כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    כן, זה אני שם בבית

    ביקורת על אתם שם בבית, ערוץ 8, דוקו-ישראלי

    כן, זה אני שם בבית

    1

    טלוויזיה  ערוץ 8, פריים טיים

    3 תגובות   יום שישי , 1/6/12, 23:58

    לפני כשש שנים, חזרתי הביתה ביום חורפי סוער, ואת פני הקבילה רעייתי ובפיה בשורה:

    "ברק פגע בבית, וכמה מכשירים יצאו מכלל פעולה, ביניהן הטלוויזיה, ואתה לא הולך לתקן אותה..."

    מישהו לחש לי פעם שכדי לשמור על חיי נישואין תקינים בין השאר כדאי לא להתווכח עם הרעייה, וכך אחרי שבוע של מחאות שקטות ורטינות התחלנו את חיינו ללא  טלוויזיה.

     

    הצפייה בארבעת פרקי הסדרה המוצלחת של רוגל אלפר "אתם שם בבית" , הסבירה לי אחת ולתמיד מדוע שש השנים שחלפו לא גרמו לי עדיין לרכוש טלוויזיה חדשה.

     

    רגע... צפייה כתבתי? והרי אין לי טלוויזיה, כן, כמו רבים אחרים, אני משתמש במחשב , שמסכו דומה בגודלו לאותה טלוויזיה שנפגעה על ידי הברק, לצפייה בתכני וידאו לפי בחירתי, וכן, אני לא ממש בודד בעניין הזה.

     

    אבל נחזור ל"אתם שם בבית"... הסדרה בת ארבעה פרקים מתארת את תולדות הפריים-טיים הישראלי, כלומר אותן שעות של בין שבע – לאחת עשרה בלילה בו מרבית האוכלוסייה בארץ מבלה בדרך כלל כשעתיים ויותר מול המסך.

    הפרקים עוסקים בארבעה נושאים: חדשות, בידור, ריאליטי ודרמה. כל פרק ארוך, אולי מעט יותר מדי, אולם מחזיר או לוקח את הצופה, תלוי בגילו אל ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, מימי הערוץ הראשון הראשונים ואל מהדורת שידור מצעד צה"ל הראשון, מהדורת "מבט" הראשונה, השעון המתקתק בשעות מוזרות, של שידור חדשות, ועד לצילומי התקריב של תוצאות הפיגועים בשידור חי. אלפר, מנתח בצורה די חדה ולעיתים כואבת, תוך כדי זה שהוא מסביר שהצופים די אוהבים כאב, כיצד הפכו החדשות אצלנו לסוג של בידור מועדף.

     

    הפרק על הבידור, מראה שמאז וכנראה עד היום לפרנסי הטלוויזה בין אם נשלטו על ידי הפוליטיקאים, ובאמצע היו מעט עצמאיים, ועד להשתלטות בעלי ההון על הערוצים, תמיד, אבל תמיד, היה מונופול על החינוך שלנו. וכך לא משנה מה נראה , תמיד ישולב בו גם מסר חינוכי. או כמו שארנון צוקרמן מספר, "...חייב להיות גם תוכן בבידור" ומצד שני מראה כיצד החברה , או לפחות חלקים שקשה להסביר את גודלם בה, הופכת לעדרית ומסוממת.

     

    הפרק על הריאליטי, אם לומר את האמת לא, חידש לי יותר מדי. מספיק לקרוא את שירו של מאיר אריאל זצ"ל "חיית הברזל" כדי להבין ולראות את הנבואה שבדבר, ואם הפרשנות שלו לכתוב בספר דניאל נכונה, הרי שדניאל נחשב כאחד מגדולי הנביאים, "אם לא ה...". בשיר שנכתב ב-1996, היסטוריה רחוקה מבחינה טלוויזיונית" חוזה אריאל תוכנית כגון "האח הגדול" בה ההמון הגדול כמו יושב בקולוסאום כלל-עולמי ודם מציף את תת-הכרתו ומציץ אל המשתתפים בתוכנית המייצגים את הגלדיאטורים המדממים למוות. לא התרשמתי במיוחד מאורי שנער שניסה להכות על חטא "קחי אותי שרון", או על ההתעללויות בפועל של שופטי כוכב נולד בקדם-מתמודדים של כל עונה.

     

     

    מקובל שהרביעית היא רומי
    מקובל שרומי היא אדום
    ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
    כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
    עם חלונות ההצצה אל הזירה
    המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
    ודם מציף את תת ההכרה
    תחליף תחנות תמיר ערוצים
    תשוטט כאוות נפשך בעולם
    תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
    לא נוגע לך זה שם
    אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
    שאתה עוד אחד שיורה ויורה
    מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
    חיית טרף גלדיאטור

     

    הפרק האחרון, שעסק בדרמה הישראלית, זה שאחריו ישבתי וכתבתי את המילים הללו, היה אולי המזוקק מכולם. רם לוי, שפותח את הפרק ומשווה את הצפייה בטלוויזיה העכשווית לאכילת גרעינים, ללא מהות, שכמעט (לדבריו שום-דבר) אין בה כלום. בעצם רם לוי, מחשובי במאי הדרמה בישראל,הסביר לי בצורה כל כך מדויקת, למה אינני מתגעגע לטלוויזיה בסלון, מחד ולמה ישנם דברים שאני שב וצופה בהם בערוצי הוידאו הממוחשבים באינטרנט שוב ושוב. אלפר מצידו, מסביר לנו שסדרות הדרמה שנחשבו מוצלחות ביותר גם מבחינת אחוזי צפייה וגם מבחינת הקהל שמצא בהן עניין רב, הן אלו שהציגו לו מראה, מציאותית, ברוב המקרים כואבת שלנו כחברה.

     

    ''

     

    חדווה ושלומיק - מתוך פרק הפתיחה, 1971-2, זה היה משודר בימי שישי 20:00

     

    הבנתי למה היו שנים שבהן הטלוויזיה היתה כל כך טובה עבורי, אפילו המסחרית, עם החמישייה, הבורגנים, קו 300 ומשפט קסטנר וגם "בית-שאן סיפור מלחמה". וגם, למה אפשר גם אחרת, צפייה מאוד מבוקרת, נטולת פרסומות, ובעיקר, לא מכוונת על ידי כוחות שגדולים ממני.

     

    נזכרתי שפעם צפיתי ביחד עם אבי, בסרט ספק תעודי ספק דרמטי, בערוץ הראשון, אודות בחור אחד, דוד כהן, מעט איטי, שאין לו דבר ממשי בחיים מלבד אוסף תקליטים (עידן הויניל) ענקי של פרנק סינטרה. סרט, שהוכיח לי שגם מהדברים הקטנים ביותר, אפשר לעשות משהו שמתנגן ופורט על הנימים הכי חבויים שלך.

     

    חשבתי לכתוב ספוילר קטן עם הסיכום של רם לוי בסוף הפרק, אבל למה לי. תסתכלו בעצמכם. אתר ערוץ 8, VOD, דוקו ישראלי, "אתם שם בבית", פרקים 1-4.

     

    אתם שם בבית... – חובה לראות!

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/6/12 21:17:

      כשהיתי בת 12 אבא שלי זרק את הטלויזיה מהבית. צרחנו , בכינו, אני עשיתי אפילו שביתת רעב, אבל אבא שלי החכם לא נשבר. ואני מדברת על ימי התום בשחור לבן- בית קטן בערבה, קישקשתה וריצ'רץ'. אני לא יודעת אם הוא חזה את העתיד, אבל הספיק לו שבמקום לקרוא, או לצאת או לשחק אנחנו בוהים באיזה מסך.

      מאז עברו כמה שנים, אף אחד לא החזיר את הטלויזיה הביתה. כולנו מגדלים ילדים בלי המכשיר הזה. זה טוב לזוגיות, זה בריא לילדים וזה מצויין לכולם ולא חסר לאף אחד.

      גם אם חוטאים בסדרה או שניים במחשב זו אינה הצפיה השיטתית בטלויזיה. זו אינה הבהיה המשמימה במסך. כמו כן אין לנו פסל פלזמה ענק בסלון שכולם כורעים ומשתחווים לו . מחשב קטן, שבזמן מצומצם מאד ניתן לצפות בו בסדרות.

      אני לא מתכוונת לצפות בסדרה הזאת אבל שמחה לשמוע שאולי עוד אנשים יחשבו כמו אבא שלי שבזכותו ניצלנו מבזבוז הזמן המטורף והמגעיל הזה.

        6/6/12 16:09:
      כן המכונית
        4/6/12 21:25:
      תודה, ארשום לעצמי לראות את זה יום אחד.

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין