כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Choose Life


    לא ליפי נפש, לא למתחסדים, לא לבעלי קיבה רגישה

    0

    נאמנים למקור

    3 תגובות   יום שלישי, 26/6/12, 05:05

    "בני המאה ה-20", כך קוראים לאלבום החדש שהוציאה לא מכבר להקת איפה הילד. גם אני שייך למאה ההיא למרות שאנחנו כבר עמוק במאה ה-21, כפי שהוכיחה לי המציאות האירונית.
    רציתי לקנות את האלבום החדש של איפה הילד, בדרך בה היו צורכים מוזיקה במאה ה-20, בחנות תקליטים בעלת מדפים עמוסים. זה ישמע טרחני ונוסטלגי אבל בני המאה ה-21 כבר לא יחוו את ההנאה של צריכת מוזיקה באותה דרך שבה בני המאה ה-20 צרכו אותה. בעידן האיפוד חנויות המוזיקה הפכו להיות שריד לתקופה שחלפה, לכן שבאתי לרכוש את האלבום גיליתי שסניף צליל המוכר לי חדל מלהתקיים. חנות מוזיקה נוספת שניגשתי אליה התפוגגה גם היא ומכיוון שלא ממש התחשק לי לכתת רגלים בת"א כדי למצוא חנות מוזיקה שעוד קיימת החלטתי להוריד את האלבום מהאינטרנט (באופן חוקי כמובן), כמו שעושים במאה ה-21.

    ''


    אנקדוטת הפתיחה הנ"ל רק מחזקת את העובדה שהשם של האלבום כל כך מתאים לתוכנו. אי אפשר לסקור אלבום חדש של איפה הילד אחרי האיחוד מבלי להתייחס למשמעויות שהוא אוצר בתוכו בנוגע לרוקנרול העברי. תרצו או לא תרצו להתעלם, זו פשוט עובדה.
    האלבום החדש של איפה הילד מגיע אחרי תקופת דגירה ארוכה ויש לא מעט סמליות במועד יציאתו. בדיוק 40 שנה חלפו מאז זיגי סטארדאסט האלמותי של דייויד בואי, אלבום ויוצר שהשפיעו על הלהקה לפחות בתחילת דרכה. בדיוק 20 שנה חלפו מאז יצא "זמן סוכר"* אלבום הבכורה של איפה הילד שהוא מאלבומי הבכורה הטובים ביותר של אותו דור רוקסן ומאלבומי הבכורה הטובים ברוק הישראלי בכלל. כלל ידוע שאלבום בכורה סופר מצליח הוא קללה באותה מידה שהוא ברכה. להקה עם אלבום בכורה מבריק תישפט בהשוואה אליו באופן תמידי הצלחתית ואומנותית ולא חסר דוגמאות ללהקות שפרצו בראשון ודעכו בשני (תשאלו את הסטון רוזס). זה לא נכון להשוות את האלבום הנוכחי לאלבום שיצא לפני 20 שנה. הזמן אחר, המציאות אחרת והנפשות הפועלות התבגרו אבל עדין אפשר למצוא את החוט המקשר בין בני המאה ה-20 לזמן סוכר.
    3 שנים חלפו מאז האיחוד של הלהקה בהופעות בבארבי עד שהבשיל האלבום החדש. בזמן הזה הופיעה הלהקה ברחבי הארץ והוציאה שני סינגלים ("מנסה", "מוזיקה אהבה") שלא נכללו משום מה באלבום החדש. בדור האינסטנט שלנו 3 שנים הן זמן נצח בו כוכבים נולדים ומתפוגגים כלעומת שבאו. "בני המאה ה-20" יוצא לאור בעידן בו אנשי יחסי ציבור מנסים למכור לנו מוזיקה שלא יכולה למכור את עצמה, עידן בו האריזה היא חזות הכל ואמנים מחליפים אג'נדה מוזיקלית כזיקית כדי לשמור את עצמם בתודעה.

    הרושם שמתקבל מהאזנה לאלבום היא שאיפה הילד של בני המאה ה-20 נמצאים עמוק במאה ה-20 ולא, זה לא רע בכלל, להפך. משום מה בקרב מבקרי המוזיקה האנינים מטעם עצמם להקות ואמנים תמיד צריכים לצעוד עם הזמן, לפתח את הצליל ולהרחיב את הגבולות. הגישה הזו הייתה נכונה לשנות ה-60' וה-70' שהרוקנרול התפתח והתגבש והתרחב לאופקים חדשים אבל היום המצב שונה. הרוקנרול נמצא בתרדמת ולא רק בארץ. להקות חדשות אמנם תמיד ישנן אבל אף אחת מהן לא מצליחה לסחוף את הקהל כפי שלכל עשור ותקופה היו את הלהקות שלו. בארץ המצב עוד יותר גרוע שכן הרוק נדחק לשולים בגלל פלייליסט שנותן העדפה לשירי פופ מזרחי מהונדסים או סתם לשירי מיינסטרים משמימים וחסרי תשוקה. מעט הלהקות הרוק שעוד מצליחות להשמיע את קולן (נערות ריינס, כל החתיכים אצלי) רחוקות שנות אור מהחיבוק הממסדי של שנות ה90'. כך, כמו בעולם, נותרנו עם אותם דינוזאורים טובים וותיקים ששומרים על הגחלת.
    איפה הילד הם מאותם דינוזאורים שנשארו נאמנים לתבנית הבסיסית של הרוקנרול המבוססת על גיטרות-בס-תופים ורצוי גם קצת דיסטורשן. למרבה המזל הם נשארו באותו שדה מוכר לא התפתו לצעוד עם הזמן, לחפש כיוונים חדשים ולבצע ניסיונות אלקטרוניים מביכים, כמו קאמבקים של להקות אחרות (אתם כבר יודעים מי).

    נכון, התוכן והליריקה של השירים מפוקחת יותר, מיושבת יותר. זה לא מרד הנעורים של זמן סוכר אלא יותר חשבון הנפש של גילאי ה-40 וזה לגיטימי ומובן. תמהיל השירים נע בין נבירה באני הפנימי ("שוב הזעם", "אני במצב") לבין השלמה ואופטימיות ("אור לבן", "אנחנו נהיה בסדר"). כמתבקש מאיפה הילד ישנה גם ביקורת חברתית ברורה כפי שניתן למצוא בשורות של "קוף בלוז":

    "מי ירחם עלינו הקופים 
    כמוני יש עוד אלפים 
    מול הפרצוף שלך תקועים 
    כשלא רוצים לראות אז לא רואים
    "

    מנגד, בימים אלו שהעילגות שוררת בכל פינה בתרבות הפופולארית כיף להיתקל בשורות עם מילים בעברית שכמעט נעלמה כמו בשיר "איש מוזר":

    "בית מרזח קצת מוזנח,מונח 
    וירח מלוכלך זרח 
    מיילל עם הכלבים ברחוב הקר 
    אז עזבת את הכרך"  


    בהשוואה לפזמונים הגיספניים המביכים מדובר כאן בכמעט אלטרמן ובימנו זה ממש לא מעט. עוד הפתעה מעניינת מחכה בשיר "אור לבן" אותו כתב חבר הלהקה אופיר בר עמי שמצטט משיר השירים האגדי. לא דבר חדש ויש יגידו באנלי אבל ממש לא דבר של מה בכך שאחד הטקסטים הפיוטיים ביותר בתרבות היהודית מושר בפיה של להקת רוק, ועוד אחת שצמחה מההווי הקיבוצי. ישראליאנה.

    ''


    בסופו של דבר בני המאה ה-20 הוא אלבום המשלב בצורה מאוזנת ונכונה את הצליל המוכר של איפה הילד משנות ה-90' עם טקסטים בשלים של להקה שנמצאת במאה ה-21. אלבום קאמבק שלא מתרפק על העבר אלא לוקח ממנו את הדברים הטובים. מהנה ובועט במידה הנכונה.
    במאה ה-21 הרוקנרול הישראלי זקוק לבסיס איתן להסתמך עליו, כזה שיראה שגם 20 שנה אחרי יש קיום ללהקת רוק ישראלית, לא רק כמשובת נעורים, לא כאפיזודה חולפת, אלא כחלק מתרבות שמתקיימת כדרך קבע. "בני המאה ה-20' הוא אלבום שכזה ולכן הוא מאלבומי הרוק החשובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות.

    *איפה הילד יופיעו ב-7.7 באמפי שוני במופע מיוחד לציון 20 שנה ל"זמן סוכר"

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/8/15 10:31:
      להקה נהדרת וגם הסיכום אודותיה, עם טיפות הנוסטלגיה מסביב.
        27/6/12 16:11:

      .

      LIKE *

      ''

        27/6/12 14:25:
      יופי של ביקורת על להקה מצוינת.

      ארכיון

      פרופיל

      morning glory
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין