Flower Power
אני וגם לעיתים מלחמתי בדימויים ובקלישאות.
מדי פעם אכתוב ביקורות בגוֹנזוֹאִית ואעלה ציטוטים נבחרים למען הקוּלטוּרה.
פוסטים פופולאריים
-
על ההזדקנות
27/2/17 | 726909 צפיות
-
גמילה מכדורים נגד דיכאון
13/6/17 | 4341 צפיות
-
מתי נעשיתי אישה?
4/8/15 | 1954 צפיות
-
וְאֶחְדַּל
8/2/14 | 1118 צפיות
-
2 מראות בוקר
24/9/13 | 1327 צפיות
-
מאמי
30/5/11 | 1329 צפיות
פוסטים אחרונים
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 2 17/10/18
- לכתוב 19/10/17
- עניינים של היום יום וקצת פילוסופיה 26/9/17
- ליל האירוע 18/9/17
- גמילה מכדורים נגד דיכאון 13/6/17
- על ההזדקנות 27/2/17
אותנטיות לא קונים בכסף
כבר ברגע הראשון ידעתי שהולך להיות רע. הרושם הראשוני של מסעדה הוא כמו בליינד דייט, ראיון עבודה או סתם כתם של רוטב עגבניות - אינו ניתן להסרה. שוב נפגשתי עם חברתי א', שוב טיילנו ביום אביבי יפה בתל-אביב, שוב ישבנו לאכול במקום נחשב...בקצב הזה הולכת להיות סדרת אני וא' על עקבים בעיר הגדולה. כאמור, היום האביבי היפה עורר בנו רעב גדול, תוך כדי שיטוטים הגענו למסעדת הבאסטה שליד שוק הכרמל. "את בטוחה"? שאלתי את א' כי אני כבר לא כל-כך מעורה בחיי העיר מאז שהפסקתי לקרוא עיתונים. א' אמרה שהיא אכלה שם פעם אחת והיה נחמד. איך שנכנסנו תקפה אותי תחושה לא נעימה די קשה להגדרה. יכול להיות שמלכתחילה באתי בגישה שלילית, אתם תשפטו. המלצרית ניגשה אלינו, היינו הסועדות היחידות במקום ושאלה אם אנחנו רוצות לאכול. השבנו לה שכן (אחרת למה באנו לשם, התשובה תתברר בהמשך) והתיישבנו. המלצרית המשיכה ואמרה לנו שאין תפריט מוכן ושאם נרצה היא תפרט לנו את מנות היום למרות שהיא לא זוכרת בעל-פה ואם אנחנו רוצות לשתות משהו בינתיים. בנקודה זו התחלתי להרגיש לחץ קל של רוגז פועם ברקות. אם אני יוצאת בערב לא אכפת לי לשתות אפריטיף לפני הארוחה אבל בשעת צהריים די מוקדמת אני מעדיפה לאכול ארוחה זריזה. המלצרית התעקשה על משהו לשתות בינתיים בכל זאת. א' שאלה אותה אם עדיין יש להם "שפריץ" שזה יין מהול בשפריץ של סודה אצל בני העדה הרומנית, מצויין לשטיפת החיך מקבב למשל, המלצרית אמרה שאין דבר כזה ולא היה, א' שאלה אולי בכל זאת? לא. בינתיים הביאה לנו המלצרית מן תפריט מאולתר שמיועד לשימושה האישי ועידכנה אותנו לגבי שבוע פלסטיני, כלומר כל מיני מנות עם תוספת של יוגורט או טחינה מלמעלה ושמות ערביים בהתאם והציעה לא' מבחר יינות, א' בחרה איזשהו יין ישראלי, אני הזמנתי סודה. הקונספט של המסעדה הוא "מה שהשף מצא באותו יום בשוק". ובכן, על הנייר זה נשמע מאד צרפתי ומפתה אבל במציאות של גידולים חקלאיים מנותקים מכל עונתיות אין כל-כך משמעות לעניין, חוץ מאשר מיתוג, מיצוב ושאר מריעין. מעבר לזה, מסעדה לא בהכרח צריכה להיות ממוקמת 2 מטר מן השוק כדי לשמור על טריות חומרי הגלם. אם עופר מהדגים למטה בכרמל היה פותח דוכן עם מנות דגים הישר מן המקרר שלו היה כאן אלמנט של מיידיות ואותנטיות וגם תעסוקה נחמדה ללקוחות שמחכים די הרבה זמן לניקוי הדגים. אם כן החלטנו ללכת על ארוחה עסקית. אני הזמנתי סלמון מעושן וא' הזמינה הרינג למנות פתיחה. הסלמון הגיע כשהוא נראה קצת עייף וצלחת של הולנדז מונחת עליו! על הסלמון עצמו. ההרינג הגיע עם בצל ושמנת חמוצה. המנות היו טעימות, אם כי הסלמון נראה קצת ישן ודבוק מדי לצלחת בהולנדז לא נגעתי, עם ביצים חיות אני לא מתעסקת במקומות מפוקפקים. הלחמים בסלסילה היו מסוג ג'בטה, טריים וטובים. למנה עיקרית הזמנתי קבב דגים עם רוטב עגבניות חריף, כאשר א' הזמינה מנה של גדי מבושל בחלב עיזים עם אורז, כמעט התחלתי לבכות, לא רק בגלל הכשרות שאני שומרת עליה פחות או יותר אלא בגלל הביטוי גדי בחלב אימו שתמיד ציער אותי. תסביך במבי כנראה. בינתיים, בחוץ המשיך להיות יום יפה, אנשים הלכו ובאו מן השוק וכל 10 דקות בערך נכנס מישהו וביקש ללכת לשירותים, אחד מהם אפילו פירט ושאל אם אפשר לעשות פיפי בעודנו לועסות את מנות הפתיחה שלנו. המסעדה פתוחה לרחוב, כנראה מתוך רצון להתמזג עם ההתרחשויות בשוק והאוירה אבל בסופו של דבר הם יאלצו לסגור הכל עם חלונות ולהיות בועה. כאן, הבנו למה המלצרית שאלה אם אנחנו רוצות לאכול, כנראה שנראנו לה יותר כרוצות לשירותים. המנות העיקריות הגיעו בתוך צלחות עמוקות של מרק ואני קיבלתי גם כף. נזכרתי שקראתי על הטרנד הזה באיזשהו מקום והוא אכן דוחה. מתחת לשני הקבבים ששחו ברוטב עגבניות מבושל גרוע, חסר טעם, לא מאוזן מבחינת חומציות ולא חריף התגלו שרידים של ברוסקטה חרוכה שפעם היתה גם פריכה. הקבבים היו מבושלים ברמה של סביצ'ה, חסרי טעם. המנה של א' נראה כמו דייסת קוואקר חומה ולא עלה ממנה ריח מגרה. המלצרית ניגשה ושאלה את א' אם תרצה עוד יין, לאחר היסוס קל השיבה א' בחיוב, טעות שתעלה לה בשווי כל הארוחה. הטעות היא שא' לא ביררה מה מחיר היין בתפריט הלא מעודכן. התברר שכוס עולה 42 ש"ח, שתי כוסות עלו יותר מכל הארוחה. המנה שלי עלתה 69 ש"ח ושל א' קצת יותר. באופן מוזר, המסעדה נשארה ריקה משך כל הזמן ששהינו שם. החשבון הגיע די מהר והמלצרית אפילו רצה אחרי להשיב לי את כרטיס האשראי ששכחתי לקחת. מעניין מה פרויד היה אומר על זה, אם כבר עושקים אותי אז אני מתמסרת עד הסוף. לסיכום, אם אתם מטיילים בשוק הכרמל ובא לכם לאכול משהו אותנטי או שתלכו על בורקס טורקי במעלה השוק ליד הכניסה מאלנבי שהוא קצת שמנוני מדי אבל לא רע או על פלאפל דויד באמצע השוק או שתרדו למטה עד הסוף ימינה ותקנו לכם פוקצ'ה טרייה ב-7 שקלים ומיץ פירות סחוט טרי בהמשך. אני הרגשתי כמו תיירת שנפלה למלכודת תיירים בעירי-שלי אבל זה לא נכון, מי שרימה אותי כאן זו הפוזה התל-אביבית שאני נזהרת ממנה כל-כך. מכרו לי אותנטיות במחיר מופרז על חשבון איכות. אם המחיר היה נמוך יותר הייתי מתפשרת על האיכות או שאם המנות היו טעימות באופן יוצא מן הכלל הייתי מוכנה לשלם את המחיר, זו תמיד שאלה של עלות מול תועלת בסופו של דבר וכאן יצאתי בהרגשה של הפסד. בדרך כלל כשאני עושה קניות בשוק אני יוצאת בהרגשת מלאות נפלאה, אופטימית ממש, שיכורה מרוב צבעים וריחות, לצערי מסעדת הבאסטה לא סיפקה לי חוויה דומה, הרגשתי כאילו שיצאתי מטיב טעם. ומה עם א' אתם שואלים, שהרי היא ספגה מכה חזקה יתר מאשר אוכל בינוני במחיר גבוה, א' אמרה שאחרי שתי כוסות יין בצהריים לא כל-כך אכפת לה ושהיא תתרגז אחר-כך בבית אבל חשוב לה לציין בפניי שכן היה שם "שפריץ". אני הסכמתי איתה, וגם אמרתי שהמלצרית היתה צריכה להגיד שאולי היה במקום להביך ולהתעקש שאין ולא היה. שילבנו זרועות והמשכנו לטופף על עקבינו ביום-כיף הפרטי שלנו.
|
הציון שלי: 3 מתוך 5
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רייגן היה מהנשיאים הגדולים בתולדות ארה"ב.
אכן - אנשים יכולים לטעות וגם הרוב יכול לטעות.
אבל מה זו טעות בללכת למסעדה מסויימת? אין פה נכון או לא נכון.
ואגב, איש לא העביר ביקורת על הביקורת שלך או על החוויה האישית שלך.
את פשוט קבעת עובדה לגבי המסעדה ולאנשים היו השגות על הקביעה הזו. זה נראה לי הוגן
דוקטור, מבטיח לך שאם האוכל של שני היה רק יקר ועם הרבה שירה עברית, אנשים לא היו חוזרים. אני גם מבטיח לך שחלק מהמנות שלו בפיתה שוות את כספן ובמקרים מסויימים אף יותר (למרות שמן הסתם יש כמה מנות שלא עושות לי את זה).
לצורך העניין, ניקח לדוגמא את מנת הכרובית השלמה שעולה 28 שקלים (או שאולי זה 32? הרבה זמן לא הייתי).
אצל שני אתה תקבל כרובית שלמה וכנראה הכי טעימה שאכלתי בחיי במחיר שהוא אפילו לא כפול, ממנה של כרובית מטוגנת במסעדה שגודלה הוא לא יותר מרבע כרובית במקרה הטוב.
בכל מקרה, כל מקרה לגופו... ומן הסתם יש (בתל אביב במיוחד) מקומות שהמשיכה אליהם היא יותר בגלל כל מה שמסביב מאשר האוכל עצמו, אבל זה לא אומר שכל המקומות שמעט מתפלצנים,, או אפילו הרבה מתפלצנים, הם כאלה.
דוקטור, דוקטור, דוקטור
יש אוכל רע וזול שמקבל הרבה מילים. יש אוכל רע ויקר שמקבל הרבה מילים. יש אוכל טוב וזול שמקבל הרבה מילים ויש אוכל...
טוב ויקר שמקבל הרבה מילים.
אתה לא יכול לקבוע לאחר מה מבחינתו שווה או לא שווה את הכסף.
מבחינתו זה שווה והוא חוזר. לכן אתה לא יכול להחליט שלמשל מסעדה טריפוליטאית בשוק בנתניה זה אוכל טעים ששווה את מחירו ופיתה עם כבד עוף באבן גבירול לא שווה.
בשורה התחתונה - בית עסק שמחזיק זמן רב הוא המבחן להצלחה ועם זה אין מה להתווכח. אנשים באים (אגב וחוזרים שוב ושוב?) סימן שטוב להם וטעים להם.
ברשותך, נתעלם פה מאלמנט הדיסוננס הקוגניטיבי הקיים, אך בו אתה יכול לראות אפקט שונה של עדר שעובר ממקום פופולארי למקום הפופולארי הבא.
עצם זה שהבסטה פתוחה ומצליחה את פרק הזמן שבו היא קיימת, אומר שהקבוצה הפלצנית הזו לא רלוונטית כלפיה.
בלי עין הרע נפתחות כל יומיים מסעדות כמו אלבה, המזללה וכו' וכו'. יש המון אלטרנטיבות ולא המון אנשים עם כסף לאכול במסעדות האלו בתדירות גבוהה
דוקטור יקר, ואיך בדיוק לקחת לעצמך את הפריוולגיה לכתוב מהי מסעדה נכונה וטובה ואמיתית ומה היא מסעדה עם פוזה של קהל הסועדים? בוחן כליות ולב? מסעדה לא טובה לא יכולה לשרוד זמן רב. זו עובדה. מעבר לכך, היום בישראל גם מסעדות טובות לא יכולות לשרוד זמן. סטטיסטית נדירות הן המסעדות שמחזיקות יותר משנתיים.
למה בדיוק אתה חושב שהדוגמא של שני ממחישה שאתה צודק? האם אתה בעל דיעה נחשבת משל האחרים? האם מה שבעינייך לא אמיתי הוא לא אמיתי? קצת שנות ה-80, אתה לא חושב?
יש אנשים שנשבעים בטעם המנות אצל שני וחוזרים. אני אכלתי את הקבב ואמרתי שהוא נחמד אבל לא שווה את מחירו. לעומת זאת אכלתי את הכבד והמנה הייתה לי מאד מאד טעימה וניסיתי לחזור אליה כבר פעמיים. זו מנה שאתה פתאום מוצא את עצמך הוזה עליה בהקיץ.
אתה רשאי לקנות ככר לחם בשקלים בודדים, לכרסם בה עד שובע ולדעת שעלייך אף אחד לא יעבוד
המסעדה הזו היא רק משל לצריכה המונית של לייף סטייל ממותג. קהל היעד שלה ושל משורר הכרוביות (שלפעמים משעשע למרות הכל) הוא אותו קהל שמבזבז אחוז ניכר מן התלוש שלו על סגנון חיים לא בר-השגה ואחר-כך יוצא לרחובות וזועק.
איך ההורים שלנו קנו דירות? הם בחיים לא היו משלמים 42 ש"ח ל-120 מ"ל יין או 69 ש"ח על שתי קציצות שוחות ברוטב. לעולם לא, גם לא עכשיו. קבבים, בכלל היו עושים בבית...
אחרי שיצאתי משם, הרגשתי רע מאד והתביישתי שבזבזתי סכום כזה, מחיר של בגד או שניים לילדים. יכולתי למלא עגלת קניות בירקות טריים מן השוק.
תודה.
המסעדה באמת לא מעניינת אבל היה לי צורך לכתוב על התופעה.
זה נכון, האיזור שוקק מסעדות.
עזבי אותי מברברנות על מהי באמת ביקורת מסעדות. עם כל הכבוד, זה שגברת אחת זרקה אבן לבאר...
האם גם את מחליטה לא לחזור למסעדה מסויימת אחרי 4 ביקורים בה או אחרי אכזבה אחת? יש קריטריונים לראות אם "נפלת" על יום רע או שמדובר במקום שאליו לא תרצה לחזור
ממליץ לקרוא בתפוז בפורום ביקורת מסעדות. חברים קבועים שאתה לומד מהר מאד להכיר, למצוא את אלו שדעתם דומה לשלך או את אלה שאת מעריכה ולהאמין להם. בנוסף יש כמה בלוגרים שאני מכיר ויודע להקשיב לדעתם במידת אמינות גדולה משל האחרים.
אני, אגב, מאד מאמין בכתיבת ביקורת שלילית ולא רק חיובית (זו אכן מנטרה ומחלה של חלק מהבלוגרים הישראלים). זה נתפס בעיניי כמאד לא אמין והוגן כלפי הקוראים.
לא חשבתי לרגע שאת מקבלת תשלום עבור הביקורת או שיש לך מטרה רעה. מה שכתבת כאן הוא תמצית מהות הבלוגריות בעיניי והיא חשובה.
אם כך אשמח לקבל לינק לא-יחצני על המסעדה.
גם הטקסט שלי לא בדיוק נחשב לבקורת אלא יותר לשיחת ברזייה בעבודה בנוסח אל תשאל מה קרה לי אתמול...
בקורת אמיתית, על פי רות ריישל שהיתה מבקרת הניו יורק טיימס נעשית לפחות 4 פעמים ובחשאי. ברור לי שלא מודדים מסעדה בפעם אחת.
לרוב, אני לא נוהגת לכתוב בקורת שלילית רק חיובית ולא בשום תשלום בניגוד להרבה בקורות כאן בקפה אבל כאן הייתי חייבת. מטרת הטקסט היא לא סגירת המסעדה אלא שיפור.
לא נורא, זה קורה...
חג שמח
זה יחסי ציבור. עיתונים מפרסמים הכל תמורת תשלום, וזה יותר גרוע ממודעות כי אנשים מאמינים.
42...
כמו שכתבתי יש עוד אופציות לאכול בשוק, יש מסעדות של שיפודים שב-42 ש"ח אפשר לפתוח שולחן בהן.
טוב לדעת.
זכור לי שבזנו היו כמה "כתבות" מפרגנות.
מעניין מי כתב...
תודה.
אם קראת המון סימן שהשקיעו הרבה ביחסי ציבור...
לגבי חומרי הגלם - מבחינת רעיון, כמו שכתבתי זה נשמע רומנטי להפליא. כולנו מדמיינים את השף יוצא עם סלסילת קש לקניות, מסתחבק עם המוכרים בשוק, ממשש עגבניה כאן, נותן ביס במלפפון שם. אבל אני שואלת את עצמי האם משתלם לבעל מסעדה לקנות מהשוק? לא הכי זול שם, אני הייתי קונה בסיטונאות. לגבי הטריות, אני לא בטוחה שהסחורה נוחתת הישר מן השדה לבסטה בלי לעבור איזה קירור בבית אריזה או משהו כזה.
לגבי טיב חומרי הגלם - בשוק לא מוכרים סחורה אורגנית, הכל מהונדס ומרוסס כמו שצריך, עגבניות יש בחורף ותפוזים בקיץ, אין שום ביטוי לעונות השנה. במסעדות אחרות שנמצאות בחלקים אחרים של העיר הסחורה לא טרייה? אני לא חושבת.
היתרון היחידי של קרבה לשוק הוא חיסכון בשליחויות ובמקום אחסון והייתי מצפה ליהנות מן החיסכון הזה במחירים.
בקיצור - המסר שלי הוא שלא תמיד ניתן להסתפק ביחסי ציבור טובים וגימיק שיווקי מוצלח צריך גם לספק את הסחורה.