כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    ילד, הנה ציפור

    1 תגובות   יום שבת, 30/6/12, 12:23

    עליס בליטנטל

    ''

    ילד, הנה ציפור

    בסטודיו יורם לוינשטיין

     

    מחזהו של דניאל לנזיני העולה בסטודיו של יורם לוינשטיין, כמו נכתב עבור הזמן והמקום בו שוכן התיאטרון. שכונת התקווה. כ"כ אקטואלי. וגם בה בעת שבעיית המהגרים לארץ זרה היא עולמית. המצוקה בה נתקלו יהודי מרוקו שהגרו מצרפת בשנות השישים – לא היתה פחותה, ואולי קשה יותר מזו שחשו העולים ממרוקו לישראל.(“מרוקו-סכין") וכמו מה שחשים כל המהגרים בעולם לארץ זרה באשר היא. לכן, המחזה צובט בלב ונוגע לכל אחד.

     

    צוות השחקנים, שבעוד חודש יהיו כבר בוגרים טריים, רענן, ומשובב את הלב. בראש ובראשונה עושה את תפקיד האם המרוקאית כה נפלא ואותנטי – מעין תורג'מן, “ראשל". המיבטא, התנועות הכה אופייניות והרוח – כולה לקוחה מההווי המרוקאי המקורי. עצם הטיפוס של האם השתלטנית, בדיוק כמו האם הפולניה הניג'סית, ביצועו בידה הוא סופר-אופייני, מושלם. הביטחון שהיא משרה על ילדיה ש"הכל יהיה בסדר, ואנחנו לא צריכים את אף אחד" – הוא מה שמחזיק את המשפחה עד שלב מסויים, בו המסורת של היהדות מתחילה להשכח, הקשרים המשפחתיים מתפוררים, והבן דויד עוזב ועולה לישראל. כך אותנטי ומשכנע גם בנה הבכור דויד, שמעון חאבא הנאה ובעל הקול המרגש, הבן הטוב, שאמו מעצבת לו את החיים, עד הרגע שאינו יכול לשאת זאת יותר – כי היא הרסה את כל סיכוייו לקשר אהבה עם השכנה בת ה-16, סאברין, אם חד הורית לתינוק.

     

    להט המזג המרוקאי על רקע פאריס, צורם לשכנים ולפקיד הקבלה באכסניה, בה קיבלו מעון יחד עם מהגרים אחרים – שחורים, זונות ועוד. אך אחדות הזרים שנוצרת על רקע העוינות המשותפת כלפיהם והבוז שרוחשים להם הצרפתים והמרוקאים הוותיקים בצרפת, אחדות זו היא החום היחידי בו הם זוכים, ומעניק להם את התקווה, במיוחד לאם התקיפה והחזקה, שעוד יהיה טוב.

     

    בין הטיפוסים הרבגוניים הממלאים את הבנה, שתי זונות יפות מראה ומשובבות עין, שמטות שכם לעידוד המשפחה הנדכאית. רז הראל היא האסרטיבית ביניהן, ודמותה מרשימה במיוחד. לצידה – גלית ליפל מור הבלונדית, התמירה. דיירת מכמירה היא סברין, ענבר דנון שזוכה בכל האמפטיה של הקהל בשכנעה כאם לתינוק רך, בחוסר הישע שלה, ובהאהבה שניצתת בינה לבין דויד. הקטעים שלה ועמו מלאים רוך ורגש, בתוך ההמולה והרגשות המתפרצים בעוז.

     

    הדמות העסיסית ביותר והתוססת בהצגה היא דמותו של הכושי ליאופול, שמשמש כתומך לדויד, ומלמדו פרק בהלכות נשים ובכלל, בחיים. אורי לייזרוביץ' מבריק במשחקו, במיבטא המיוחד שלו, ובתנועה הנהדרת שלו שעיצב עמית זמיר המצוין, בתיפוף האפריקני (בהדרכת יערה ברבש), בחוכמת החיים ובהברקות המצחיקות שלו, שמעניקות אתנחתות קומיות בין רגעי האכזבה והקשיים של גיבורי ההצגה. כל היתר גם הם שחים את תפקידם במיבטא צרפתי מוקפד, ונכון, ושאפו למי שהדריך אותם בזה. כך הם אור בן עטיה כקונסיירז' המלון, עידן וולפוביץ' כדוד המתחסד והצבוע אלבר, איתי תורג'מן, עדיין במכינה, הפליא בדמות הקלושאר בו מתעללים המהגרים עצמם, ובולטים מאד באכספרסיביות של משחקם האח בני – אור אדרי המצוין, והאחות אלן – תימור כהן המקסימה שכובשת ברגש שהיא מחצינה.

     

    המוסיקה שחיבר איל לנזיני מקסימה, ומתחברת היטב למתרחש. הקרנות הוידיאו-ארט ברקע של היין ופאריס בכלל, וכן התפאורה שעיצב את אלה ניב מנור, יוצרים רקע מתאים לעליבות האכסניה נוכח יופיה של פאריס בצבעי שחור-לבן. בימויה של חגית רכבי ניקולייבסקי – נפלא כתמיד, מוקפד, ומגבש את הקאסט לצוות מלוכד ונוגע. אפשר היה לקצר בכמה דקות, ולחזור למתכונת המקורית של שעה ועשרים. אך המסר עבר, הרלוונטיות – לא יכולה להיות מוצלחת יותר, וההצגה נוגעת לכל לב.

    בצילומים של רדי רובינשטיין: למעלה: שמעון חאבא, מעיין תורג'מן, תימור כהן ואור אדרי.

                                                         באמצע: שמעון האבא וענבר דנון.

                                                         למטה: גלית ליפר מור ורז הראל.

     

    ''

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      לקחתי לתשומת ליבי, סביר להניח שאלך.

      ארכיון

      פרופיל