את המאמר "וידויו של אופטימיסט" פותח אורי אבנרי במילים: "אני אופטימיסט. נקודה. בלי "אם". בלי "אבל". בלי "אולי"." בהמשך הוא מסביר בצורה נפלאה את ההבדל בין האופטימיסט לפסימיסט: "לפני זמן-מה נתקלתי בסופר עמוס עוז בחתונה. דיברנו על הדבר המוזר הזה, האופטימיות שלי. הוא אמר שהוא פסימיסט. כשאתה פסימיסט, אמר, אינך יכול להפסיד. אם הדברים משתנים לטובה, אתה יכול לשמוח. אם הדברים משתנים לרעה, אתה שמח על כך שצדקת כל הזמן. הצרה עם הפסימיזם, אמרתי לו, היא שזו השקפת-עולם שאינה מובילה לשום מקום. הפסימיזם פוטר את האדם מכל דחף לפעול. אם ממילא הכול עומד להיות רע, למה לטרוח? הפסימיות היא השקפת-עולם נוחה. היא גם מאפשרת לבוז לאנשים האופטימיים, הממשיכים ברוב תמימותם להיאבק למען עולם יותר טוב. האופטימיסטים כסילים! זהו, בעצם, לב העניין. האופטימיסטים יכולים להיאבק. מי שאינם מאמינים בעולם יותר טוב גם אינם יכולים להיאבק למענו. הם יכולים רק לשבת על הכורסה מול מסך הטלוויזיה, לנענע בראש ולצקצק בלשון על הטימטום של המין האנושי בכלל והעם שאליו הם שייכים בפרט." זהו, בעצם, לב העניין של הסרט "מים ואהבה" (La source des femmes). ליילה (Leila) שמגלמת השחקנית Leïla Bekhti היא אופטימיסטית.
 היא מאמינה בעולם טוב יותר. היא מאמינה שהיא יכולה לשנות. היא יכולה להיאבק. יש לה את האומץ הנדרש להניע שינוי ויש לה את היכולת הפוליטית לנטוע בנשים סביבה את האופטימיות ולרתום אותן לרעיון שניתן להשיג שינוי. ליילה באה מכפר רחוק והיא נשואה לסאמי (Sami) שמגלם השחקן הישראלי סלאח בכרי (Saleh Bakri) – בנו של מוחמד בכרי.
 אמא של סאמי, פטימה (Fatima) השחקנית היאם עבאס (Hiam Abbass) אף היא ישראלית לשעבר, לא ממש אוהבת את ליילה. בין השתיים שוררת מתיחות גדולה. פטימה רוצה שהכלה שלה תהיה כמו כולן. שתלך בתלם ושלא תמרוד במסורת ובמנהגים המקומיים הקיימים בכפר שנים רבות. העלילה מתרחשת בזמן הווה אי שם בכפר מבודד במרוקו אשר בצפון אפריקה. הכפר מתקיים ללא תשתית של חשמל מים או ביוב. על רקע הבצורת רבת השנים, העוני והעבודה הקשה של הנשים מתפתח מאבק על חלוקה שוויונית יותר בנטל בין הגברים לשנים. לכאורה המאבק הוא על הובלת המים מהמעיין הסמוך לכפר. עבודה שבאופן מסורתי מוטלת על הנשים. למעשה הסרט דן בהתנגשות הבלתי נמנעת בין המודרנה ובין המסורת והשמרנות המוסלמית. להבדיל מעולי העלייה השנייה אשר מרדו בהוריהם ובאו הנה לארץ במטרה ליצור יהודי חדש, הנשים בסרט לא רוצות לשנות סדרי עולם. אין ניסיון לייצר מהמפכה אין רצון לשבור את המסורת אין רצון להתנתק מהאיסלאם כדרך חיים. הן כן מעוניינות לייצר מנגנון חיים שוויוני יותר. מעין "שעון שבת" כזה שיאפשר להן להרגיש שהן חלק מהעולם. שיש להן איזושהי השפעה. אפילו ברמה של ידע קרוא וכתוב. המאבק הוא לא פשוט. יש הרבה פסימיסטים המעדיפים ומעודדים את המצב הקיים. טבע האדם לא אוהב שינויים. על אחת כמה וכמה מוסלמים במרוקו. הסרט נותן תקווה לאופטימיסטים ועל הדרך מותח ביקורת חריפה על האיסלאם מתוצרת הג'יהאד. אני ממליץ על הסרט ונותן לו ציון +4 ולו רק בשביל הרעיון שניתן לעשות שינוי וחשוב להאמין שניתן לעשות שינוי גם אם במבט מסביב לא רואים איך זה יכול לקרות.
 לקראת הקיץ והמחאה שבדרך אפשר בהחלט לקחת קצת השראה מהסרט. המפתח להצלחת האופטימיסט במאבקו הוא היכולת להתמקד במטרה. לליילה היתה מטרה והיא לא הרפתה ממנה. היא היתה מוכנה לשלם מחיר במידת הצורך. היא ידעה שאין לה ברירה אלא להצליח. השאלה שכדאי לחשוב עליה בסוף הסרט היא: "האם אני אופטימיסט?". אורי אבנרי כבר נתן את התשובה לעצמו. ואת? ואתה?
 תודה לרותם ולקפה דה-מרקר על ההזמנה לסרט צבעוני ו"אופטימיסטי" שכזה. דודו ישורון |
הציון שלי: 4 מתוך 5