בעבר, היה נהוג להאשים את הקולנוע בכך שהוא מרחיק בני נוער מקריאת ספרים. חשבו שהגירוי הקל יחסית של תמונות וקול, עד כדי כך נוח ביחס לריכוז הנדרש מקריאת ספר, שילדים ומתבגרים מפתחים יכולת ריכוז מוגבלת שתקשה עליהם לקרוא משהו ארוך יותר מהוראות הרכבה של ארון מאיקאה. טענו שילדים מבזבזים זמן בקולנוע או מול הטלוויזיה, בעוד הם מזניחים את עולם הספר ונותנים לתחום אמנותי שלם לגווע עקב חוסר עניין.

התפיסה הזו השתנתה מהותית בעשר השנים האחרונות. כיום ידוע שלא רק שבני נוער לא הפסיקו לקרוא ספרים, הם גם משפיעים ישירות על החלטות האולפנים לגבי הסרטים אותם יפיקו. מפיקים בוחרים בספרים רבי מכר בכדי למשוך קהל ולמעשה מאפשרים לקוראים הצעירים להכתיב את עתידה של הוליווד. זה עסק דו צדדי. ספרי שר הטבעות זכו לעדנה מחודשת בעקבות הסרטים המבוססים עליהם וסדרת דמדומים הדהימה בביצועיה בקופות בזכות הפופולאריות של הספרים. עיבודים לספרים כמו "מועדון קרב" ו"אמריקן פסיכו", חשפו קהל חדש לחלוטין למקור הספרותי. בעוד לפני עשרים שנה, ילד שקרא בהפסקות נחשב מסוגר ולא חברתי, הברית בין הקולנוע לספרים הפכה את הקריאה לפעילות מקובלת בכל מסגרת. כמה מהסרטים המצליחים של המאה ה-21 מבוססים על ספרים שאנשים אהבו ורצו לראות מתורגמים למסך הגדול.

"משחקי הרעב" הוא מהספרים האלה. עם פתיחה של יותר מ-150 מיליון דולר, עקף את סרטי דמדומים וספיידרמן ונכנס הישר למקום השלישי בטבלת סופי השבוע הראשונים הרווחיים ביותר בארה"ב. במקום הראשון, אגב, נמצא הסרט האחרון של הארי פוטר.

בעתיד דיסאוטופי, איפה שהיו פעם ארצות הברית וקנדה, מתקיימת מדינה בשם פאנם. כעונש על נסיון מרד כושל של 13 מחוזות בבירה הקפיטול, נאלץ כל מחוז להגריל מדי שנה שני בני נוער שישתתפו במשחקי הרעב. המדובר בתכנית ריאליטי אכזרית במיוחד, בה נשלחים 24 צעירים (המחוז ה-13 הוחרב) לזירה דמוית שטח פראי, בה עליהם להילחם זה בזה בכדי לשרוד. לכל אחד יש את הכישורים שלו, אבל נדרש גם אופי חזק במיוחד ושמץ של אכזריות אם לא מתכוונים להפסיד, במיוחד כאשר הדרך היחידה לנצח היא להישאר בחיים. 24 בני נוער ממחוזות עניים מגיעים לעיר הבירה העשירה והנוצצת בכדי להאבק זה בזה למוות להנאת הצופים, תמורת מתנות למחוז שלהם ומניעת התגברות זעם הקפיטול. כך זה נמשך כבר יותר משבעים שנה.

פאנם היא לא ארץ שוויונית. הסרט אינו מפרט על כך רבות, אולם ברור שהקפיטול מתקיימת במעמד סוציו-אקונומי גבוה בהרבה מכל 12 המחוזות. תושבי המחוזות נמצאים על סף רעב וצריכים לכלכל את עצמם באמצעים דלים, כאשר מרבית המשאבים נשלחים לקפיטול. זו הסיבה שקטניס אוורדין (ג'ניפר לורנס) הפכה לציידת טובה במיוחד. אין לה ברירה. כדי לשרוד ולפרנס את אמה ואחותה הקטנה, הייתה חייבת קטניס להפוך לקשתית מצטיינת, היכולה לקלוע בציפור במעופה, או בסנאי על עץ מרוחק. הדרך היחידה הנוספת להשיג מזון, היא להיכנס עוד מספר פעמים להגרלה ולהגדיל את הסיכוי להישלח אל מוות כמעט ודאי. קטניס לא מעוניינת ביקרה המוענקת למנצח, או בפרסים, היא לא רוצה להשתתף במשחקי הרעב, רק לדאוג למשפחתה. לרוע המזל, תוצאות ההגרלה מביאות את קטניס לייצג את מחוז 12, לצד אופה צעיר בעל השם המתאים פיטה (ג'וש האצ'רסון).

