כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    ראש עקום

    ביקורת על ראש עקום

    ראש עקום

    0

    ספרים  ראש עקום

    0 תגובות   יום שבת, 18/2/12, 19:36

    עליס בליטנטל

    ''

    ראש עקום

    ספרה המדהים של נאוה סמל

     

    מאז שקראתי את הספר "שמשון" מאת זאב ז'בוטינסקי, לא היה עוד ספר שתפס אותי כך בגרון, והצמית אותי אליו עד שלגמתי אותו עד תומו. נאוה סמל שמוכרת במיוחד (מבין 17 ספריה) הודות לספרה שהפך לאופרה-מחזה "צחוק של עכברוש", מצליחה לגעת בנפש הקורא, הודות לשני מרכיבים: האחד: השפה הנפלאה שרוב הכותבים כיום לא משתמשים בה, והשני – עצם סגנון הכתיבה הכה מיוחד והמורכב מכמה רבדים.

     

    המתח שהקורא נתון בו מהדף הראשון, לא פג עד לדף האחרון. שם הספר, "ראש עקום", למי שיודע את תרגומו לגרמנית - אינו מתכוון למבנה אנטומי. "פאריקטע קופ" - מכוון למישהו שדרך מחשבתו עקומה. לכאורה – חסר דעת או מפגר. אך לא כך מצב הדברים במציאות. את הכינוי העניקה אחת מגיבורות הספר, מדלנה, לילד היתום שאימצה, כדי להגן עליו מתושבי הכפר הנבערים שם גרה בצפון איטליה הכבושה בידי הנאצים.

     

    הסיפור מתחיל בימינו,בבית חולים בחיפה, שם סועדת אחות רחמניה חולה הנתון בתרדמת ליד מיטתו, במשמרות. כדי להעביר את זמנה, היא קוראת לו מתוך דפים מצהיבים וישנים, סיפור חיים שנמהלים בו גם מחשבות הכותב וגם מחשבות החושפות את עולמו הפנימי של ילד קטן במלחמת העולם השניה.

     

    נאוה סמל, שב"צחוק של עכברוש" סיפרה את סיפורה האמיתי של ילדה שהוריה השאירו אותה טרם צאתם למחנה המוות, בידי שכנים פולנים גויים. הללו החביאוה בתוך בור באדמה, שם רק עכברוש היה ידידה היחיד. ספר מצמרר, והצגה-אופרה כה מיוחדת ומרשימה, שנקווה שתעלה שוב, לטובת כל אלה שהחמיצו.

     

    בספר החדש שלה, "ראש עקום”, מישהו אחר, סודי, מצוי במחבוא. הילד הקטן הדחוי, תומאסו, שאזנו כרויה לכל התיזות שמשמיע לו הכומר ("פאדרה”, באיטלקית) על השטן וכוחות האופל, כמו גם למיתוסים הרווחים בקרב האוכלוסיה העממית שם באיטליה, על קיומן של מכשפות, של קוסמים, של נסיכות שנחטפו ונכלאו בראש מגדל – יוצר לעצמו מכל אלה עולם דימיוני פנטסטי. עולם המבוסס על רחשים שהוא שומע מתוך הארובה בביתם.

     

    תומאסו מחליט שבארובה כלואה ה"פרינצ'יפסה" (הנסיכה), ובדרך מיוחדת משלו, הוא מעביר לה מתנות קטנות ומכתבים מדי יום. כשהכריז קבל עם ועדה שיש בביתם פרינצ'יפסה כלואה, החליטה מדלנה להכריז עליו כמשוגע שאין מוחו יודע מה שפיו פולט. וכך קראו לו כולם.

     

    הסיפור שמספרת האחות לחולה שאינו מזיז שום אבר, ונדמה כמת-חי, מתמזג עם חוויותיו של תומאסו בתקופת המלחמה. מתוך סיפורו, אנו למדים על השנאה התהומית שקיימת בקרב כל אוכלוסיה נוצרית באשר היא. “פרפלוכטה יודן" – יהודים מלוכלכים, הם היעד המועדף ללכידה של הנאצים והתושבים המקומיים גם יחד. והאחות שמקריאה את הסיפור מתוך הדפים המצהיבים, נסחפת בגלי הדימיון, כשהכתיבה של נאוה סמל מערה את הדמיון הזה לתוך כל פרק מפרקי הספר. הכל נסוך בדימיון ובתיאורים לא תמיד מציאותיים. המציאות קיימת בדמיונו של מי שמתאר את תחושותיו שם. והיא עשירה בדימויים, בסמלים, ובמילים בלטינית, באיטלקית, בגרמנית ובתרגומה לעברית. כמו למשל – כאשר תומאסו אומר "אדוננו" – הוא מתכוון לישו, שהנוצרים מכנים אותו כך, כל אחד בשפתו-הוא. לא אכביר בפרטים, כדי לא למנוע מהקוראים את התענוג שבהפתעה.

     

    שפתה של נאה סמל בספר הזה היא עילאית. לא קשה לקריאה, אלא להיפך. היא מרוממת את רוח הקורא, כמו מוסיקה קלאסית המעניקה מצב רוח עילאי לשומע אותה. ואכן, גם לאלמנט המוסיקה חלק בספר. והאוזן הרגישה לצלילים שמשמיע כל דבר ביקום, מתארת אותם במיוחד בחלקו השני של הסיפור. ואם חלקו הראשון של הספר נקרא כמו אגדה חלומית, הרי חלקו השני פותר בחלקו את הסוד הצפון בחלק הראשון, אך עדיין, גם לאחר סיום הקריאה, עולות שאלות אצל הקורא, והחידה לא נפתרת בשלמותה. עדיין הקורא לכוד בשאלות שהן פועל יוצא מההתרחשויות, שתופסות אותך בגרונך, ולא מתירות לך להניח את הספר בעבור כל דבר אחר.

     

    נאוה סמל הקדישה שש שנים של תחקיר באיטליה, על מנת שתוכל לרדת לפרטי פרטים, שרק מי שנוכח בהם במציאות יכול לתארם. הודות לכך, היא מציירת במכחול-אמן יריעה רחבה ועמוקה של תקופה שלא ידועה דיה לציבור. כי הציבור די נרתע מסיפורים אודות השואה. אלא שכאן זה לא הסיפור הידוע על איסוף היהודים באומשלאגפלאץ, ומשם – ברכבות למחנות המוות. כאן, הסיפור המתמקד בכמה אנשים בלבד, מתרחש בכפר בו אין כלל יהודים. איך התנהגו האיטלקים כלפי הנאצים? מה מידת האנטישמיות השוררת בליבם, גם אם כמעט ולא הכירו יהודים? מה מידת החייתיות ושנאת האדם, והרוע הקיים בתוכם, כלפי היהודים? והאם יש תקווה שבאיזו שהיא ארץ בעולם יקבלו אותנו כאחד האדם? עם הכבוד והיחס האנושי המתבקשים? המסקנה היא, שאין לנו מקום אחר עלי אדמות בו נוכל להשתרש ולהתקיים כבני אדם. ולכן, יקר לנו המקום עד מאד, ואין עלינו לזלזל אפילו במטר אחד של אדמת אבותינו, ובטח לא לזלזל בגורלם של אחינו בארצנו. מכל שכבות הציבור והדעות.

     

    את הספר קראתי בחופשה באילת. במקום לשבת בלובי בחברה נעימה של חברים, ולהאזין לשירת זמרת הבית של המלון-בוטיק בו שהינו, או לנגינת הגיטריסט הוירטואוזי שמנעים בנגינתו את השהות שם, או לרקוד במועדון הלילה של המלון – ישבתי עם הספר בחדר בשעות הערב, וביום – השתרעתי על מיטה רחבה בדשא של הבריכה, כשהשמש הנעימה מלטפת אותי. כך, אתה ממש לא חש שהזמן עובר. כ"כ לכוד אתה בקסמו של הספר. דמיונך עובד, השפה השירית-הפיוטית והאצילית מלטפת את נפשך, ואתה במתח נוראי מה יקרה בפרק הבא. ולשיבחה של הסופרת המחוננת, כל פרק קצר, וכך גם כל קטע. אין היא מכבירה במילים כדי ליצור נפח. היא מטעינה את הקורא במינון תמציתי אך בעל משקל רב, וגורמת לקורא להתענג מהקריאה, כפי שמזמן לא זכה לחוויה כזו.

     

    סיפור כה מיוחד, המתאר בכמה מישורי זמן ומכמה נקודות ראייה את הלכי הנפש של גיבורי הסיפור, כשמתוך כל אלה נשקפת תקופה שלא רק לנאוה סמל יש זיקה אליה. לכולנו יש, וצריכה להיות. שאפו על התוצאה המופלאה הזו.

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל