כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    בית מלאכה

    0 תגובות   יום שבת, 28/4/12, 14:11

    עליס בליטנטל

    ''

    בית המלאכה

    בבית צבי בר"ג

     

    מחזהו של ז'אן קלוד גרומברג (יליד 1939) “בית המלאכה" כבר הוצג בעבר בתיאטרון הבימה ובתיאטרון באר שבע. המחזאי נמנה על המחזאים הנודעים של צרפת כיום. בבית צבי עולה ההצגה עם צוות שחקנים משובח, שכמה מהם במיוחד, מצליחים להרטיט את לב הצופים הודות לזה שיש להם גם מונולוגים בהם הם חודרים ללב הצופים.

     

    העלילה מתרחשת בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה בפאריס. בבית מלאכה קטן שולט ליאון, בעל הבית, בשררה על חמשת התופרות והגהצן. צחי עמר, שחקן עם קסם ואמירה בימתית, עושה את התפקיד בלהט ובכנות המירבית. בין התופרות בולטת במיוחד סימון היהודיה, שבעלה נלקח למחנה המוות ב- 1943, והיא נותרה להאבק על פת לחם עעבור שני ילדיה. טל אליה מסתמנת כאן כשחקנית מחוננת וכובשת לב, שאת הסבל שהיא עוברת ועברה היא מתמצתת לכמה משפטים, ואלה בלבד מכילים את כל המסר של תוצאות השואה, בלי לתאר מחנות ריכוז ובלי שהקהל רואה נאצים. זוהי סיבה נוספת, מלבד איכותו של המחזה, להציגו בפני נוער לפני התגייסות. אולי ראוי יותר מהצגה בעלת פרטים גרפיים אכזריים.

     

    איני זוכרת מהפקות הבימה ובאר שבע את שפע המילים הגסות שהתופרת הצרפתיה נחונה בפה מלוכלך ורצון להכניס הומור לקטעי הכאב והיגון, אבל כאן, היא, בסופו של דבר, מחדירה רגעי עליצות וצחוק משחרר המקלים על צפיה בנושא הלירי-דרמטי הכואב. וזו הסיבה שההצגה כה משובחת – התמהיל של צחוק וכאב בביצוע מעולה.

     

    יואל ברמן כגהצן הראשון, בולט וכובש במשחקו המכמיר ובמיוחד במונולוג שלו, שבסופו הוא נוטש את בית המלאכה. נופר ברקול היא הלן, אשתו של ליאון, ושירה בליץ היא התופרת שכובשת גם כן במשחקה. נו – מה הפלא? היא דור שני לבוגרי בית צבי, בתו של רוני בליץ... ירדן מרחבי כמארי, מוכיחה שהיא לא רק יפה אלא גם משחקת בכשרון תפקיד דרמטי, שגם מיעוט הטקסט לא מבליע זאת. דניאל שרי גרטמן בבדיחות הבוטות שלה ובפה הגדול היא שמכניסה את הצחוקים ומאזנת את הצד הכאוב שבמחזה. גברת לורנס היא הגר זיידל כהן, ואת ז'אן, הגהצן השני הכה שונה באיפיונו הפיסי מהראשון, הרגיש, מגלם ויטלי פסיק בחן רב. השליח המוציא והמביא את התוצרת של בית המלאכה לסיטונאים הוא דודו אבגי. דרך דמותו ומירקם היחסים בינו לבוס וליתר, נפתח לפנינו צוהר לתעשית יצור הבגדים שהחלה מעיסוק במימדים קטנים, והפכה תוך כמה שנים את פריס למובילה בעולם בתחום. והכל הודות לחייטים היהודים שהגיעו לפאריס אחרי המלחמה, ובנו מחדש את התעשיה שהפכה את לודז' למרכז יצור הטכסטיל והאופנה עד למלחמה.

     

    רביב מדר החמוד (שנראה במרכז התמונה למעלה), הממלא את תפקיד בנה של סימון, שבא לבשר את הבשורה המרה שאמו נלקחה לבית החולים, והקטע הסוריאליסטי בו היא נראית כרוח מת מעבר לוילון – סוגרים את המחזה, אך לא תוחמים אותו בזמן. בפני כולם נשארת עדיין פתוחה האפשרות להמשיך הלאה, כפי שעשו כמה מגיבורי ההצגה, וכך גם הילד, בן דמותו של המחזאי, שאיבד את משפחתו בשואה, והמשיך ונסק.

     

    בימאי ההצגה שעשה עבודה יפהפיה ורגישה בטוב טעם, הוא תלמיד השנה המסיימת את בית צבי – אבישי בן גל, (שנראה בתמונה למטה) שגם ממלא את תפקיד ליאון לחילופין עם צחי עמר שאני ראיתי. התרגום והעיבוד המקורי של מיכל גוברין הוא הוותיק שבין היוצרים. עיצוב התפאורה של איה בן אשר עושה פלאות באולם הקטן והאינטימי של בית צבי. המוסיקה המקורית של איתי שמעוני, מוחצת את הלב, כמו המוסיקה שליוותה את "רשימת שינדלר" בזמנו – מוסיקת נשמה יהודית מופלאה, מלאה רגש, שמהווה חלק בלתי נפרד מההצגה, כמו עוד שחקן. עיצוב התלבושות התקופתיות הוא של לירון מנקין, התאורה היא של יניר ליברמן והדרכת התנועה (בקטעי ההתגוששות ושיאי הדרמה) היא של ליאור אביצור. כולם צעירים מוכשרים.

     

    הצגה מאד מומלצת, עם הערה: לו אפשר היה מעט לקצר בחלק הראשון, ולהביאה לאורך שהיה בתיאטרון הבימה – שעה וחצי, היה הדבר משבח אותה עוד יותר. אבל גם כמות שהיא – הצגה חשובה וראויה שיצפו מה מה שיותר אנשים ונוער, בגלל רגישותה, והתיחסותה לנושא הפוסט-שואה בשיא העדינות וההתחשבות – לא במהלומות פטיש...

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל