אחת הבעיות המתסכלות בקולנוע ישראלי, זה הזמן שעובר לרוב בין הפעם הראשונה בה שומעים על סרט, לרגע בו למעשה זוכים לצפות בו. זה סבבה לחברי אקדמיה שמוזמנים להקרנות מיוחדות כדי להחליט האם הסרט ראוי להיות מועמד לפרס אופיר, אבל מי שלא בשמנת, צריך להמתין לחסדי המפיצים, עד שיחליטו שיש לסרט פוטנציאל מסחרי (או שנשארו להם כמה אולמות פנויים שצריך למלא). הפקת "אורחים לרגע" הסתיימה לפני כשנה והסרט אף היה מועמד לשבעה פרסי אופיר. עם זאת, רק עכשיו, במאי 2012, הוא מגיע אל מסכי הקולנוע.

ליבי בת ה-13 (אליה ענבר) מגיעה לישראל לראשונה מאז ינקותה. היא חייתה במשך שנים עם אמה באמריקה, אולם כעת היא חוזרת לארץ בכדי לגור עם אביה, שאול (גור בנטביץ'), מובטל חסר אגורה שמקווה להתפרנס מהמצאת פטנט שישנה את פני העולם. ההמצאות שלו מתמקדות בעיקר בנושא הקרוב ללבו (ולראותיו), סיגריות. שאול אוהב לעשן ועל כן, מודע לבעיות המקשות על חייהם של מעשנים. לפחות הבעיות שאינן קשורות לבריאות לקויה, התמכרות מרוקנת ארנקים ודחיית כל מי שלא בא לו להריח כמו אגזוז של סמי טריילר. ההמצאה החדשה ביותר שלו היא מכשיר ששואב אליו את העשן ומונע ממנו להפריע לאנשים שאינם מעשנים. זו מעין מאפרה ללא עשן, רעיון חדשני לחלוטין, שאיש מעולם לא חשב עליו (בהנחה שלא צפיתם ב"גרמלינס" ואין לכם גישה לגוגל).

אלא ששאול, כאמור, תפרן. הוא בין דירות, בין עבודות, בין מכוניות ובין כה וכה לא מאורגן לטפל בילדה בכוחות עצמו. את כל זה, ליבי מגלה רק בהגיעה לארץ, משום ששאול נוהג להמציא לא רק פטנטים, אלא גם סיפורים על עצמו. שקרים לבנים. לבנים בערך. בז'. כמו לומר למישהי שהיא לא שמנה, למרות שהיא לא עוברת בדלת של האוטובוס. הימים ימי מלחמת לבנון השניה ובמטרה למצוא קורת גג זמנית, שאול וליבי מתחזים לפליטים מהצפון שמגיעים לשהיה עד תאריך לא ידוע בביתה של משפחה ירושלמית. בעלי הבית, גידי והלית (צחי גראד וסלעית אחי מרים), בולעים את הפתיון ומספקים מיטה וארוחה חמה לשני הזרים.

אורחים לרגע הוא סרטה הראשון של מאיה קניג, בת זוגו של גור בנטביץ', שהייתה מועמדת לפרס אופיר על בימוי הסרט וכתיבתו (לצד דנה דימנט). כאמור, אל תחפשו את הסרט ברשימת המועמדים שתתפרסם בעוד חודשיים. אורחים לרגע מוקרן דרך חור תולעת בין מימדי שמאפשר לו להופיע על המסך שנה אחרי שהיה כשיר לזכיה. למרות חוסר נסיונה של קניג, ניכר שהיא יודעת את עבודתה ושומרת על ערכי הפקה גבוהים, לצד הליכה עקשת עם רעיון לא פשוט לביצוע. איך משחזרים בצורה אמינה את המלחמה הכי מסוקרת בתולדות המדינה, מבלי לצלם אף סצנת לחימה ושרוב העלילה תתרחש בכלל מחוץ לטווח הרקטות? ישנן פאשלות מזדמנות, כמו סצנה בה קולות השחקנים הוקלטו בברור מחדש באולפן, או הופעת צלו של הצלם בזמן הליכה במקלט צפוף, אולם רוב הזמן, הייתי מסוגל להאמין שמדובר בבמאית מיומנת ומנוסה.

הצד הפחות מוצלח של הסרט הוא בכתיבה. בעוד הדיאלוגים אמינים ומועברים היטב בידי השחקנים, משהו בעלילה קצת חורק. חסרים פרטים שמסבירים את המעשים של הדמויות, במיוחד בכל הנוגע לאופיה של ליבי, המשתנה לפי הצורך. היא נעה בין אופטימיות ורצון להתחבר לאביה, לבין שנאת כל מה שסביבה ודכאון ללא שום הסבר. גם בחירות של דמויות אחרות, לרבות פרט בעייתי מאוד לקראת סוף הסרט (עליו ארחיב בסוף הביקורת, תחת אזהרת ספוילר), סותרות את מה שידוע על אופיין עד לאותה נקודה. דווקא שאול, טיפוס שבחיים האמיתיים היה מעצבן אותי במיוחד, הוא דמות עגולה ועמוקה שאפשר להיכנס לנבכי נפשה ולקבל את התנהלותה כעקבית. בעוד אנשים סביבו הם קפריזיים ומשרתים את הסיפור באופן עיוור, שאול נותר אחת הדמויות היותר שלמות שראיתי בסרט ישראלי בשנים האחרונות.

גור בנטביץ' וצחי גראד עושים עבודה טובה, אולם אלה השחקניות שבסרט שראויות לציון לשבח. אליה ענבר אמנם תקועה עם מבטא מעצבן, אבל היא מוצלחת כמתבגרת שמגלה עולם חדש ופחות נוצץ מזה שהכירה. בהתחשב בכמה שהדמות שלה לא אחידה, ענבר שומרת על אחידות במשחק ומונעת את הרצון לראות את ליבי עולה על המטוס הראשון בחזרה לאמא ושלום על ישראל. מלבדה הצעירונת, שודדת ההצגה הגדולה היא סלעית אחי מרים. קשה להאמין, אולי כי הפרצוף שלה מוכר מפרסומות שעשתה ואולי כי היא כבר בשנות הארבעים לחייה, אבל זהו תפקידה הקולנועי הראשון. היא מגלמת את הלית כאישה חשדנית וכנועה שהמפגש עם האורחים מ"הצפון" עוזר לה להיפתח לאט ובזהירות. המשחק שלה מאופק ואמין ומייצג היטב את האיזון הנדרש לכאוס ששאול גורר עמו. אם יש בחירת ליהוק אחת שקניג יכולה בהחלט להתגאות בה, זו זאת.

כמו סרטים ישראלים רבים, אורחים לרגע מבוסס על רעיון מקורי מוצלח, אולם נוטה להיות עמוס מעט בקווי עלילה שלא עברו ניפוי ראוי. חידוש הקשר בין אב לוזר ובתו שרגילה לחיים טובים, היה יכול לאכלס עלילה שלמה משלו. גם הסיפור על מישהו שמתחזה לפליט מאיזור מלחמה כדי למצוא פתרון דיור זמני, הוא סיפור מעניין. גם רשת היחסים שנרקמת בין שאול וליבי למשפחה המארחת, מוסיף מספר נקודות עניין. הבעיה היא שיותר מדי קווי עלילה שמתנגשים זה בזה, מנועים מלהתפתח לסיפור שלם. כך קרה שאוסף של עלילות מתחרות ביניהן על עמדת העלילה הראשית ולא משאירות מספיק זמן לאף אחת מהן להתפתח כראוי. זה יכול להסביר את הקפיצות באופי של הדמויות, או את התחושה שהסרט יותר ארוך ממה שהוא (86 דקות שנראות כהרבה יותר). בעוד היה ניתן להרכיב ממנו שלושה סרטים שונים וכל אחד מהם היה מספר סיפור אנושי מרתק, מאיה קניג לא עמדה בפיתוי ועשתה את כולם בבת אחת.

אני לא רוצה שישתמע, חלילה, שלא אהבתי את הסרט. הוא עשוי טוב, משעשע ומרגש ומציג קולנוענית חדשה עם עתיד מבטיח, לו רק תדע להרגיע את הרצון לספר הכל באותה הזדמנות. כמו שלא מפסיקים בדיחה באמצע כדי להתחיל לפרט על טיב היחסים של השוטר עם אשתו, בטרם פגש פינגווין באמצע הרחוב, אין צורך להעמיס על סיפור יציב ומעניין, סיפורים נוספים שיגנבו לו את הפוקוס.

מכאן ספוילרים. נא לא לקרוא בטרם צפיה בסרט!

נקודה אחת שבכל זאת הפריעה לי, הרבה יותר מחוסר המיקוד של העלילה, היא בקשר בין ליבי והחייל, בנם של הזוג המארח. עד לרגע בו שכבו ביחד, הייתי מסוגל לקבל את האפשרות שהיא ילדה שמתאהבת בפעם הראשונה (גם אם במהירות מסחררת) והוא, כאדם השקול והרציני בבית, יודע שלא חוקי ולא מוסרי מצדו לנצל את ההזדמנות. לא ידוע האם ליבי בתולה בהגיעה לארץ והיא אף מוצגת כמעין לוליטה בכל הנוגע לבחירת הבגדים שלה והשיחה עם חברתה המקועקעת מארצות הברית. המשחק שלה עם הבובות, אותן היא מצמידה לנשיקה, מרמז על עיסוק בשאלה "מתי גם אני", אבל נדמה שמדובר בסקרנות תמימה של מי שעדיין לא התנתקה לגמרי מכבלי הילדות ומפוחדת מהאפשרות שיראו אותה כיצור מיני.

פה הבעיה הגדולה בסצנת הבוקר שאחרי, או אפילו בנשיקה שלפני. כבר ראינו את החייל מסרב לנשק את ליבי, כי "זה לא לעניין" (ציטוט מהזכרון). מה השתנה שבפעם הבאה שהיא מנסה, הוא הופך את עורו ונעשה חרמן חסר מעצורים? כי ככה ההורים שלו מתנהגים? אני בטוח שהם יודעים למתוח את הגבול ולא שוכבים עם בנות 13. כי היא נסערת והוא מרחם עליה? נגן לה שיר, או ספר לה על חוויה מבאסת משלך. ביתוק בתולין הוא לא הפתרון לכל בעיה, בטח כשמדובר במעשה פלילי. אני מניח שדברים כאלה קורים גם במציאות, אבל אין בסרט שום רמיזה קודמת לכך שליבי מוצאת נחמה בסקס ובחום הנלווה. כשברחה בכעס ונסתה לתפוס טרמפ לכל מקום שהוא לא כאן, זו הייתה תגובה אמינה, גם אם פתאומית וחסרת ניואנסים. להכניס לסיפור עברה על החוק רק כדי ליצור קונפליקט, זה סוג של פספוס תסריטאי בעיני. מה גם שהסקס לא תורם לעלילה שום דבר שלא היה בה כבר. את זה ששאול כל כך מנותק מחייה של ליבי וכל כך מרוכז בראיית העולם הילדותית שלו, שהוא לא זוכר אפילו בת כמה היא, יכולנו להבין מכל מהות היחסים ביניהם. את זה שההמצאה שלו לא תזכה למימון של גידי, היה אפשר לסכם עוד לפני כן, כשגידי גלה את האמת על הפליטים כביכול שאוכלים משולחנו. אחרי ששני הגברים התגברו על המחלוקת בשם הכסף, הוכנס בכח קונפליקט חדש, חמור בהרבה, שהוסיף לקו העלילה סיום מיותר, המחרב לחלוטין את המסר הביקורתי שהועבר חמש דקות קודם לכן.

למה חמור בהרבה? כי כשמוסיפים לעלילה חייל בגיר ששוכב עם ילדה בת 13, זה פותח סיפור חדש לחלוטין, רווי בשאלות מוסריות וחוקתיות, שהסרט פשוט בוחר להתעלם מהן. אפילו שהוא מצורף בדקה התשעים, זה הקטע שהיה אמור להפוך את הסרט לדרמה משפטית, או לטרגדיה. במקום זאת, כל מה שלמדנו זה ששאול פספס בשנה את גילה האמיתי של בתו. זה דבר בעייתי בפני עצמו, אבל בטח לא כמו סקס שמוגדר בחוק כבעילה אסורה. לפני כן, בכל פעם שהיה קצת מתח מיני בין ליבי לחייל, חשבתי שזה בסדר, זה קטע של גיל ההתבגרות. כל עוד לא באמת קורה ביניהם משהו, זה דווקא מוסיף עומק לאופי שלה. ברגע שהתנשקו, עוד לפני שהיה ברור מה הצעד הבא, דפקתי בכף ידי על מצחי ושאלתי למה להרוס בכח סרט כל כך נחמד.