כותרות TheMarker >
    ';

    אסימון

    בלוג ביקורת חברה ותרבות.

    0

    מיהו ג'ון גאלט?

    8 תגובות   יום ראשון, 11/3/12, 22:26

    אמנם רק בהמשך הביקורת אני אפרט את הסיבות למה אתה חייבים לראות את סרטון הדוקו-אקטיביזם הויראלי Kony 2012, אבל אני אשמח אם תאמינו לי באשראי, אם תראו את הסרט לפני נימוק ההמלצה עליו. ובבקשה שימו לב לרגשות שעולים בכם במהלך הצפייה, לכלים שמעוררים בכם את הרגש. ורגע לפני שאתם חוזרים לכאן שימו לב למספר שמופיע מתחת לסרטון - מספר הצפיות.

     

    וזו הסיבה הראשונה שאתם חייבים לראות את הסרט. כי מדובר בתופעה, בדבר חדש לחלוטין. כן, היו סרטונים ויראלים קודם. חלקם אולי הגיעו ליותר צפיות ויותר מהר - אבל אף אחד מהם לא נמשך חצי שעה, אף אחד מהם לא התעסק בנושא רגיש וחשוב כל-כך. למיטב ידיעתי רוב להיטי היוטיוב עד היום לא התעסקו בכלום - פרודיות, חתולים, תינוקות ואיש אחד שמתלהב מקשת בענן. קליפים של ג'סטין ביבר.

    עשרות מיליוני אנשים ישבו חצי שעה מול סרט באינטרנט, בלי כוכבים, בלי רפרנסים, בלי שירים. נשאבו, התעניינו, והכי חשוב - הפיצו.

     

    לא במקרה הסרט פותח בשתי דקות שלמות שעוסקות רק במנגנון שגרם להצלחתו: הפייסבוק, יוטיוב ובעיקר כפתור ה"שתף". השיתוף החברתי שהוביל עשרה מיליון צופים ביום לצפות בסרט.

     

    הפתיחה של הסרט מובילה לסיבה השנייה למה חייבים לראות אותו - הטכניקה. זהו סרט שראוי שילמדו אותו. לא רק בקרב אנשי פרסום ומדיה חברתית - אלא גם בבתי ספר לקולנוע, לעריכה, לתסריטאות. יצא לי בחיי הקצרים לצפות בכמה סרטים תיעודיים, חלקם ריגשו אותי, שבו אותי - אבל אף אחד לא התקרב לפעול עלי כמו "קוני 2012". האמת שגם סרטים עלילתיים מעטים הגיעו לרמה הזאת.

    סיפור בנוי היטב. מילד אחד בלונדיני חמוד קומפלט עם גומות-חן, לילד אחר, חכם, שנון, ילד זקן שראה הרבה יותר מדי. מילד מוגן בפרברי סן-דייגו לנערים פליטים באוגנדה. הפער לבדו יכול להשאיר אותך חסר נשימה. ורק אחרי שראית את הנער האוגנדי מלטף דולפין אתה שומע את החלומות שלו לעתיד. אתה נחשף לחוסר התקווה שלו, לזוועות שעבר. דמעות, לא יותר מדי, לא חטטני, המצלמה ממהרת לרדת, רק קול הבכי נמשך. הבטחה לתקן הכל בשביל הילד הזה, לתת לו עתיד - הבטחה לנו שהנה סיימנו את האקספוזיציה ויוצאים לדרך. 

    שימוש מדיוק נכון בתמונות זוועה. לא הכמות המאסיבית הנהוגה בימנו, כמות שמשאירה אותך אדיש ומוכה בחילה. רק כמה תמונות שמופיעות ונעלמות במהירות. מדויק. שיחזור יעיל של חטיפת ילדים ממיטתם. ועכשיו יכנס האיש הטוב ויתקן הכל. 

     

    אבל האיש הטוב הוא לא במאי הסרט, גם לא הילד הבלונדיני עם הגומות או התובע בהאג. הגיבורים הם האנשים - וכאן כנראה סוד ההצלחה, גם בכמות הצפיות וגם ברגש שמופעל אצל הצופה. הצופה הוא גיבור בסרט, אתה, אני, כולנו.

     

    ומייד אחרי שאנחנו נדרשים להכיר בקיומם של הילדים האלה, בקיומו של האיש הרע הזה - אנחנו שומעים את ההמון קורא בקול אחד. כנראה הסצנה האפקטיבית ביותר בסרט - ההמון ראה, ההמון הרגיש, ההמון ילחם.

     

    ואנחנו יוצאים לקרב. ההמון מתגייס, נלחם, מצליח ללחוץ על השלטון האדיש לסייע לתפוס את האיש הרע. מוזיקה, עריכה קצבית, אנשים רצים, קלוזאפים על פרצופים מלאי תקווה. רק הסוף הטוב ההוליוודי חסר. קתרזיס ולישון.

     

    אבל אין סוף טוב. האיש עוד לא נתפס, אפריקה רחוקה מלהיות משוקמת. כולנו צריכים להמשיך ולהלחם. ואנחנו נילחם. ועוד קצת קצב ועריכה וריצה וקלוזאפים מלאי תקווה. הכוח בידנו. ובדקה העשרים ושבע המסר מתומצת, התזזיתיות נגמרת. ויזואליה פשוטה שממחישה את הכוח של ההמון המיודע והאקטיבי. המלחמה אולי ארוכה, אבל אם נעבוד ביחד...

     

    כל הסרט עוסק במסר הזה, היפוך הפירמידה שמוצג לנו בסופו.

    פירמידה שבראשה בעלי-ההון. האינטרסים שלהם קובעים את התכנים בתקשורת ואת פעולות המנהיגים. הם בתורם קובעים את סדר היום שלנו, האזרחים. התקשורת מספרת לנו שהבעיות של ההון הן הבעיות שלנו, הפוליטקאים יוצאים למלחמות בשבילם - ואנחנו אפילו לא יודעים שמשהו כאן מסריח, או שאנחנו יודעים אבל מיואשים מדי מכדי להאמין בשינוי. מבודדים מדי, זורקים את הקול שלנו פעם בארבע שנים, מחכים לשבועיים חופש בשנה, מחכים לסוף העולם בדצמבר 2012.

    כולנו מכירים את הפירמידה הזאת טוב מדי, כולנו נשמח לראות אותה מתהפכת.

     

    וזו הנקודה השלישית, החשובה מכולן, שבגללה חייבים לראות את הסרט הזה. לא כי לתפוס ולשפוט את ג'וזף קוני זה הדבר הכי חשוב בעולם (לפחות לדעתי) - אלא כי אנחנו זה הדבר הכי חשוב בעולם. האמונה שלנו בעצמנו, ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע ולתקן. 

    הסיבה הכי חשובה לראות את הסרט הזה הוא כי אחד מהיחידים שמציג את האזרח הקטן כגיבור שמציל את העולם - לא רק כצופה חסר ישע שמחכה לגיבור האמיתי שיפתור את הבעיה. כי היפוך הפירמידה הזה, שבו ההמון המאוחד והמיודע קובע את סדר היום לתקשורת ולממשל, הוא אוטופיה אפשרית. הרעיון הפשוט שאם תציב בפני אדם בעיה ותתן לו את הכלים לפתור אותה - הוא יעשה את זה. רעיון שחובה לספוג אותו ומתבקש להעביר אותו הלאה.

    עצם הצלחת הסרט מוכיחה את הרעיון שבמרכזו. הכלי והמסר מתאחדים ליצירת אפשרות לתיקון.

    הסרט מצליח להעביר מידע להמונים. ללא תמיכתם של בעלי אינטרסים, ללא גופי שידור, ללא הון מסיבי. המידע מוביל לפעולה, מוציא המונים לרחוב. ההמונים גורמים לממשל לטפל בבעיה, לתקן. זה עבד, זה עובד. וזה יכול לעבוד הרבה יותר טוב.

     

    הרעיון הזה הוא המחאה החברתית הישראלית והעולמית, הוא האביב הערבי, הוא ההרצאות ב-TED. הרעיון הזה הוא עמוד השדרה של אלף ואחד גופים שונים שפועלים לתיקון, שפועלים להפוך את העולם למקום טוב יותר.

     

    העולם משתנה, הטכנולוגיה מכווצות אותו. מערכי כוח ישנים מאבדים את אחיזתם על האנושות. קולות חדשים נשמעים, אפשרויות חדשות מתאפשרות.

     

    התחושה הנעימה והנדירה מדי של אופטימיות, אולי זה העניין.

     

     

    ---------

     

     

     


    סרטים שנסקרו בבלוג:

    ההתחלפות

    בושה

    סערת רוחות

    דרייב

    רמפארט (ביקורת אורחת)

    Kony2012 (דוקואקטיבזם אינטרנטי בן 30 דקות, אבל אחד הסרטים המדוברים והחשובים של 2012)

    סקירת טלוויזיה משולבת (עספור, המיוחדת, האלבומים, דור מזויין)

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/3/12 20:03:

      סרטון מקומי הרבה פחות מרשים ואולי יותר חשוב שמדבר על אותם כלים בהקשר הצרכני כאן אצלנו.

        12/3/12 11:11:

      אין צורך לעשות אודות הטבח בסוריה סרט.

      זה מופיע יום יום על מרקעינו בניגוד ל"קוני" המופיע רק ביוטיוב.

      לדעתי יש יותר צופים בטלויזיה מאשר ביוטיוב.

      מסכימה איתך שעדיף שישראל תשתוק.

      כמוך, אני חושבת שאין זה מוסרי שאנו נאמר נשהו נגד סוריה

      כשאנו עדיין השולטים בשטחים.

      "מאוד קל לשפוט מהצד, להגיד מה צריך לעשות".

      למי קל? לא לי.

      אינני יודעת מה לעשות.

      לו ידעתי, לא הייתי בבית, אלא בבית הנבחרים.

      "מאוד מאוד קל לדעת מה אחרים צריכים לעשות".

      גם כאן אני באותה עמדה.

      אין לי מושג מה האחרים צריכים לעשות.

      "צריכים לעזור, צריכים להאמין שאפשר לשנות".

      לעזור ולהאמין, זה תמיד טוב.

        12/3/12 11:00:
      וואו! זהו ג'ון גאלט. אם תלכו בעקבות פסיעותיו תגלו שהדרך לימדה אתכם כבר. המפגש הוא רק הידיעה הנחמדה שיש עוד אנשים כמוך..
        12/3/12 10:49:

      מרב,
      אני בכוונה הפנתי למסר הרחב יותר של הסרט ולא רק לזה המצומצם לבעיה של קוני.

      וזה בדיוק התשובה לשאלתך - ההרג בסוריה ממשיך כי אף אחד לא הופך אותו לעניין. אף אחד לא עושה עליו סרט, לא מפיץ עליו מידע.

      גופי החדשות האמריקאים לא מתעניינים במה שקורה בסוריה ומתמקדים בפרימיריס הרפבוליקאים.

      ואנחנו כישראלים לא יכולים להגיד כלום כשאנחנו נעמדים על הרגלים האחוריות ואומרים שאף אחד לא יכול לבקר אותנו כשאנחנו מפציצים את עזה והורגים מאות ילדים (ע"ע עופרת יצוקה), או מדכאים באלימות את האינתיפאדה (למי שטוען שעזה זו מלחמה מול מדינה עויינת ולא דיכוי אזרחי).

       

      מאוד קל לשפוט מהצד, להגיד מה צריך לעשות. האם אנחנו היינו תומכים בפעולה בין-לאומית נגד ישראל? האם אסד לא רק מדכא מרד אזרחי אלים? האם אין חשש שאם המרד האזרחי יצליח הוא יוביל לטבח-עם במיעוט העלוואי? ואם המערב יתמוך במרד, האם אח"כ הוא יצטרך לפעול נגד האנשים שקודם הוא תמך בהם בשביל לעצור את הטבח? או שרק יסייע לפליטים?

       

      מאוד מאוד קל לדעת מה אחרים צריכים לעשות, מאוד קשה לעשות את הדבר הנכון בעצמנו.

       

      ואם את מאמינה שאמריקאים לא אמורים להתערב, לא אמורים לעזור באפריקה - אז מי את שתתערבי בנעשה בסוריה? מי הם המערביים האלה שיביאו את הצדק שלהם למזרח?

       

      אני מקווה שהצלחתי להמחיש שהטיעונים האלה אוכלים את עצמם, ההגיון שלהם פרדוקסלי.

       

      צריכים לעזור, צריכים להאמין שאפשר לשנות. לא רק שיש לנו את הזכות, אלא את החובה, להגיד לשכן לא להרביץ לאשתו.

       

      גם באפריקה וגם בסוריה. 

      ואת הכלים אפשר ללמוד מהסרטון המדובר.

        12/3/12 10:38:

      "מאוד קל להתגונן בציניות, להשתמש בה בשביל להשאר על הספה בבית ולא לעשות כלום".

      נכון.

      אך מה אפשר לעשות?

      לא גמרתי את הצפייה ב"קוני" הספיק לי להבין שהאמריקאי הלבן ,הכל יכול,

      רוצה להשמיד את האוייב השחור.

      הניגוד הזה ,בין הלבן לשחור, כל כך חריף וכל כך אמריקאי, שבא לי להקיא.

      חשבתי בדיוק כמו אור שחר, שהגיב כאן לפני, כשצפיתי בסרטון.

      נראה לי שאתה תמים, אלון,

      בסוריה יש רצח עם כבר כמה חודשים.

      העולם מגנה אך מה עושה נגד?

      מדוע ההרג ממשיך שם?

        12/3/12 09:55:

      מאוד קל להתגונן בציניות, להשתמש בה בשביל להשאר על הספה בבית ולא לעשות כלום.

       

      אתה מוטרד ממעשי האמריקאים בעיראק? באמת? עשית משהו בקשר לזה?

      אתה מוטרד מהמצב בסוריה? באמת? עשית משהו בקשר לזה?

       

      הייתי שמח אם היו עוד גופים חכמים ויעילים כמו הגוף הזה להפצת מידע. הייתי שמח אם הם היו עוזרים להתניע תנועות עממית שהיו מניעות ממשלות לפעול נגד עוולות נוספות. וזה מה שיקרה כשעוד ועוד אנשים יפסיקו להיות משותקי ציניות ויתחילו להיות קצת יותר אופטימיים, פחות פסיביים ויותר אקטיביים.

       

      כמו שכתבתי, המטרה המוצגת בסרט היא לא החשובה ביותר לדעתי - אבל אין לי ספק שהיא חשובה. הסרט, כמו שהוא אמור, הוביל אותי לקרוא עוד. ובאמת נורא ואיום ארגון שעוזר לבנות מחדש קהילות, מסייע לאנשים, ורוצה להביא פושע אכזרי לדין. איך הם מעזים הבלונדינים האלה לנסות להפוך את העולם למקום יותר טוב. איך הם מעזים.

       

      איך הם מעזים לפנות לציבור הרחב ולהפנות אליהם אחריות על כל העוולות (כולל אלו שאתה מתאר), לדרוש מהם להיות מודעים ואקטיבים.

       

      אור - תחזור לטור שכתבת פעם בו הבנת שאתה עצמך נהיית שמרן, הוא דורש קריאה חוזרת.

        12/3/12 00:29:
      אני מופתע ממך, זה סרט טראש אמריקני אוונגליסטי טיפוסי. הקאובוי הטוב מציל את הילדים מהכושי הרע. לא הייתה כמעט פיסה של עובדה בסרט הזה, מלבד סחיטה רגשית בלתי פוסקת, ופטרנליזם לבן: הנה, האמריקאים הטובים הגיעו לאפריקה כדי ללמד אותם על זכויות ועל צדק. כאילו אמריקה לא רצחה בכמות מסיבית וגדולה בהרבה בעיראק או באפגניסטן. האמת תאמר, אינני מכיר את הסכסוך בין הLRA לבין הממשלה באוגנדה, אך אני סמוך ובטוח שהממשלה איננה מגינת הצדק בעולם, ושהיא עושה שימוש דומה בילדים. יותר מכך, אני בטוח שהמעורבות האמריקנית שם רוויה באינטרסים, כפי שאיננו רואים את האמריקנים רצים להציל את הילדים שנרצחים בחומס באלפיהם. מה שהסרט הזה מוכיח, אולי, הוא איזה יצור מטופש הוא האדם, שלא זו בלבד שהוא אוהב לראות חתולים מקפצים, הוא גם טוען שיש לעצמו מוסר מאחר והוא ממש עצוב בשביל הילד הכושי.

      ארכיון

      פרופיל

      אלונ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין