בראש ובראשונה, ברצוני להתוודות: אני אוהבת את  שמי זרחין. התמוגגתי מספרו  "עד שיום אחד" והוא שוב לא אכזב אותי כלל וכלל בסרטו החדש והקסום "העולם מצחיק".

הסרט נפתח בסצנה שמבוימת, משוחקת נפלא ויש לה משמעות להמשך. צפי, (נעמה שטרית שנכון לה עתיד מזהיר) פוסעת נמרצות ברחבי העיר כשברקע מושמעת, כמו בכל יום שלישי בטבריה, התוכנית "הקפיטריה בטבריה". צפי וכל הדמויות שהיא פוגשת בדרכה, יודעים לצטט מילה במילה במדויק.

בעיני, הסרט הוא יותר ישראלי מאשר טברייני. המערכונים והשירים של הגשש החיוור המככבים בסרט הם חלק מהתרבות והבידור שלנו. "גששית" הייתה שפתנו, כך שקשה שלא להשלים כמעט באופן אוטומטי את הכותרת של הסרט: "העולם מצחיק – אז צוחקים" ובצורה מדויקת ושלמה יותר נוסיף את ההתחלה שהיא משמעותית בעיני:" אנא עראף, העולם מצחיק אז..."

כאילו במשפט זה שואל זרחין: לעזאזל,  איזו סיבה יש לדמויות שלו לצחוק ?בעיקר לדמויות המרכזיות בסרט: ירדנה, מירון וגולן ?
בוודאי, כבר שמתם לב לשמות: הנהר וההרים שמקיפים את טבריה. כך נפגוש גם את כרמל, בעלה של ירדנה, וצפי הוא קיצור של צפת: ("אחח, טבריה טבריה... לו היית צפת..." מתוך כמובן, צדקתם, "הקפיטריה בטבריה").

מעבר להימלטות אל ההומור ואל הגששים, יש דרך נוספת לשרוד את הקשיים. זה קורה בספריה, במפגשי סדנת הכתיבה שבה משתתפים חלק מתושבי העיר, צעירים ומבוגרים כאחד. שם הם יכולים לברוח אל המציאות ההזויה לא פחות מהמציאות עצמה. סדנת הכתיבה מעלה את נושא הקשר בין ספרות ומציאות  והטשטוש ביניהם.

גולן, שהוא שדר רדיו, הוגה את הרעיון שהופעה מאוחדת של הגששים תוכל להביא מרפא לבת זוגו האהובה, אלא שזרחין לא מוכר לנו פתרונות הוליוודיים, ושאלת מערכת היחסים בין אמן לקהלו אף היא צומחת ומבצבצת כאן.

מארג הדמויות, המציאות ההזויה הנלווית למציאות הטרגית, אשר נחשפת במעשה אומן רק סמוך לסוף, יוצרים סרט מרתק, משעשע, מדמיע.
יש משהו כל כך אנושי בגיבורים של זרחין, וגם  אם סיפור חייהם אינו ריאליסטי (לפחות של חלקם), נדמה לנו, כי מדובר בפיסת מציאות מהלכת קסם.
לכו לראות. תפגשו שם רבים מהשחקנים שכיכבו ב"אביבה אהובתי" אך גם שחקנים נוספים, צעירים ומוכשרים.

הקולנוע הישראלי הולך ומשתבח מיום ליום. 

 
להמלצות על סרטים נוספים שאהבתי 

http://www.anat-or.com/