כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה השמאלית שלי

    0

    הבל ומלנכוליה

    1 תגובות   יום ראשון, 25/3/12, 23:40

    (אזהרה: הפוסט מיועד למי שצפה בסרט, ומכיל ספוילרים).

     

     

    משפט אחד בסרט "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, איפשהו בתחילת חלקו השני של הסרט, תפס אותי, ושינה את נקודת המבט שלי על הסרט כולו. הכוכב "מלנכוליה" מתקרב אל כדור הארץ, וקלייר, הגיבורה הראשית של חלקו השני של הסרט, אחוזת חרדה מפני פגיעה אפוקליפטית אפשרית של הכוכב בכדור הארץ. ג'ון, בעלה של קלייר, מנסה להרגיע: “Melancholia will pass us right by, and it will be beautiful”, וכיוון שלא בכדי ניתן לכוכב השם שניתן לו, אני מרשה לעצמי לתרגם: "המלנכוליה תעבור לידינו. זה יהיה יפיפה". כמובן שג'ון טועה. המלנכוליה תפגע גם תפגע.

    ברובד אחד, אני רואה את המשפט הזה כמתייחס לצופים בסרט. כאילו לרגע נסגר המסך, ולפניו נעמד אדם ששואל אותנו: "אז איך בינתיים? נהנים לראות סבל של אנשים אחרים? אוהבים את הצילום האומנותי, המוזיקה של ואגנר והסגנון הקולנועי המיוחד? תמשיכו לצפות ב"מלנכוליה". האין זה יפיפה? שום דבר מזה לא נוגע לכם, נכון?" ואכן, אני מאמינה שצופים רבים יוצאים מהסרט כשזו החוויה שלהם. חייה העצובים של ג'אסטין, כמו גם החזון האפוקליפטי של סוף העולם, קרים ומרוחקים. זהו סרט על מלנכוליה שרוב הצופים לא מזילים בו דמעה, אלא חולקים שבחים על האסתטיקה. אלא שכפי שאנסה להראות בהמשך, המלנכוליה בסרט נוגעת, ועוד איך, לכל אחד ואחד מאיתנו, גם לאלה מאיתנו שאינם מלנכוליים כלל.

    ברובד אחר, שוב בתוך הסרט עצמו, המשפט הזה מייצג באופן מושלם את דמותו של ג'ון, וג'ון (שלא במקרה נבחר עבורו השם האנגלו-סכסי הנפוץ ביותר) מייצג את האדם הממוצע, שחייו צריכים להיות קלים, נורמטיביים ומאושרים, ועל העצב הוא מוכן להסתכל רק מרחוק. יש לו מגרש גולף ואחוזה, הוא מוכן לארח את חתונתה של גיסתו הדכאונית ג'אסטין, ולהוציא עליה ממיטב כספו, ויש לו רק דרישה אחת: "הבטיחי לי שתהיי מאושרת", הוא אומר לג'אסטין. ג'אסטין, כמובן, לא יכולה להבטיח כזה דבר.

    ג'אסטין לא יכולה להבטיח כזה דבר, כיוון שג'אסטין מייצגת בסרט הזה את האמת הכואבת, ואין בה הבטחות שווא. היא יודעת בדיוק מה מספר הכדורים בהגרלה, היא יודעת, הרבה לפני כולם, ש"מלנכוליה" עתיד לפגוע בכדור הארץ ולהשמיד אותו, היא יודעת שאין חיים בשום מקום אחר. עם האמת הזו קשה להתמודד. אחותה קלייר אומרת לה בכמה רגעים שונים בסרט: "לפעמים אני כל כך שונאת אותך". מתכנן החתונות מכריז שהיא הרסה לו את כל התכנונים ואין בכוונתו להסתכל עליה, ובכל הסצינות בהן הם מופיעים יחד הוא מסתיר את פניו בידו, על מנת לא לראות אותה. ג'אסטין מייצגת את האמת והאותנטיות גם כאשר היא מסדרת מחדש את התמונות בחדר העבודה – במקום האומנות העכשווית, האבסטרקטית, היא מציבה את תמונות הטבע הריאליסטיות שהתחבאו מאחור, וגם כאשר היא שוכבת בעירום על הגב באמצע היער – בפשטות, חלק מהעולם.

    ג'אסטין מרגישה שהיא קרבה למותה, ולכן לשום דבר אין משמעות ואין טעם: לא לחתונה האקסטרווגנטית, לא למטע התפוחים שבעלה הטרי קנה כדי לשמח אותה,לא לאמבטיה שאחותה מנסה לשכנע אותה לטבול בה, וגם לא למאכל האהוב עליה, שכעת יש לו טעם של אפר. אולם, כמו הסוסים באורווה, שמשתוללים כאשר "מלנכוליה" רחוק מהפגיעה בכדור הארץ, ונרגעים כאשר הפגיעה נעשית ודאית – כך גם ג'אסטין, דווקא בידיעה השלמה על המוות הקרב, נרגעת, ומוצאת משמעות בבניית מערת הקסמים יחד עם ליאו, אחיינה הקטן, אף ששניהם יודעים שזה לא יציל אותם. זאת בניגוד לקלייר, שהולכת ונהיית חרדה יותר ויותר לקראת הסוף, ומנסה למצא נחמה במחשבה של "לסיים את זה יפה", כלומר בדרך מקובלת חברתית , עם כוס יין על המרפסת, ובניגוד מוחלט עוד יותר לג'ון, שמתאבד ברגע שמתבררת לו האמת, כיוון שאיננו מסוגל לשאת אותה כלל.

    ואיפה המלנכוליה נוגעת בנו? אני מאמינה שהסרט של לארס פון טרייר הוא לא ממש סרט מדע בדיוני שעוסק בהשמדתו של כדור הארץ, אלא אלגוריה למצב של כולנו – בני האדם, היצורים היחידים שיודעים מרגע לידתם שנגזר עליהם למות, ומזה אין בריחה, בדיוק כפי שאין בריחה מהכוכב העתיד לפגוע בכדור הארץ. אצל שלוש הדמויות הראשיות של המבוגרים בסרט אפשר לראות את ההתמודדויות השונות עם הידיעה הזו, כאשר היא הולכת והופכת למוחשית יותר. בסרט זוהי ציפיה לאפוקליפסה השמימית, בחיים זה יכול להיות תהליך ההתבגרות וההזדקנות הסטנדרטי שמחכה לכולנו. ככל שהתהליך הזה מתקדם, ההכחשה והבריחה מתרסקות אל מול המציאות, ומותירות את קלייר, למשל, אחוזת חרדה, ואת ג'ון בלי שום דבר להאחז בו. אין שום ספק שיש בסרט ביקורת כלפי הבריחה הזו, וההחבאות מאחורי ה"הכל יהיה בסדר", שבהן רובנו בוחרים להשתמש כדי להמנע מסבל. ג'אסטין, לעומת זאת, מגיעה אל המוות בהשלמה וברוגע, כיוון שמאז ומעולם הייתה מודעת לכך ש"החיים קיימים רק על פני כדור הארץ, ולא להרבה זמן", כיוון שהתמודדה כל חייה עם אבדן המשמעות ("יש לזה טעם של אפר") ועם הסבל שהוא חלק מהקיום ואין מנוס ממנו, וכיוון שהייתה אותנטית.

    קפיצה גדולה מדי מסרט של לארס פון טרייר לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית? לא בטוח. סך הכל מדובר בבחור שנהג לשאול את אמו לפני השינה האם הוא ימות הלילה, והיא התעקשה לענות לו: "זה לא סביר, אבל כפי שאתה יודע – תמיד יש סיכוי שתמות." (מצוטט בראיון כאן). האם יש כזה דבר יותר מדי כנות? יכול להיות, ודמות האם שמצטיירת מהציטוט הזה מהדהדת חזק עם דמותן האקסצנטרית של אמא של ג'אסטין וקלייר. ובכל זאת, האיש שמסתבך שוב ושוב כי הוא אומר את כל מה שעובר לו בראש מהלל את האותנטיות והמודעות, גם אם הן לא מונעות מאיתנו סבל, לא מצילות אותנו ממוות, ולא מקרבות אותנו אל האושר שאנחנו מרגישים כל כך מחויבים לחוות כל הזמן.

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/3/12 10:05:
      יפה מאד. הסרט באמת מלא ברעיונות שתופסים כל אחד בשלב בו נמצא בחיים.

      ארכיון

      פרופיל

      מילה אחת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין