שניהם דומים. לובשים מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, ז'קט שחור. לשניהם זקן קטן, לפעמים לא מספיק מטופח. מתפללים שלוש פעמים ביום. מניחים תפילין. יש להם ילדים, אחריות וחיים לא קלים. הם חיים בקהילה השייכת לזרם המרכזי של החרדים, הזרם הליטאי. שניהם חוזרים בתשובה ושניהם חברים שלי.  

לשניהם, כמו כמעט לכל החוזרים בתשובה, יש עוד סוד משותף והוא העבר. אסור לדבר על העבר. העבר הוא סוד סגור שנמצא בארון מהרגע שעלו על מדי השחור לבן המגוחכים.

במפגש חברים בין החילוני לחרדי עולות לא פעם תמונות מהעבר המשותף ולא יעבור זמן רב עד שהחרדי יגיד את המילים "השם ישמור" בזוכרו את עברו החילוני המפואר.

אך העבר החילוני בטל בשישים לעומת השלב הראשון של החזרה בתשובה. השלב אותו כל חוזר בתשובה משכיח, משתיק ומחריש. אף אחד לא שואל על השלב הזה ואף אחד לא עונה. מי שהיה שם זוכר, מי שלא, לא יידע לעולם.

אף אחד לא מגיע לזרם הליטאי ביום אחד. תהליך החזרה בתשובה בנוי בשלבים. תפור על פי מידותיו של החוזר בתשובה. אחד מתגלגל למרכז לקבלה של הרב ברג השני מגיע לגג בפלורנטין. את הראשון מרגיעים במילים "אנחנו לא דתיים" ואת השני מכבדים בג'וינט מכובד. אט אט מתמסר כל אחד בתורו ונופל למלכודת. הראשון מתחיל ללבוש בגדים לבנים לאחר מכן מגיעה כיפה קטנה ואז כיפה יותר גדולה. עם הזמן מתחיל לשלם כסף עבור כל פלוץ של הרב ברג וכפול עבור נוד של קרן (אשתו של הרב). חוט אדום על היד ונסיעות לסוף העולם בשביל להביא את הבשורה לאנושות. השני בינתיים מרחף בין גגות פלורנטין. פוגש נ ועוד ננ ועוד נננ ועוד נננח עד שמגיע למרכז הרבי נחמן בדיזנגוף. מתחיל לקחת חלק בשיעורים. הכיפה הלבנה נשלפת מהכיס בזמן הנכון ועם הסוטול הנכון גם לוקח חלק בריקודים הרועשים של הנננחים.

זה השלב הראשון בחזרה בתשובה. אף אחד לא מזכיר אותו ואף אחד לא מדבר עליו. פּוּנקט בנקודה הזו, נמצאים המשגיחים. הסרט תופס אותם בשלב האפייה. כבר נכנסו לקלחת אך טרם טפחו וטרם השחירו. שלב בו החיים הקודמים נושקים לחיים החדשים וצריך להתמודד עם העולם הישן, "השם ישמור" ועם העולם החדש "ישתבח שמו".

השלב הראשון בחזרה בתשובה הוא כמו סטרטר באוטו. צריך פעולה דרמטית בכדי להעיר את המכונה לפעולה. צריך את הניצוץ החזק בשביל להגיע בהמשך לנסיעה רגועה ושלווה. את הטלטלה שנגרמת בעקבות שחרור הניצוץ מרגישים בסרט. לא רק טרנטינו יודע לסיים שוט באבחה אחת גם מני יעיש הבמאי מכיר את הטריק (כמה הייתי רוצה להיות הראשון שחשב על טרנטינו בסרט הזה אך מני יעיש בעצמו בראיון ב "7 ימים" דיבר על טרנטינו, כמו גם הכתבה עם רועי אסף, השחקן הראשי, בעיתון "הארץ" ובה כתוב: "...קטעי אקשן משכנעים ברוח סרטיו קוונטין טרנטינו...").

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך : ויאמר מי שָׂמְךָ לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב, יג-יד). באופן טבעי עולה השאלה "מי שָׂמְךָ"?. עבור חילוני אין דבר יותר מעצבן מאשר לפגוש מישהו שמצא אתמול את "האמת" ומרגיש עכשיו בשליחות אלוהית להפיץ אותה. "מי שָׂמְךָ"?

מצד שני, מה רע? קשה שלא להזדהות עם המשגיחים. מי לא היה רוצה לסלק את השיכורים מהגינה ועל הדרך להוריד עליהם כמה בומבות? מי לא היה רוצה להחטיף מכות לאלה שריססו גרפיטי על הקירות? מי לא היה רוצה לראות את החנויות סגורות בערב שבת כדי להרגיש קצת חגיגיות ואווירת שבת? המשגיחים מגשימים עבורנו משאלות כמוסות שלא נעים להודות בהן. בסופו של דבר הם מבקשים מהציבור להתנהג יפה ובצורה מכובדת. מי שלא עומד בזה, חוטף.

"שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ..."(תהילים קכ"א). באחד הקטעים הדרמטיים של הסרט אבי (רועי אסף) נושא את עיניו אל הים ומבקש תשובה. המצלמה סובבת סביבו והמונולוג הישיר לאלוהים מדגיש את הבלבול בו נמצא החוזר בתשובה. החיפוש אחר הסמכות הוא כל כך חזק שבבוא היום (בחיים, לא בסרט) יגיע הרבי עם שם של חוזרת בתשובה ויגיד "זה זיווג משמיים". עם כל משבר לפני פיצוץ הוא יגיד "זה הזמן לעוד ילד, הילד הבא יביא את הברכה". וכך מוצא עצמו החוזר בתשובה עני, מותש, חמישה ילדים, מחייך ואומר "השם ישמור, ישתבח שמו".

יש שיראו בסרט את השכונה שלהם. האוכלוסייה המגוונת. ותיקים, עולים חדשים, זקנים, צעירים, אנשי עבודה, שחקני שש-בש. עברית, ערבית, רוסית, חשיש, אלכוהול, כיפה, אלימות. צופים אלה יצאו מהסרט (דיברתי עם כמה מהם) עם המשפט "ככה זה אצלנו ברמלה/בת-ים/יפו". עבורם הסרט הוא ריאליטי במובן המציאותי של המילה ולכן מאבד נקודות.

עבור אחרים הסרט מספר על ה"חצר האחורית" של מדינת ישראל. מקום שרחוק מהם כמו הפבלות של ריו דה-ז'נרו ב"עיר האלוהים". זה מעניין כי זה שונה, החל מהקידוש ועד ההבדלה.

תודה לרועי אסף על ההזמנה לפרמיירה.

דודו ישורון