נוסטלגיה היא חלק חיוני מהתרבות האנושית. היא מזכירה לנו מה אהבנו בעבר ומחברת אותנו יותר בקלות לדברים מההווה. במאים רבים משתמשים בנוסטלגיה בכדי להשיג נקודת חיבור עם הקהל וליצור סרטים שמעורבת בהם התלהבות של ילד קטן שנכנס לראשונה לחנות הממתקים הגדולה בתבל. מרטין סקורסזה הוא נוסטלגיונר שכזה, עם חיבה להבין ולדבר על אמריקה של פעם, בימים בהם גנגסטרים היו משחקים פוקר ויורים זה בזה לקינוח, או להתעמק בימים בהם רוב הרחובות במנהטן היו עשויים מבוץ ועצמות מחוללות של אינדיאנים. גם הסרטים שלו שמתרחשים בימינו, מכילים איזה געגוע לעבר, אם לא לתקופה עצמה, אז לפחות לקולנוע של פעם.

"הוגו", המבוסס על ספרו של בריאן סלזניק "התגלית של הוגו קברה", לא מתרחש באמריקה, כי אם בפריז של שנות ה-30 במאה שעברה. אולי נכון יותר לומר שהוא מתרחש בפינה מאוד ספציפית של פריז, תחנת רכבת מרכזית ועמוסת נוסעים ותושבי קבע. נמצאים שם מיסייה פריק, המנסה לחזר אחר מדאם אמילי, אליה צמוד תמיד כלב רכושני במיוחד. מפקח התחנה מפטרל יומם וליל עם כלבו הנאמן מקסימיליאן בחיפוש אחר פושעים ויתומים משוטטים שצריכים להיות מאחורי סורג ובריח, או לפחות במוסד שידאג לכל צורכיהם (איכשהו, הוא האיש הרע בסיפור). פאפא ז'ורז' הזקן עומד בדוכן הצעצועים שלו ומתפעל עכברים מכניים ושאר פעלולים.

ישנו גם הוגו, יתום החי בתחנה ומכוון את השעונים בה מבלי שאיש מהמבוגרים ידע על כך. הוגו הגיע למקצוע דרך אביו, אבל נותר מאחור לאחר שהאב נעלם בנסיבות מסתוריות (יודעים בדיוק מה קרה לו, אבל לא מה לעזאזל גרם לכך). הוגו מתקיים מגנבת מוצרי מזון מהדוכנים בתחנה וסוחב פריטים נוספים לשם תיקון השעונים והירושה היחידה שהותיר לו אביו, פרט לתנאי עבודה המנוגדים לכל חוזה העסקה בעולם המערבי. האב הותיר מאחור אוטומטון – בובה מכנית המתוכנתת לעשות פעולה אחת בלבד. הוגו חולם לתקן את האוטומטון, בתקווה שהדבר יסייע להתמודד עם אובדן אביו, אבל זקוק לשם כך לחלקי חילוף. מאחר והוא כנראה סוג של עילוי טכנולוגי, הוגו יודע בדיוק אילו חלקים לסחוב מז'ורז' טריקים, אבל בעל הבית תופס אותו ומציע להוגו לעבוד עבורו עד שישלם עבור הציוד שגנב, אחרת יסגירו למפקח.

זה רק קצה העלילה של הוגו, אבל להיכנס ליותר פרטים מכך, יהיה ספוילר. קצת חבל, כי הדברים היותר משמעותיים לסיפור מתרחשים רק בשלב מאוחר יותר וכוללים גילויים שונים על האוטומטון ועל פאפא ז'ורז', אבל את זה אשאיר לכם לגלות לבד. קצה העלילה הזה, אגב, הוא כמעט חצי מהסרט.

לא אגיד שהוגו סרט משעמם, אבל הוא איטי להחריד בכל הנוגע למעבר מנקודה עלילתית אחת לשניה. הדמות הראשית לא מעניינת גם ככה, אז לפחות שהייתה לה יותר אינטראקציה עם אנשים שאינם קשורים ישירות לפאפא ז'ורז'. הוגו מנצל כל הזדמנות להזכיר שאבא שלו מת וזה מעיק. תקשיב ילד, אני יודע שעברת טראומה וזה קשה, אבל אם כל משפט שני שלך מתחיל ב"אבא שלי היה..." או "כשאני ואבא שלי...", אתה צריך לדבר עם פסיכולוג. זה לא עוזר שאסא באטרפילד, המגלם את הוגו, הוא שחקן חסר כריזמה או חוש לניואנסים. הוגו לא חייב להיות סרט משעמם, אבל הוא מתבסס על סיפורה של דמות לא מעניינת.

זה לא רק הוא. גם פאפא ז'ורז' ואשתו משעממים ואובר-דרמתיים. ברור שהם עברו תהליך שגרם להם להגיע למצב הזה, אבל הסרט לא מתעניין בתהליך, אלא פשוט זורק לנו בפנים שמדובר באנשים מבואסים עד מאוד. איזבל, בת החסות של ז'ורז', נטולת כל אופי ומשמשת רק להנעת העלילה כחברה למשחק של הוגו. זה משהו שמתסכל במיוחד. ברור שלולא איזבל, העלילה לא הייתה מתקדמת לגילויים הנדרשים, אבל זה אמור להיות התפקיד של הדמות הראשית. כשדמות משנית עם עומק של לוח קאפה עושה את עיקר העבודה, בשביל מה צריך בכלל את הגיבור שיעמוד שעתיים ויעשה פרצופים אומללים למצלמה?

הדמות המעניינת היחידה בסרט היא של מפקח התחנה. בזכות המשחק של סשה ברון כהן וההקפדה לא להשמיד כל זכר לרגש אמיתי באופיו, מדובר ביחיד בסרט שממש היה לי אכפת ממנו. הוא מוצג בתחילה כנבל גנרי בסרט ילדים, כולל השפם והדוברמן, אבל ישר ניתן להבחין שיש לו סיפור כואב. התקן מתכתי מחזיק את רגלו הפצועה וגורם לו לצלוע בבושה בעודו מביט על מוכרת הפרחים החביבה. השיחות שלו עם לוכד הילדים, האחראי להביאם לבית היתומים, הן הרגעים הטובים ביותר בסרט מבחינת כתיבה. יותר מפעם אחת הרגשתי שמישהו עשה טעות חמורה והיה צריך בכלל לתת למפקח התחנה להיות הדמות הראשית ולהוגו להיות סתם איזה מטרד חולף שהקהל ישמח לראות סגור בכלוב קטן. זה אפילו לא מונע מהתגלית הגדולה להתרחש, רק צריך לשנות את שם הסיפור ל"התגלית הגדולה של מפקח התחנה" ולתת לו למצוא את האוטומטון בחדר בו התגוררו טכנאי השעונים והבן המעצבן שלו שהושלך למוסד לעבריינים צעירים. זה יהיה כמו "שאטר איילנד", רק לכל המשפחה.

הנוסטלגיה המתבטאת בסרט היא לא לפריז שבין מלחמות העולם. יש מעט מאוד התייחסות לרקע בהתחשב בכך שכל הדמויות הצרפתיות בסרט מדברות במבטא אנגלי. זה הגיוני לחלוטין, במידה שהוגו מתרחש באותו יקום כמו "עכשיו ולתמיד". הגעגוע כאן הוא לקולנוע של פעם, לסרטים האלמים שאף אחד כבר לא רואה (חוץ מכמה אלפי חברי אקדמיה שהעדיפו את "הארטיסט" על פני "הוגו"). הסיפור מתרחש בתקופה בה ראינוע נחשב למיושן ולא מעניין והאהבה של הוגו לסרטים שנוצרו לפני שנולד, היא זו שמחברת אותו לדמויות אחרות. המחוות לראינוע, כמו מוכרת הפרחים המזכירה את מושא האהבה של צ'רלי צ'פלין ב"אורות הכרך", או הסצנות בהן מיסייה פריק לא נזקק למילים בכדי להתבטא, מעודנות ויפות. גם ההדגמה כיצד סרטים אלה צולמו ועד כמה לא תמיד הונעו משיקולים של כסף, אלא מתוך רצון טהור ליצור (מה שלא לגמרי נכון, אבל נעזוב), עשויה היטב. חבל רק שהקטעים האלה הם שברירים בתוך מסה של עלילה נמרחת ולא הגיונית.

הסרט צולם בתלת-מימד. יש לי הרבה רגשות מעורבים לגבי הטכנולוגיה הזו, אולם לפחות במקרה של "הוגו", היא אכן מרשימה. הדמויות נראות חיות במיוחד בקלוז-אפים, אם כי עדיין לא הצליחו ליצור תנועה חלקה שלא נראית כמו משחק מחשב שלא רונדר כראוי. שוט הפתיחה מרהיב וכמוהו גם קטעים מסוימים בסיום. כל זה טוב ויפה, אבל פוגע בצורה משמעותית במסר הנוסטלגי. אם משקיעים כל כך הרבה זמן ודיבורים בלספר עד כמה הסרטים הפשוטים וחסרי התחכום של פעם היו קסומים וראויים להעריכם גם כיום, לעשות זאת בעזרת טכנולוגיה סופר מתקדמת של המאה ה-21, זו בחירה מוזרה. זה כמו לומר "פעם ידעו לעשות סרטים כמו שצריך, בלי שיקולים של תקציב ותחרות על כיס הצופים. תוכלו לראות זאת תמורת תוספת של שבעה שקלים לכל כרטיס. אין כמו לראות סרט ישן במלוא תפארתו בעזרת תמונה כהה ומשקפיים שלוחצים על גשר האף." לפחות כשהארטיסט הראה אהבה לסרטים האלה, הוא לא נסה להתחרות בהם, או לשלב אותם בטכנולוגיה מעידן אחר.

גם אם המסר עובר ומרטין סקורסזה אכן מעורר אהדה לימיו הראשונים של הראינוע, את הסרטים האלה מישהו כבר ביים. סקורסזה לא יצר אותם ואת ההתאמה לסרט בתלת-מימד עשו אנשים שזו בדיוק העבודה שלהם. סקורסזה אחראי על כל השאר, על החומרים שלא צולמו לפני כן, על העבודה עם השחקנים, על הישיבה בחדר העריכה, על קביעת קצב נכון לסרט, על העברת עלילה בצורה מעניינת שלא מזלזלת בקהל. בדברים האלה הוא נכשל. הוגו יצא משעמם, עם דגש חזק מדי על הדמויות המשעממות על חשבון המעניינות ועם תפיסה לוקה לגבי מה שבאמת חשוב בסיפור. אני מאוד מעריך את סקורסזה, אני חושב שהוא במאי ענק, אבל זה לא פוטר אותו מאחריות לשעמומון הזה. העלילה היא קטנה ופשוטה, עם אלמנט חזק של נוסטלגיה. סקורסזה ביים אותה כאילו מדובר באפוס עצום מימדים. לא הכל בסרט צריך להיות כל כך דרמתי ומלא בחשיבות עצמית. אם אתה כבר עושה סרט שמדבר על כמה שהבמאים של פעם ידעו לשמור על הפשטות המתבקשת, למה שלא תעשה זאת בעצמך?