האם תם עידן הציונות?

יוסף מזור, "ציונות, פוסט-ציונות והבעיה הערבית, אוסף מקורות ושלל דעות", הוצאת גפן, ירושלים, 2011, 411 עמ'.

מחבר הספר ד"ר יוסף מזור הוא יליד שנת 1919 בגיל 11 נהפך לבית"רי כאשר במסגרת ערב שאירגנה התנועה הרוויזיוניסטית הוא נבחר לדקלם שיר ביידיש שנכתב על מאורעות תרפ"ט שהתרחשו באותם הימים ממש. ב-1938 הוא כבר אירח את ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי כמפקד הקן בעירו בלצי.

הוא עלה ארצה בשנת 1941 כסטודנט לאוניברסיטה העברית ופעל בשרות המדינה בתחום הכלכלי בארץ ובחו"ל. ד"ר מזור הוא בעל תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, בהיסטוריה של עם ישראל וספרות עברית. במשך חמש-עשרה השנים האחרונות עקב אחר הנושא הפוסט-ציוני במחקר פוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית. תוצאות המחקר מובאות בספר זה.

מזור מיעד את ספרו לדורות הבאים, לנוער שצריך להגן על קיום המדינה. עליו, לדעת המחבר, להיות משוכנע שהצדק איתו במאבק עם הקמים עלינו להשמידנו. בתקופה האחרונה נרשם דיון ער סביב ספר הלימוד של משרד החינוך לבגרות באזרחות "להיות אזרחים בישראל" .ד"ר יצחק גייגר פירסם בשנת 2009  מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית נייר עמדה תחת הכותרת "לימודי אזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית" שאף נדון בוועדת החינוך בכנסת.

על פי גייגר, לימודי האזרחות עד אז הובילו את התלמיד לחשיבה של דגם מאוד מסויים של דמוקרטיה, דגם אינדווידואליסטי וליברלי. לכך יש השלכות ליחס למדינה כמדינת לאום יהודית. משרד החינוך קיבל החלטה לשכתב ספר בעייתי זה. מוטב היו עושים קברניטי המשרד אם היו נעזרים בכמה מהפרקים מאירי העיניים ורחבי היריעה ההיסטורית  שבספרו החדש של מזור. פרקים שיכולים לתרום רבות להצגתו וללימודו של הוויכוח הגורלי בחברה הישראלית.

הספר שלפנינו דן בנושא הפוסט-ציונות, משקף וממפה את מגוון הדעות בציבור הישראלי באשר לעימות הישראלי-ערבי. הספר פותח צוהר להשתלשלות ולהיווצרות הבעיה הערבית ומתאר בצורה מרתקת את הנסיונות להתמודד איתה בשנות קיומו של העם היהודי. לקורא מותיר הספר את זכות הבחירה.

מבנה הספר הוא אנתולוגיה. זוהי למעשה מקראה אידיאלית לתלמידי כיתות י"א-י"ב הלומדים אזרחות, היסטוריה ומורשת ציונית. עם זאת, רמת הניתוח והסקירה הופכת את הספר מתאים לסטודנטים במחלקות למדעי החברה והמדינה. מובא כאן מילון מושגים בן 220 מונחים ו500 מראי מקומות, כשהכל מלווה במקורות מרשת האינטרנט. המחבר הועיד את ספרו לנוער הישראלי לפני ואחרי הגיוס, כדי שיוכל לעמוד בפני גלי ההסתה של השמאל הישראלי הקיצוני נגד ההתגייסות לצה"ל ונגד ה"כיבוש "לא לחינם הוא הכתיר את עבודתו  בכותרת "הס קטיגור וקח סניגור מקומו". זהו חיבור תשובה למי שמכונים" ההיסטוריונים החדשים" ויתר מיני הפוסט-ציונים.

מסקנתו העיקרית של המחבר היא, כי על אף המשתמע מהשיח המחקרי והתקשורתי המקובל, טרם הגיע עידן הפוסט-ציונות. לדידו, הציונות טרם הגיעה למלוא השלמתה, היות וליהודים אין עדיין ביטחון בחיים בארצם. למעשה אנו נמצאים במלחמת עצמאות מתמשכת.

את ההצעות השונות לפתרון מעלה מזור לפי מקורם ועל פי אומרם. הסיכום ניתן בדמותו של  ציטוט מתוך מאמרו של פרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, כי רעיון המדינה הערבית הינו "עורבא פרח".

תשובה רוויזיוניסטית קלאסית ניתנת לשאלה "הלנצח תאכל חרב?" בלשונו  של משורר הקיטרוג והאמונה אורי צבי גריברג "כן, על חרבינו נחיה"  היות והאלטרנטיבה היא אוטונומיה בים.

מזור ממשיך ומבצר את רעיון "קיר הברזל"  של ז'בוטינסקי ומקריאת החומר שבספר מתקבלת המסקנה, כי מוטב לא לחיות באשליות וכי לבעיה הערבית אין פתרון. ישראל חייבת לשלוט על כל השטח שבין הירדן לים, למיעוט הערבי יש לתת זכויות אזרחיות כפי שנהוג בדמוקרטיות שבעולם המערבי. ישראל קמה על אפם וחמתם של מדינות ערב. היא התפתחה, שיגשגה וצמחה למימדים שלא שיערו אבות הציונות. חוסננו הכלכלי הצבאי והרוחני הם ערובה לקיומה של מדינת ישראל גם בעתיד.

פרק מעניין ואקטואלי הוא השתלבות של חלק מאנשי האקדמיה הישראלית בתעמולה האנטי-ישראלית של מפלגות השמאל והאיסלאמיסטים באירופה ובקמפוסים בארה"ב. "חשיבה רבה נודעת להארת עיני הציבור דווקא בשעה שאקדמאים מכובדים, כנווה גורדון (מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב (ובנו זיו גורדון עימו) ושלמה זנד מאוניברסיטת תל-אביב)  מטילים בליסטראות במפעל הציוני, מציבים סימני שאלה על עצם הקיום הלאומי של היהודים בארצם, ומסיעים מבלי דעת לאויבי ישראל לקעקע את המסד הרעיוני של המדינה" (מתוך דברי הברכה לספר של פרופ' רפי ישראלי)כדי לשלול את ההתחסדות של הפוסט-ציונים הנושאים על שכמם את כאבי כל העמים פרט לכאב עמם שלהם, מזור מכניס לדיון את שאלת הפליטים היהודים מארצות ערב לא רק כדי לאזן את הדיון אלא כדי להשיב לערבים את האחריות על הפגמים המוסריים בדבר נישול אנשים ועקירתם.

פרק אחר עוסק  בזכותנו, על פי החוק הבינלאומי, על השטח שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור. הפרק סוקר את החלטות חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, את החלטת סאן רמו מאוחר יותר בשנים 1920-1923, את ניתוק עבר הירדן מן השטח המיועד ליהודים על-פי הצהרת בלפור (כשני שלישים מן השטח המנדטורי) וגמור בהחלטת האומות המאוחדות ב-1947 על חלוקת ארץ-ישראל. משפטנים וביניהם פרופ' אליאב שוחטמן, חתן פרס א.מ.ת., קובעים כי כל השינויים שבאו אחרי החלטת חבר הלאומים אין להם תוקף חוקי, וכי כל השטח שבין הירדן לים שייך ליהודים. אפילו שטחי התיישבות שנרכשו על-ידי יהודים בעבר הירדן יש להם תוקף חוקי.

הבלטה מיוחדת שעשה מזור בנושא הפוסט-ציונות הוא המקרה של ד"ר בני מוריס והמטאמורפוזה שעבר מ" היסטוריון חדש"  שעוסק בעוולות שגרמו היהודים לערבים במלחמת העצמאות ל"חוזר בתשובה". בשנים האחרונות הודיע ד"ר מוריס כי חזר בו מדעותיו הפרו-ערביות. מוריס מתאר תמונה אפוקליפטית, כאשר הוא איננו רואה כל פתרון לסכסוך בעתיד הנראה לעין.

בסתירה לטענה כי ישראל והיהודים לא רצו שלום ומעולם לא הסכימו להסדר על פי תנאי הערבים, מעביר המחבר כבתהלוכה את תולדות הציונות מראשית ההתיישבות בארץ בשנות ה-80 של המאה ה-19, את ניסיונות המנהיגים היהודים לבוא לידי הסדר עם הגורמים הערבים אך ללא הועיל, ואת המענה לו זכו סבבי אלימות ומלחמה אחת לכמה שנים. למרבה המזל, היהודים עמדו בהן. לפיכך, מסכם יוסף מזור, יש צורך לחזק את רוחם של הצעירים ולטעת בהם את הרגשת השיכנוע כי הצדק איתנו.

אלה קובלנץ

פורסם לראשונה ב"האומה" גליון 183 סתיו תשע"ב 2011, בעריכת יוסי אחימאיר.

את הספר בעברית ניתן להזמין בהוצאת "גפן" 02-5380247

או באמזון http://www.amazon.com/Zionism-Post-Arab-Problem-Hebrew/dp/9652294756/

את הספר באנגלית ניתן להזמין דרך אמזון http://www.amazon.com/gp/product/1449736416/ref=as_li_qf_sp_asin_tl?ie=UTF8&tag=thegalileei07-20&link_code=as3&camp=211189&creative=373489&creativeASIN=1449736416