כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: צללים אפלים

    ביקורת על צללים אפלים

    ביקורת: צללים אפלים

    0

    סרטים  

    0 תגובות   יום חמישי, 17/5/12, 17:52

    ''

     

    טים ברטון היה הבמאי האהוב עלי. אני עדיין מחבב אותו, אבל ככל שנחשפתי ליותר סרטים, פחת אצלי הצורך להכיר באדם אחד כחביב עלי בתחומו. נעשתי פוליגמיסט קולנועי שמקבל בזרועות פתוחות את כל מי ששווה ללכת לקולנוע בשבילו. עדיין, יש לי זכר נעורים לברטון ולסרטיו המעוצבים, היפים והאובר-דרמתיים באופן מודע. הוא ספג לא מעט ביקורת בשנים האחרונות, הרבה בגלל הציפיות הגבוהות שעוד נותרו ממנו, אבל גם כי הוא הפך סמל למחזור. כל חמשת סרטיו האחרונים הכילו הופעה של ג'וני דפ, לרוב בתפקיד הראשי. שבעת סרטיו האחרונים, הכילו הופעה של הלנה בונהם קרטר, בת זוגו של ברטון. הוא גם נוטה לעבוד עם צוות קבוע, לרבות המלחין דני אלפמן ומעצבת התלבושות קולין אטווד. לסרטיו של ברטון אין מראה אחיד, אבל הם מאופיינים באווירה וגישה עיצובית שכבר הפכו כה מזוהים עם הבמאי, שיש המכנים אותם "ברטוניים" גם כאשר הם מופיעים בסרטים של אחרים. לאחר מספר מבחנים שהותירו אותי בתחושות מעורבות, "צללים אפלים" הוא בעיני הסרט שיקבע האם טים ברטון יכול להמשיך באותה מתכונת, או שהיה צריך כבר לרענן את השורות.

    במאה ה-18, היה ברנבס קולינס (ג'וני דפ) אדם עשיר ומכובד עד כדי כך, שהעיירה בה הוא גר, נקראה קולינספורט על שמו. ברנבס אהב נשים וזה התבטא במספר רומנים שנהל עם מכרות ומשרתות, אולם יותר מכל אהב את ג'וזט. גם היא אהבה אותו והסיפור היה זוכה לסוף טוב לולא קנאתה של אנג'ליק (אווה גרין). בעוד כלפי חוץ נראתה כמשרתת רגילה, אנג'ליק הייתה מכשפה שהתאהבה בברנבס ומשהבינה שלא תוכל לזכות בו, הטילה עליו קללה. היא גרמה לג'וזט להתאבד והפכה את ברנבס לערפד, כך שלא יוכל להיחשף עוד לאור יום, ירדף בידי תושבי העיירה המפוחדים ויחיה לנצח ביסוריו.

    שתי מאות חולפות וברנבס מוצא עצמו בקולינספורט של 1972. הוא מגיע לבית המשפחה הישן ומגלה שכל שאריו הם אליזבת (מישל פייפר), אחיה רוג'ר (ג'וני לי מילר) והילדים קרוליין ודיוויד. אליזבת מנהלת את העסק המשפחתי, לאריזת ושיווק מאכלי ים, אולם התחרות הותירה את משפחת קולינס ללא דייגים שימכרו לה את מרכולתם ועם מפעל ישן שיושב בנמל בחוסר מעש. דיוויד טוען שהוא מדבר עם רוחה של אמו המתה והאומנת החדשה ויקטוריה, הדומה פלאים לג'וזט, נשכרה לסייע בטיפול בו. גם דוקטור הופמן (הלנה בונהם קרטר), פסיכיאטרית אלכוהוליסטית, מתגוררת באחוזת קולינס, אולם היא כבר מזמן ותרה על הסיכוי לרפא את דיוויד. ברנבס, המבין עד כמה ירדה קרנם של הקולינסים, מנסה להשתלב במשפחה שלא פגש מעולם ובתקופה שונה לאין ערוך מזו שהכיר.

    צללים אפלים מבוסס על אופרת סבון ששודרה בשנים 1966-1971. היא לא הצטיינה בכתיבה, בימוי, או הגיון עלילתי חזקים במיוחד, אבל צברה קהל מעריצים בלתי מבוטל שהפך אותה ליצירת פולחן. טים ברטון וג'וני דפ, כמעריצי הסדרה, קפצו על ההזדמנות לעשות לה כבוד ולהביא אותה לתודעה של קהל חדש, תוך קריצה לקהל הישן. אני לא יודע איך הקהל הישן הגיב לסרט, מכיוון שמעולם לא צפיתי ביותר מכמה דקות מהסדרה ביוטיוב, אבל קל לראות שנעשה נסיון לשמר את רוחה. זאת מכיוון שרבות מהסצנות מבויימות בדומה לאופרת סבון, עם מבטים חודרים אל עבר נקודה לא מוגדרת מאחורי המצלמה, הליכה לקצה המסך בשביל לשאת שורה דרמתית וקלוז אפים הממסגרים את התמונה סביב שתי דמויות בלבד, תוך התעלמות משאר החדר. הדבר בולט במיוחד בסצנות עם מישל פייפר שנראית כמו פארודיה על גיבורת כל אופרת סבון נשית חזקה בהיסטוריה. אף על פי שרוב הסרט מצולם לפי מוסכמות קולנועיות ושוטים מסויימים אף מזכירים ציור מתקופת הבארוק, עושה רושם שכחלק מעיבוד הסדרה לפורמט סינמטי, שומרו בכוונה מאפיינים רבים של הז'אנר המלודרמתי הזה.

    בכלל, טים ברטון אוהב מלודרמות. הוא אוהב שהדמויות שלו מוגזמות ומתבטאות בשפה גבוהה. אם תביטו על הג'וקר ב"באטמן", תרגישו כאילו דמותו לקוחה ממחזה בן מאות שנים. ברנבס קולינס הוא דמות אנכרוניסטית. הוא נעלם לתקופה ארוכה ואפילו לא מדבר באותה אנגלית כמו בני משפחתו משנות השבעים. הלבוש, טון הדיבור ואפילו ההליכה שלו לקוחים מעולם שנשכח. ג'וני דפ, כשחקן פיזי מוכשר, נותן לברנבס את הפומפוזיות הדרושה כנגד האבסורדיות אליה הוא נקלע. הוא לא מבין שהוא נראה מגוחך, כי בעיניו הוא נוהג בדיוק כפי שכללי החברה מחייבים. אלה האנשים הנורמליים שנראים לו חריגים.

    כניגוד מוחלט לאופראיות, גם הסבונית וגם האווירתית, צללים אפלים הוא בכלל קומדיה. מדובר בסרט קליל שלועג לכל הסיטואציה המוזרה בה הוא מתרחש. קשיי ההתאקלמות של ברנבס גוררים שורה של מצבים קומיים וכך גם התגובות של אנשים להתנהגות הביזארית שלו. הוא מספק את אחת הקללות המורכבות בתולדות הקולנוע וזה מצחיק. הוא נשען על פסנתר בדרמתיות לשמע ידיעה מצערת וזה מצחיק. בעוד שאר הדמויות, להוציא את וילי (ג'ייקי ארל היילי), העובד בבית קולינס, הן רציניות ועוסקות במרמור על החיים, הרצינות המוגזמת של ברנבס מספקת צבע לאפרוריות אליה התרגלו. פסקול המורכב מרבים משירי התקופה, מוסיף גם הוא חיות לקמילה הקיומית של הדמויות בסרט.

    הפסקול הוא רק חלק מהמחווה הנוספת שגלומה בסרט. טים ברטון לא עשה מחווה רק לסדרת טלוויזיה שאהב בצעירותו, כי אם לתקופה שלמה. צללים אפלים הוא סרט מאוד נוסטלגי המכוון למי שגדל בשנות השבעים המוקדמות. פריטים רבים בבית קולינס לקוחים מהתקופה והם מהווים סתירה משעשעת לבית המיושן והמפלצתי. בובת טרול המונחת על מדף עתיק, היא אולי היצוג הטוב ביותר לטיבו של הסרט. הוא לוקח משהו ישן ומאוד כבד ורציני ומניח מעליו קיטש צבעוני ומחייך. סרטים של טים ברטון תמיד מרהיבים ומושקעים עד לרמת הפרטים הקטנים כשזה מגיע לעיצוב. צללים אפלים עושה את זה פעמיים, כשהוא משלב בין שתי תקופות מרוחקות המתנגשות זו בזו. עידן הרצינות ועידן הקיטש. מרי שלי פוגשת את דוני ומרי.

    הבעיות של הסרט מתחילות כשהוא נעשה רציני מדי. כל עוד הוא מגוחך ומודע לעצמו, הוא גם משעשע ומהנה לצפיה. החלקים הכבדים יותר ובפרט המערכה האחרונה, לא מחזיקים באותה מידה. שיווי המשקל מופר בצורה חדה ובמקום לרגש, הסרט נעשה מגוחך ואף מטריד. הוא זורק פתאום המון פרטים מטופשים שאמורים להילקח ברצינות, בעוד לו היו מוצגים בשלב מוקדם יותר, סביר להניח שהיו מתקבלים כסוג של בדיחה. בתקופה שבא סרטי דמדומים מציגים ערפדים רגשנים שמחפשים להגשים אהבה בלתי מושגת, העיסוק של צללים אפלים בנושא דומה חייב היה להיות יותר פארודי, או לפחות יותר מתוחכם. ברגע שהוא מפסיק ללעוג לאופרות סבון, אך שומר על אותם מאפיינים, הוא הופך בעצמו לאחת. אפילו שהוא מבוסס על סדרה עם עלילה מגוחכת, צללים אפלים הולך לאיבוד לקראת סופו בנסיון נואש לסגור את הסיפור במהירות שיא. אחרי שבנה לאט סיפור ואווירה בצורה יעילה ומעניינת, התסריט מתמוטט לתוך עצמו והופך לערבוביה של רעיונות שבעיקר מזכירים סרטים אחרים.

    למרות שהוא קליל לאורך רובו, צללים אפלים לוקה בסגירת סיפור גרועה. הוא בוגד בקצב הטבעי שלו דווקא ברגעים הכי קריטיים ומותיר תחושה של החמצה. עם זאת, לפני שהוא מאבד את הראש, הסרט מבדר ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. יש בו הרבה רגעים מוצלחים שנובעים מאהבה אמיתית לסדרה ולתקופה, אך גם ביקורת ידידותית עליהן. גם ללא צפיה חוזרת, אני יכול להצביע על הסצנה המדויקת בה ברנבס מפסיק להיות דמות ברורה ומעוררת אמפתיה וגורר יחד איתו את העלילה למחוזות מבלבלים ולא הגיוניים. חבל שלא הצליחו לשמור על אחידות עד הסוף, אבל מה שכן עובד, עושה זאת בצורה יפה.

    למרות שכתבתי שזה המבחן האחרון של ברטון והצוות הקבוע שלו, אני מודה שהמסקנות שלי אינן חד משמעיות. נדמה כאילו רוב הסרט דווקא בסדר, לא אבן דרך משמעותית בתולדות הקולנוע, אבל מוצר בידור קליל ומהנה. החלק האחרון, שכמעט ואינו קשור למה שקדם, הוא בעיקר אשמת תסריט לא אחיד וחוסר סבלנות מצד ברטון עצמו. העיצוב מרהיב כרגיל וג'וני דפ והלנה בונהם קרטר, למרות שליהוקם נעשה צפוי, אינם מעיקים. אשמח לראות את ברטון מפתיע יותר בבחירת השחקנים, כפי שעשה בעבר, אבל זה עדיין לא הסרט שבגללו צריך להרוס ולבנות את הכל מחדש. רק להשתדל להיות פחות צפוי.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין