כותרות TheMarker >
    ';

    נקודת מבט

    0

    ללא בושה - ביקורת על הסרט "בושה" (SHAME)

    18 תגובות   יום חמישי, 12/4/12, 02:40

    אני תוהה למה בושה? למה Shame? אפשר היה בקלות לקרוא לסרט Perversion (סטייה) או Addiction (התמכרות). הסרט מספר את סיפורו של ברנדון (Michael Fassbender). רווק, גבוה, מצליחן, נאה מאד, מסודר כלכלית, בעל דירה חביבה באיזור יקר ב Midtown בניו-יורק, יודע להתלבש, מכיר בערך עצמו. חלום של בחור.

    ''

    אבל, (וזה הסיפור הגדול, האבל) מכור לסקס. הבחור חי סקס כל הזמן. הדרייב שלו בחיים זה סקס. מהות הקיום שלו היא סביב סקס. הוא מאונן בשירותים במשרד ובבית מול האינטרנט. מזמין זונות ומוצא מזדמנות. ממש כל הזמן סקס בעיר הגדולה.

    הסרט מדגים בצורה יפה את ההתמכרות בעזרת צילום על סף הפורנו ומוסיקה. אם בפורנו הדגש הוא על הרעש של השחקנים באקטים השונים הרי שבסרט אמנותי המוסיקה מחליפה את הגניחות והצעקות.

    יפה במיוחד סצנת הפתיחה המתרחשת ברכבת התחתית. הרכבת נוסעת לה חרישית ושקטה לצלילי מוסיקה מקסימה ורומנטית המאפשרת לברנדון ליצור קשר עין וסיפור אהבה עם נוסעת שיושבת מולו. כל מי שנסע ב Subway בניו-יורק מכיר את הרעש הנורא של הרכבות ואת הטלטלות בנסיעה. בסרט, בכל הסרט לא רק בפתיחה, הרעשים הושתקו.

    לא פעם כששואלים מישהו "מי אתה?" התשובה מתחילה ב: "אני עובד ב...", "אני לומד ל...", "אני עוסק ב...", "אני עכשיו בבית מגדלת את הילדים...". האדם מגדיר עצמו דרך העיסוק המרכזי בחייו. אנחנו לא יודעים מה המקצוע של ברנדון. לא ברור מה הוא עושה ולא ידוע באיזה תחום המשרד בו הוא עובד פועל. כל הרעשים מסביב הושתקו. נשאר רק העיסוק המרכזי של ברנדון וזה סקס.

    ''

    כמעט כל מי שמכור לסיגריות אומר: "אני מכור? מה פתאום! עכשיו אני יכול להפסיק לעשן אם הייתי רוצה". השלב הראשון בגמילה זו הכרה בהתמכרות. הכרה ב"אני מכור" וקבלת המציאות. ברנדון עובר את התהליך של ההכרה בהתמכרות שלו בעזרת אחותו שנוחתת לתוך חייו ומחייבת אותו להגיב אליה.

    מתי התנהגות חברתית הופכת לסטייה? הרי אנשים עושים סקס כל הזמן. התור להפלות לא מתקצר, חדרי התינוקות בבתי החולים אף פעם לא ריקים. אז מתי סקס זו סטייה? התשובה היא שכשזה מפריע להתנהלות התקינה של החיים. כשזה משתלט עלייך. ברנדון מנסה ליצור גם קשרים נורמליים עם בחורה. דייט, שיחות, בדיחות. הדברים הרגילים שעושים בפגישה ראשונה. במיטה משתלטת עליו הסטייה והוא מבין שהוא לא באמת מסוגל ליצור קשר אינטימי עם בחורה. שהוא אבוד.

    ההכרה הזו מדרדרת אותו לתהומות רגשיים ואין כמו ניו-יורק כתפאורה למצב הנפשי של האדם. מבחינה חיצונית הכל מושלם כמו הנוף הנשקף מהמסעדה בקומה הגבוהה ומשקיפה על העיר כולה. מראה עוצר נשימה שרק מנהטן יכולה להציעה. בפנים כלום לא תקין ולאט לאט ברנדון מוצא עצמו מגיע ל Downtown. למקומות הכי סליזיים שקיימים בשוליים של מנהטן. לתהומות הנפש הכי קשים. לבתי הזונות החבויים ולמועדון ההומואים הפרוורטי שבו כבר אין גבולות.

    אז למה בושה? כי את הסטייה אפשר לראות. את ההתמכרות אפשר לאבחן. את הבושה לעומת זאת אף אחד אחר לא יכול להרגיש זולת הסוטה והמכור כשסופסוף מבין ומכיר את מצבו. הבושה באני עצמי. זו נקודת שבירה קשה מאד. שווה להגיע לסוף הסרט לראות את הבושה של ברנדון.

    תודה לרותם וקפה דה מרקר על ההזמנה לסרט שמשלב את ניו-יורק כראי לנפשו של אדם. מומלץ.

    ''

    דודו ישורון

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/4/12 22:40:
      יופי של ביקורת. כתיבה מרתקת וקולחת.
        18/4/12 17:27:
      כתבת מאוד יפה, ואני חייבת כבר לראות את הסרט הזה...
        18/4/12 10:01:

      לא הסטייה משתלטת עליו,  אלא חוסר היכולת שלו להרגיש קרבה[אינטימיות] מתחלפת עם יחסים מין שאולים או היחסים שבמקום או במילים אחרות אימפוטנציה רגשית.

        16/4/12 01:28:

      צטט: DalitBen Shabat Ophir 2012-04-15 22:17:07

      הצטערתי שדווקא לא הלכתי לראות אותו עם גבר...אחד מאותם גברים...שאני מכירה ואוהב סקס (מי לא?)... חשובה דעה של גבר בנושא. משום מה נראה לי שאין כאן שום "בושה" שום "התמכרות" יש כאן גבר שאוהב סקס...גבר שחי את החיים הרייקניים של העיר הגדולה...של פופולריות האורגיות...של תאוות בשרים בלתי נשלטת...של נסינו כבר הכל את מה או את מי נותר לזיין רחמנא ליצלן?..אני דווקא חושבת שהבושה היא של התקופה...החברה (אני לא מתירנית)...אולי אני טועה? אולי

       

      וריאציה על התפיסה שלך את הסרט:

      משום מה נראה לי שאין כאן שום "בושה" שום "התמכרות" יש כאן נשים שאוהבות סקס...בחורות שחיות את החיים הרייקניים של העיר הגדולה....מרוויחות בוחטה של כסף, עושות מה בראש שלהן, סבבה (איפה מרב מיכאלי שתעצור אותי?). תאוות בשרים בלתי נשלטת, פופולריות האורגיות, את מי נותר לזיין רחמנא ליצלן? אנחנו אוהבות סקס והרבה. אין לנו בעיה עם זה. בשביל מה זוגיות? חתונה? ילדים? תנו לנו רק זין. בלי בושה.

       

      דודו

        15/4/12 22:17:
      אני כל כך שמחה על הפוסט הזה...ולמה? כי ראיתי עם חברה את הסרט...והרגשתי שהצטערתי שדווקא לא הלכתי לראות אותו עם גבר...אחד מאותם גברים...שאני מכירה ואוהב סקס (מי לא?)... חשובה דעה של גבר בנושא. משום מה נראה לי שאין כאן שום "בושה" שום "התמכרות" יש כאן גבר שאוהב סקס...גבר שחי את החיים הרייקניים של העיר הגדולה...של פופולריות האורגיות...של תאוות בשרים בלתי נשלטת...של נסינו כבר הכל את מה או את מי נותר לזיין רחמנא ליצלן?..אני דווקא חושבת שהבושה היא של התקופה...החברה (אני לא מתירנית)...אולי אני טועה? אולי

      דודו יקר,

       

      שוב נהנית מנקודת המבט שלך ומהכתיבה הקולחת.

      רשמיי שלי מהסרט עוסקים בדיוק בשאלה הפותחת שלך - 'למה בושה?' וממקמים את כל השאר (התמכרות, סטיה) כתופעות משניות לחוויית הבושה העמוקה.

      סרט קצת בעייתי לצופה אבל מעורר מחשבה.
        13/4/12 11:43:
      התמכרות היא התמכרות והיא קשה וכואבת, גם אם היא למין..בסוף יש לו עוד תקווה , הוא בכל זאת לא הלך אחרי הבחורה ברכבת...המוסיקה אכן היתה חזקה וכך גם השקט בניגוד לכל הרעש שמסביב ולסערה הפנימית שלא נותנת מנוח לגיבור...
        13/4/12 11:37:
      ועוד דבר: הבושה היא פחות משמעותית, לדעתי, מהתקווה שמופיעה בסוף. אני לא חושבת שיש בסרט איזושהי הטפת מוסר או חלוקה ל"טוב" או ל"רע". יש תיאור מאוד חזק, שעובד על כל החושים שלנו, של משהו שנראה כביכול "רע", משום שהוא מאמלל את הגיבור, משום שהוא מוביל אותו למקום הכי נמוך ומשם לנקודת האור באפילה. אבל כל העניין בסרט הוא דווקא בעיקרון הבחירה- האם לבחור בחיים או במוות, האם להתמודד עם עבר מתוסבך וקשה, יחסים קשים במשפחה- או לברוח להתמכרות שמובילה לאבדון...אני חושבת שאילו הבמאי היה נוקט בגישה ביקורתית "מוסרית" "מחנכת", הסרט היה נידון לכישלון. כל הרעיון הוא בבחירה. וגם אנחנו, כצופים, בוחרים. מה לקחת מהסרט והיכן ה"בושה" שלנו, שהרי הסרט הוא משל, קיצוני אמנם, על החיים המודרניים....
        13/4/12 11:14:
      אני חייבת להוסיף, חוץ מאשר את העובדה שאהבתי את הביקורת שלך- גם את נושא המוסיקה בסרט; הבימאי בחר להשתמש בפסגת היצירה האנושית (המוסיקה של י.ס באך, ומתוכה ב"ווריאציות גולדברג" האלמותיות שלו) כניגוד חריף להידרדרות המוסרית והנפשית של הגיבור. גם הביצוע (של גלן גולד- שוב, מפסגת הפסנתרנים מאז ומעולם) מחריף את הניגוד הזה. ומי ששם לב, גם אחותו של הגיבור, ששרה את השיר המפורסם "ניו יורק, ניו יורק", מעניקה אינטרפרטציה מפורקת לגמרי לשיר (והליווי בפסנתר בכלל נשמע מעוות, בכיוון הטוב, כמובן..:-)
        12/4/12 23:34:
      היות ולא זכיתי לבקר בניו יורק, אני משוכנעת שמי שכן היה בה ואף גר בה, מגלה רבדים נוספים בסרט. אני השוויתי את האווירה למקבילה הישראלית- תל אביב ויצאתי עם תחושות כבדות. סרט מצויין וביקורת מצויינת!
        12/4/12 16:58:
      תודה.
        12/4/12 14:00:
      תודה על התגובות. ganit, הרושם שלי הוא שבסוף הסרט, שעליו כמובן לא נספר, הוא ועוד איך מתבייש. מתפרק לגורמים ומתבייש. גם אין צורך להראות נורמליות. זה המובן מאליו. ענת, אז מה משמעות סצנת הסיום בגשם אם לא בושה?
        12/4/12 13:54:
      שחקן אדיר,סרט מעולה
        12/4/12 08:30:
      ניהנתי לקרוא. לדעתי, הבמאי או החברה מגדירה את התנהגותו של ברנדון כבושה.
        12/4/12 08:24:
      נהנתי מאוד לקרוא את סקירתך..נשמע מעניין ומסקרן תודה
        12/4/12 08:17:
      לא חושבת שברנדון מתבייש. הבושה היא לכאורה הגדרת החברה לסטייה שלו, כמו שהבוס שלו נוזל בו על ההארד דיסק המטונף שלו. בכל זאת הרגשתי שהתסריטאי/בימאי לא לקח את הסרט רחוק יותר. לא בטוחה שבכלל היעד הנכסף בסרט הוא זוגיות או אינטימיות ומה שמפריע לשגרת חייו של ברנדון הוא אחותו הנודניקית והאובדנית. לא הוצגה לנו בסרט דוגמה למשהו חיובי או נורמלי. ראה בסרט "למעלה" עם קלוני-המתלמדת הצעירה מחליטה לשבור את הדוגמה של פיטורין דרך המחשב או חיים בשדה תעופה בלי קשר אמיתי ולפחות להציל את עצמה.
        12/4/12 04:41:
      אתה פשוט כותב נהדר !

      ארכיון

      פרופיל

      מסתכל סביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין