אני תוהה למה בושה? למה Shame? אפשר היה בקלות לקרוא לסרט Perversion (סטייה) או Addiction (התמכרות). הסרט מספר את סיפורו של ברנדון (Michael Fassbender). רווק, גבוה, מצליחן, נאה מאד, מסודר כלכלית, בעל דירה חביבה באיזור יקר ב Midtown בניו-יורק, יודע להתלבש, מכיר בערך עצמו. חלום של בחור.

אבל, (וזה הסיפור הגדול, האבל) מכור לסקס. הבחור חי סקס כל הזמן. הדרייב שלו בחיים זה סקס. מהות הקיום שלו היא סביב סקס. הוא מאונן בשירותים במשרד ובבית מול האינטרנט. מזמין זונות ומוצא מזדמנות. ממש כל הזמן סקס בעיר הגדולה.

הסרט מדגים בצורה יפה את ההתמכרות בעזרת צילום על סף הפורנו ומוסיקה. אם בפורנו הדגש הוא על הרעש של השחקנים באקטים השונים הרי שבסרט אמנותי המוסיקה מחליפה את הגניחות והצעקות.

יפה במיוחד סצנת הפתיחה המתרחשת ברכבת התחתית. הרכבת נוסעת לה חרישית ושקטה לצלילי מוסיקה מקסימה ורומנטית המאפשרת לברנדון ליצור קשר עין וסיפור אהבה עם נוסעת שיושבת מולו. כל מי שנסע ב Subway בניו-יורק מכיר את הרעש הנורא של הרכבות ואת הטלטלות בנסיעה. בסרט, בכל הסרט לא רק בפתיחה, הרעשים הושתקו.

לא פעם כששואלים מישהו "מי אתה?" התשובה מתחילה ב: "אני עובד ב...", "אני לומד ל...", "אני עוסק ב...", "אני עכשיו בבית מגדלת את הילדים...". האדם מגדיר עצמו דרך העיסוק המרכזי בחייו. אנחנו לא יודעים מה המקצוע של ברנדון. לא ברור מה הוא עושה ולא ידוע באיזה תחום המשרד בו הוא עובד פועל. כל הרעשים מסביב הושתקו. נשאר רק העיסוק המרכזי של ברנדון וזה סקס.

כמעט כל מי שמכור לסיגריות אומר: "אני מכור? מה פתאום! עכשיו אני יכול להפסיק לעשן אם הייתי רוצה". השלב הראשון בגמילה זו הכרה בהתמכרות. הכרה ב"אני מכור" וקבלת המציאות. ברנדון עובר את התהליך של ההכרה בהתמכרות שלו בעזרת אחותו שנוחתת לתוך חייו ומחייבת אותו להגיב אליה.

מתי התנהגות חברתית הופכת לסטייה? הרי אנשים עושים סקס כל הזמן. התור להפלות לא מתקצר, חדרי התינוקות בבתי החולים אף פעם לא ריקים. אז מתי סקס זו סטייה? התשובה היא שכשזה מפריע להתנהלות התקינה של החיים. כשזה משתלט עלייך. ברנדון מנסה ליצור גם קשרים נורמליים עם בחורה. דייט, שיחות, בדיחות. הדברים הרגילים שעושים בפגישה ראשונה. במיטה משתלטת עליו הסטייה והוא מבין שהוא לא באמת מסוגל ליצור קשר אינטימי עם בחורה. שהוא אבוד.

ההכרה הזו מדרדרת אותו לתהומות רגשיים ואין כמו ניו-יורק כתפאורה למצב הנפשי של האדם. מבחינה חיצונית הכל מושלם כמו הנוף הנשקף מהמסעדה בקומה הגבוהה ומשקיפה על העיר כולה. מראה עוצר נשימה שרק מנהטן יכולה להציעה. בפנים כלום לא תקין ולאט לאט ברנדון מוצא עצמו מגיע ל Downtown. למקומות הכי סליזיים שקיימים בשוליים של מנהטן. לתהומות הנפש הכי קשים. לבתי הזונות החבויים ולמועדון ההומואים הפרוורטי שבו כבר אין גבולות.

אז למה בושה? כי את הסטייה אפשר לראות. את ההתמכרות אפשר לאבחן. את הבושה לעומת זאת אף אחד אחר לא יכול להרגיש זולת הסוטה והמכור כשסופסוף מבין ומכיר את מצבו. הבושה באני עצמי. זו נקודת שבירה קשה מאד. שווה להגיע לסוף הסרט לראות את הבושה של ברנדון.

תודה לרותם וקפה דה מרקר על ההזמנה לסרט שמשלב את ניו-יורק כראי לנפשו של אדם. מומלץ.

דודו ישורון