אני אוהב לומר שיש לי חיבה לסרטים אלמים. יש איזה קסם בתעוד ההיסטורי של ימיה הראשונים של הוליווד, כשהרעיונות המנחים של הקולנוע המודרני עוד היו בחיתוליהם. כשעוד היה מותר לגיבור לצחוק בשחצנות כאשר הוא הורג את אויביו, כי תגובה זו טרם זוהתה עם ספורטאים מרושעים בתיכון. כשסיכונים מיותרים ומטופשים בעליל היו מוצדקים עלילתית, כי זה מה שהקהל רוצה לראות. כשהקולנוע היה מדיום ויזואלי שרק התזמורת המנגנת תחת המסך משמיעה קולה במהלכו.

אני אוהב לומר את זה, אבל זה לא לגמרי נכון. ישנם סרטים אלמים שראיתי ואהבתי, אבל הם מעטים. לא כי יש לי משהו נגד ראינוע, אבל מאוד קשה למצוא כיום סרטים שגם השתמרו באיכות טובה והם גם בעלי תוכן מעניין. אם יש חוק אחד שהתקיים לכל אורך תולדות תעשיית הסרטים, זה שהכסף מכתיב את מהלך העניינים. לפני מאה שנה, ממש כמו היום, רוב הסרטים הופקו לא מתוך ימרה אמנותית חסרת פשרות, אלא במטרה למכור כרטיסים. אם היה לצופים מזל, הבימוי הופקד בידי אדם שמכיר יותר מזווית צילום אחת, אבל הרוב, כמו היום, יוצר עבור המכנה המשותף הרחב ביותר.

ג'ורג' ולנטין (ז'ן דוז'רדין) היה כוכב של סרטים מסוג זה. תפקידיו הגדולים הם של מרגל, מוסקטר, זורו, או כל גיבור אחר שיש לו תרוץ טוב להילחם ברעים חסרי אופי ולזכות בבחורה. שפת הגוף והפנים שלו התאימו בדיוק לדרישת הקהל ואם הקהל מרוצה, גם האולפן מרוצה. פפי מילר (ברניס בז'ו) הייתה אחת מהקהל. היא העריצה את ג'ורג', צפתה באדיקות בסרטיו וצדה אחר חתימתו. אלא שפפי מילר גם רצתה להיות שחקנית. מפגש לא מתוכנן הופך אותה לידוענית בן לילה, אבל המבחן האמיתי יגיע מול המצלמות.

רצה הגורל ובדיוק כשפפי מתחילה להשיג דריסת רגל בתחום, מתחילים בהוליווד להתלהב מהדבר החדש הזה שנקרא סרט מדבר. זו המצאה חדישה, רבים מוותיקי התחום עוד חשדנים לגביה, אבל האולפן נחוש להתחיל לצלם סרטים שכאלה. זאת למורת רוחו של ג'ורג', שטוען כי מדובר בגימיק חולף ושסרטים רציניים נעשים מבלי להשמיע קול. ספק ימרה אמנותית, ספק פחד להיות מוחלף בדגם משוכלל יותר.

מצחיק שהדמות הראשית בסרט שמבוסס על סוג של גימיק, יוצאת כל כך נגד נסיונות קולנועיים. זה לא גימיק נכלולי שנועד רק לסחוט עוד כסף מהצופים, אבל אין ספק של"הארטיסט" יש מאפיין אחד בולט שאין לאף סרט אחר בסביבה. הוא אלם. קולם של השחקנים לא נשמע בו והצילום בשחור לבן נותן מראה אותנטי של סרט ראינוע מתור הזהב של הוליווד. בהתחשב בכך שמדובר בהפקה צרפתית, שנוצרה בידי אדם שסרטו הגדול ביותר עד כה הוא פארודיה על סרטי מרגלים, זה אכן כיוון מפתיע מצד הבמאי/תסריטאי מישל האזאנאביצוס. הסרט דובר אנגלית, או ליתר דיוק, כתוב באנגלית. כתוביות מזדמנות עם טקסט מעבירות את דברי השחקנים ברגעים בהם שפת גוף אינה מספיקה. הדבר נעשה בצורה מושקעת למדי. אפילו שזה נראה כמו הדבר הכי טבעי לעשות, אפשר לראות את העבודה הקשה שהושקעה בכדי להרגיל את השחקנים לא סתם לדבר בלי קול, אלא גם לפצות על כך בתנועות ופרצופים מתוגברים, אך לא מוקצנים מדי. בסרטים מדברים, פשוט מגישים למישהו עיתון כדי שיקרא מה כתוב. בסרט אלם, עושים זאת בליווי מחוות יד עצבנית שתפנה את תשומת הלב את העיתון המוחזק ביד השניה וגם תדגיש את חשיבות העניין.

לוקח רגע להתרגל להארטיסט. הוא מתחיל הפוך ממה שהחושים שלי כצופה מורגלים אליו. הסצנה הראשונה מציגה סרט בתוך סרט, כאשר הוא מוקרן באולם ראינוע גדול. מוזר לראות סרט על חצי מסך ואת האנשים הצופים בו על החצי השני. עוד יותר מוזר כאשר התזמורת משתתקת, הקהל מוחה כפיים, אך לא נשמע שום רחש. רק המוזיקה מדברת, עם המלחין לודוויק בורס בתפקיד המספר. גם הוא לא משתמש במילים, אבל המוזיקה מכתיבה את הרגש השולט בסצנה ומספרת את מה שהדמויות אינן מודעות אליו.

קשה ליצור סרט שעוסק ביצירת סרטים בצורה כנה. הארטיסט לא עושה זאת בדיוק, אבל הוא בהחלט משתעשע ברעיון. ג'ורג' ולנטין הוא דמות עצובה, למרות החיוך הכובש על פניו. הנישואין שלו בצרות, הקריירה שלו מאויימת בידי חידושים טכנולוגיים ורק הכלב, כוכב המשנה האהוב עליו, תמיד מתנהל בהתאם לדרישותיו. ז'ן דוז'רדין עושה עבודה טובה, אם כי הוא הרבה יותר אמין ככוכב שחצן וחסר דאגות, מאשר כאדם שחייו מתמוטטים לנגד עיניו. ברניס בז'ו מוצלחת יותר כדמות ראשית. פפי מילר היא מקסימה, יפה, חצופה ולא נותנת לגבולות מוסכמים לעצור אותה מלהגשים את חלומה. בז'ו מתאימה לתפקיד ומתגלה כבעלת תכונות של כוכבת, בדיוק כמו בת דמותה השקטה.

כלבים ידועים כגונבי הצגות, אבל מי שבאמת גונב את ההצגה הזו הוא ג'יימס קרומוול הוותיק. הוא יודע להתחרות בהצלחה בחיות, כפי שכבר הוכיח ב"בייב". התפקיד שלו כקליפטון, משרתו ונהגו הנאמן של ג'ורג', הביא בעיני להערכה מחודשת כלפיו. קליפטון כה נאמן, עד שהוא מתקשה לתפוס מצב בו לא ישרת את אדונו. אף על פי שהוא אדם מכובד ובעל גינוני כבוד, קליפטון לעולם אינו מתווכח והמבט המבולבל על פניו כאשר ג'ורג' מתנהג בצורה לא צפויה, הוא מהמבטים שוברי הלב ביותר שראיתי. מכל צוות השחקנים, קרומוול הוא היחיד שהייתי מסוגל להאמין שיש לו נסיון עשיר בסרטים אלמים ולא רק כי הוא היה בחיים כש"הדיקטטור הגדול" יצא (וכן, אני יודע שהדיקטטור הגדול לא לגמרי אלם. זה לא אומר שג'יימס קרומוול לא זקן).

בכל זאת, עם כל הרצון הטוב והמרכיבים הנכונים, הארטיסט הוא סרט מפוספס. הוא מקמץ בניצול היותו נטול מילים ומכיל מעט מאוד סצנות שמצדיקות את אלמותו. אפשר לעקוב אחרי העלילה, אבל זה בעיקר כי היא לא מורכבת והכתוביות חוסכות לפעמים את הצורך לשבור את הראש איך להציג התפתחויות עלילתיות. אחד הרגעים היותר יפים בסרט מתרחש כאשר פפי נמצאת לבדה בחדר ההלבשה של ג'ורג'. זה קטע אלם לחלוטין שמועבר בפשטות בעזרת שחקנית אחת ומעיל. ברוב המקרים האחרים, כשהארטיסט רוצה להעביר משהו בלי מילים, הוא צועק בעזרת המוזיקה והתגובות של השחקנים. חסר שטח ביניים, בו רוב הסרט היה אמור להתנהל, בין שיחות ישירות לדרמות בומבסטיות.

מהבחינה הזו, הארטיסט מזכיר יותר סרטים כמו "מטרופוליס" ו"כנפיים", מאשר את סרטיהם של צ'רלי צ'פלין או באסטר קיטון. הוא עשוי טוב ומעביר את הסיפור ביעילות, אבל לא משקיע מאמץ נוסף בניצול הדממה להעברת רעיונות. זה לא היה נורא אם הוא היה סרט אלם מחוסר בררה, אבל כשהדבר נעשה לחלוטין מתוך בחירה, חבל שלא מוקדש אחוז גדול יותר מהזמן להוציא מהשחקנים ומהעולם בו הדמויות חיות, יותר פעילות לא מילולית. אני בהחלט חושב שהסרט היה מוצלח יותר אם היה נעזר יותר בפיזיות וברעיונות מורכבים ויזואלית, מאשר מסתפק בעלילה פשטנית ומעוגנת במציאות. מעט הסצנות שבאמת מנצלות את העדר הדיבורים, עשויות יפה. חבל שהאזאנאביצוס לא השקיע ביותר כאלה, כי הן בהחלט היו משדרגות את הסרט ועושות יותר כבוד לראינוע הקלאסי.