם אלים ובלתי צפוי בהיבט השלילי, מול רצונו באבא לכל דבר. כמה דמויות רקע מקשטות את הבמה המרכזית, מייצגות את המנטליות של השכונה ברובד הבסיסי ביותר.

  מחד, מנטליות ספרדית פשוטה, חמימה, נטולת יומרות ו"שטיקים" של צפונבונים  "מתוחכמים", אמונות תפלות, לחשים וכישופים שגם למי  שאינם מוכרים מבית, אמא ואבא, הם מייצגים נאמנה את תרבות הרקע של עלילת הסרט ומגיעים אל הלב, מוסיקה יוונית מחממת לב ואותנטיות ממש  כמו בשכונה.

אבל , משהו חסר מאד, בכל זאת. הדמויות רדודות מדי, צפויות מדי עד כדי חוסר צורך לדמיין ולהסתקרן , פשוטות מדי למרות שכביכול מה ניתן לדרוש מהן, וחסרות עומק אמיתי, רגשי ואינטלקטואלי,  ונקודת מבט רב מימדית מורכבת יותר.

הבמאי, ניסים מוטריקה - תסריטאי, במאי, מרצה לקולנוע, ירושלמי, לשעבר מרכז החוג לקולנוע וטלוויזיה במכללת הדסה ירושלים ומנהל ההפקות בבי"ס לקולנוע סם שפיגל.בסרט הזה הוא מדבר בעיקר מהלב וכנראה סוגר מעגלים וחשבונות משפחתיים באופן שהיה קרוב ואותנטי במידה המירבית אל חייו שלו, אך ללא פיתוח של מירקם הרעיון והעלילה בכלים נוספים המחוייבים על מנת לרתק את הצופה עוד יותר ממה שמצא עניין בסרט, כמות שהוא.

את מי שהסרט הזה יכול להשיב לו, ולו לשעה קלה, את ניחוחות העבר של בית ההורים, סבא וסבתא, השכונה של פעם, הצלילים, הביטויים ומטבעות הלשון על ברכיהם גדלו - יתכן וזו תהיה עבורו חוויה מרגשת

והזדמנות לסגור מעגלים אישיים.

 נותרתי עם תחושת חוסר  חזקה של כמה רסיסים חשובים מסוגים אחרים, שהיו עושים את ההבדל בין כרונולוגיה פשוטה יחסית, לעלילה רבת רבדים וגוונים מעוררת מחשבה.  וזאת, למרות האמפטיה והסימפטיה שגיבורי הסרט הצליחו לעורר במשחקם, כאילו באמת היו הם סמי, מלכה והסובבים אותם,

דמויות אמיתיות מחיי שלי, למרות ועל אף הריחוק המציאותי בזמן, מקום ותרבות הפעור  בינינו.