העולם במשחקי הרעב אמנם קודר מבחינה פוליטית, אבל צבעוני מבחינת עיצוב. הקפיטול נוצצת ומלאת גוונים והתרחשויות, כניגוד ברור לפשטות הגסה של המחוזות השונים. בעוד אנשי מחוז 12 לבושים בבגדי כורים ומעילים בצבעי אדמה ורבים מהם מלוכלכים ונטולי איפור, תושבי הקפיטול מטופחים עד כדי הגזמה. הם לבושים בצבעים עזים, מעצבים את שיער פניהם בצורות גיאומטריות יחודיות, או פשוט עוטים פאה בהשראת חצר המלך לואי השקר כלשהו עשר. אפי טרינקט, המלווה של קטניס ופיטה, אינה נראית בציבור ללא פאה ורודה מפודרת ואיפור מופרז על פניה. ראשו של קייזר פליקרמן, מנחה משחקי הרעב, מעוטר בשיער כחול, ספק טבעי, הבולט למרחקים. באופן אירוני, דווקא מעצב התלבושות של התכנית, סינה, לבוש בפשטות יחסית ומסתפק בחולצות שחורות ושיער קצר.

דבר נוסף שתורם לצבעוניות של עולם הסרט, הוא צוות שחקנים מוכשר. ג'ניפר לורנס ממשיכה להשתפר מסרט לסרט והופכת את קטניס לדמות מורכבת, קשוחה ובו זמנית ועדינה, שלא רוצה להיות חלק מתרבות ההרג, אבל מבינה שאין לה ברירה אם ברצונה לשרוד. היא מגלמת את קטניס כנערה חכמה ומחושבת, אך לא נטולת חולשות. היא לא כריזמטית מול המצלמות כמו פיטה, אבל הקהל אוהב את הכנות והטבעיות שלה, שמהוות שינוי מרענן לעומת מתמודדים שמעוניינים רק בהשגת ספונסרים שיסייעו להם בהמשך הדרך.

מבין שחקני המשנה, בולטת לטובה אליזבת בנקס, המגלמת את אפי טרינקט. בנקס, שחקנית מוכשרת שאיכשהו מתקשה לפרוץ לתודעה, מגלמת דמות טיפשה, אך לא מזיקה. אפי באמת חושבת שמשחקי הרעב הם תחרות מכובדת ושהעושר והיופי של הקפיטול מפצים על היחס של הממשל כלפי המחוזות. היא לא מבינה למה קטניס ופיטה לא מתלהבים כמותה ממהירותה של הרכבת, או מהנוף מחדר המלון. היא מרגיזה את היימיץ' אברנתי (וודי הרלסון), זוכה העבר במשחקי הרעב שהיה בשטח ויודע כמה המציאות אינה נוצצת וניתנת לקניה על ידי הבטחת עוף לשבת. סטנלי טוצ'י מצליח להיות כריזמטי כנדרש בתור קייזר פליקרמן. למרות הפאה המטופשת על ראשו והחיוך התמידי שמעיד על צביעותה של הדמות, טוצ'י משכנע ומרשים כמלך הרייטינג שיודע בדיוק מה הקהל רוצה ואיך להוציא את זה מהמתמודדים. ווס בנטלי, הנער המעצבן מ"אמריקן ביוטי", גדל להיות גבר מעצבן במשחקי הרעב. הוא מגלם את סנקה קריין, במאי התכנית, המתמודד עם דילמות בכל הנוגע לאיזון בין הצורך לחדש ולרגש, לבין הצורך להזכיר שמדובר בעונש על מרד שהתרחש הרבה לפני שנולד.

הצד הכואב מבחינתי בסרט, הוא הבמאי גארי רוס. זה כואב כי מבין שני סרטיו הקודמים, אחד הוא "פלזנטוויל" המאוד חביב עלי. השני הוא "סיביסקיט", שפחות אהבתי, אבל שניהם התאפיינו בצילום יעיל שעזר להעביר התרחשויות ואווירה בצורה מדויקת ומוקפדת. לצערי, במשחקי הרעב מגלה רוס אזלת יד בכל הנוגע לבימוי משהו שנע במהירות של יותר ממטר לשניה. קטעי האקשן פשוט איומים. המצלמה רועדת ומאבדת מיקוד ואי אפשר להבין מה קורה ומי נגד מי. היום, כשניתן לצלם סרטים שלמים דרך מצלמות טלפון, מותר לצפות שצלם מקצועי יצליח לעקוב אחרי אנשים רצים. זה גם לא שרוס משקיע יותר מדי ביצירת אווירה, או התעמקות בצדדים הפחות מובנים מאליהם של העולם בו הסרט מתרחש. הופעה קצרה של דונלד סאתרלנד כנשיא סנואו, שופכת קצת אור על הצדדים הפוליטיים של התחרות, אולם היא לא מספקת הסברים להרבה כשלים לוגיים בעלילה. לא קראתי את ספרי משחקי הרעב, אולם אני משוכנע שהם מספקים הסברים יותר רציניים למדיניות הקפיטול ולאופן בו המחוזות המתנהלים בעוני מחפיר, נשלטים בידי עיר אחת עשירה.

גם ההשלכות המוסריות של הקרבת בני נוער עבור בידור ולמען הקהילה, נותרו מחוץ לתסריט. יש איזושהי אגביות לגבי האופן בו המין האנושי התפתח לקבל התנהלות שכזו כלגיטימית. זה פחות מפריע מכיוון שהסרט כן נותן לצופים מספיק כלים לשפוט את הצורך של משחקי הרעב. אין לנו מספיק ידע בשביל לתפוס בצורה רצינית את הפוליטיקה וההיסטוריה מאחורי התחרות, אולם הסיפור עדיין מסופר בשפה שלנו וברור לנו שהדמות שפחות ששה אלי קרב, היא הדמות שאנחנו אמורים להזדהות איתה. יש בקטניס את העומק שנדמה שהעולם סביבה אבד עם השנים.

יתכן וקיימת בסרט אמירה נוקבת על תכניות הריאליטי בנות זמננו. אחרי הכל, ערוץ 10 נעזר במשפט "יש פה בן אדם עם התקף לב" כדי לקדם את עונת ה-VIP של "הישרדות". קשת מצעידה אנשים משולי החברה אל תוך וילה מרושתת במצלמות, בדיוק כמו מארגני משחקי הרעב. אני לא חושב שאנחנו קרובים למצב בו תכנית טלוויזיה בה אנשים הורגים זה את זה כדי לנצח תהיה מקובלת מוסרית, אבל אם הייתה תכנית כזו, סביר להניח שהייתה מושכת רייטינג גבוה. יש במשחקי הרעב ציניות מכוונת כלפי הרצון של הצופים בסיפורים מרגשים ומותחים יותר מהמשחק עצמו וזה כשהמצב ההתחלתי הוא אנשים שניצבים 24 שעות ביממה בפני סכנת מוות. הקהל בפאנם לא מתרגש מסתם קרבות עד טיפת הדם האחרונה. הוא רוצה להכיר את המתחרים, הוא רוצה דרמות, הוא רוצה מישהו לאהוב ומישהו לשנוא. לפחות מהבחינה הזו, משחקי הרעב היא ממשיכת דרכן של תכניות הריאליטי המודרניות ודווקא כאן, הסרט מצליח לגעת בנקודה לא פשוטה.

כחצי שנה לפני יציאת פלזנטוויל, ראיתי בקולנוע את "המופע של טרומן", הסרט שיש המחשיבים אותו השראה לתכניות הריאליטי המודרניות. קל לשכוח שלפני עשרים שנה, כשעוד האשימו את הקולנוע בהרחקת ילדים מחנויות הספרים, לא היה ז'אנר כזה ריאליטי. היו כמה תכניות שצולמו ללא תסריט והתבססו על תגובות אמיתיות של אנשים שאינם שחקנים, אולם הן היו נדירות בנוף הטלוויזיוני. כש"המופע של טרומן" יצא, דברו על כך שהוא מנבא את העתיד, בו באמת יהפכו את חייו של אדם לתכנית טלוויזיה ללא ידיעתו. בניגוד לרוב התחזיות הקשורות להשפעה של סרט יחיד על ההיסטוריה האנושית, הפעם צדקו. אני לא יודע עד הייתה לטרומן השפעה ישירה, אבל שנים ספורות לאחר יציאתו, ריאליטי כבר היה מוכר כז'אנר טלוויזיוני לכל דבר.

האמת היא שהמופע של טרומן הרבה יותר רחוק ממשחקי הרעב מבחינת התפתחות הריאליטי. טרומן הוא האדם היחיד בעולמו שאינו שחקן וכמעט כל התרחשות בסביבתו הינה מתוסרטת ומתוכננת היטב, כאשר רק התגובות שלו אינן מונחות בידי יוצר הסדרה. משחקי הרעב לוקחת אוסף של אנשים בעלי מכנה משותף מאוד כללי ומשליכה אותם אל תחרות קשה ומתישה שבסופה פרס. היא דומה בהרבה לכוכב נולד, הישרדות, או האח הגדול. יש סוף ידוע מראש ורק זהות המנצח טרם נקבעה. לאור ההצלחה המסחרית של הסרט הראשון בסדרה וההמשכים הבלתי נמנעים שיגיעו בשנים הקרובות, אני משוכנע שישנם כבר מספר מפיקים שמחפשים דרך להפוך את הקונספט של משחקי הרעב לסדרה רוויית רייטינג. במקרה הטוב, הם יחליטו ליצור דרמת אקשן שתרחיב על עולם דיסאוטופי בו החברה התדרדרה בחזרה לקרבות גלדיאטורים כבידור פופולארי. במקרה הרע, הם יתעלמו מכל מה שנאמר בסרט מעבר ל"24 מתחרים, זירה אחת, מי ישרוד?".