מאז ומתמיד היה לי מקום חם בלב לסרטים העוסקים במעבר מראיינוע לקולנוע. זו נראתה לי התפנית הגדולה ביותר שידע הקולנוע מאז גריפית ואייזנשטיין וכנראה שלא תהיה עוד כמותה. אבל בניגוד לחברי האקדמיה, הארטיסט זכה אצלי לתגובה קרירה מהסיבה הפשוטה שאת הכל כבר ראיתי קודם ובאופן הרבה יותר מוצלח.

כי כשהכוכבת הנשית מכריזה על  out with the old - in with the new והגיבור הנשכח מסתכל עליה באיבה, זה נראה כמו פרודיה כש-50 שנה קודם לכן, גלוריה סוונסון, כוכבת ראיינוע שנשכחה,שיחקה כוכבת ראיינוע שנשכחה ב-"שדרות סנסט". כי כשנורמה דזמונד, דמותה בסרט, מסתכלת בערגה בסרטי ראיינוע שסוונסון באמת שיחקה בהם, הרגש הוא אמיתי, אי אפשר לזייף עצב שכזה. היא יודעת בדיוק מה זה להישאר מאחור.

כשהעוזר הקשיש של דיז'רדן נשאר נאמן לו למרות שלא שילם לו כבר שנה, הוא לעולם לא יהיה נאמן כמו משרתה האישי של דזמונד, במאי הראיינוע אריך פון שטרוהיים, שבין השאר ביים גם את סוונסון וגויס לסרט לאחר ששנים לא נגע בפילם. גם בסרט הוא משחק במאי ראיינוע שנשאר נאמן לשחקנית האהובה שלו שירדה מגדולתה וכעת הוא מטפח את הנרקיסיזם שלה באמצעות זיוף מכתבי מעריצים. הנאמנות שלהם זו לזה כל כך מציאותית כי הם תלויים זה בזו - הוא בצורך שלה והיא בתמיכה שלו. הם לא משחקים לרגע, הם חוו את הדחייה על בשרם.

גם הריקוד השמח של הכוכבת הצעירה והכוכב המזדקן בסוף הסרט, הוא פתאטי, כי לא זכורים לי מחזות זמר שבהם היה אפשר רק לרקוד ולא לדבר. וזאת האמת אותה מבטא צ'אפלין בריקודו האחרון עם  באסטר קיטון,  ב-"אורות הבמה". צ'אפלין שצלח את המעבר לקולנוע מזמין את קיטון שכשל במשימה להופיע לצידו, כששניהם יודעים שזה הסוף. הסיום האופטימי של הארטיסט הוא מכעיס במיוחד, כי אין בינו ובין המציאות דבר. כוכב סרטים אילמים עם מבטא צרפתי, כמו גרטה גרבו והמבטא הגרמני, נידונו כישלון. זהו בליפ תסריטאי, כמעט כמו האובססיה של הכוכב למשקאות אלכוהולים בבארים, בשנים שבהן למעשה היה אסור על פי "חוק היובש" לצרוך ולמכור אלכוהול.  עוד ביטוי נפלא, הפעם ברמת הנרטיב, לריחוק של הסרט מהמציאות. 

פתיחתו של הסרט ובה נראה הגיבור משחק מרגל אשר מעונה על ידי הסובייטים שצועקים עליו "דבר!" היא אנלוגיה לסרט כולו. הבמאי מאכיל אותנו בכפית  - הנה הקושי בלהתגבר על האילמות - וכך המסר עבר גם לילדה בת ה-12 שישבה שורה מאחורי. ובסוף הוא מצליח - הוא אומר שתי מילים, "בעונג רב". כשצ'אפלין עשה את זה ב-"דיקטטור הגדול", סרט שכולו אילם מלבד הנאום של הנווד בסופו, המסר נשמע חזק וברור - אם כבר אומרים משהו אז שתהיה לו משמעות. 

כאן דווקא נשאר הסרט נאמן לתקופה, כאשר רק הגיבורה הראשית נותרת אילמת. אה כן, ובל נשכח שהיא גם לא יודעת לנהוג. לפחות את הסטריאוטיפים של שנות ה-30 הסרט מצליח ליישם יופי. 

וכמובן, האינטרטקסט הברור ביותר, ל-"שיר אשיר בגשם" הוא גם הכושל ביותר. אבל כאן אני גם אסיים את הפוסט, כי פה באמת נעשה עוול כבד ומי שראה את שני הסרטים יכול להבין למה.

מה שהארטיסט כן עושה הוא להראות לנו שגם בלי משקפי תלת מימד ומערכת סראונד, אפשר להנות מסרט. וכן, זה סרט מהנה, חבל רק שהוא נוגע בנושא בלי לדעת עליו כלום ולכן לא באמת מצליח להעביר את המורכבות. בכל אחד מהסרטים שהזכרתי יש כוכב צעיר שמצליח בקולנוע בעוד כוכב הראיינוע דועך, אבל כל אחד מהם שונה לחלוטין מהשני. הארטיסט מחקה את כולם ונשאר בסוף בלי כלום.