0
אני רואה הרבה מאוד סרטים (מכורה שכמותי) אבל לרוב לא טורחת לכתוב או להעיד עליהם אלא אם כן מדובר ביצירת מופת לדעתי או בסבל מטורף. תנחשו מה היתה דעתי על הסרט עפ"י שם הפוסט?
לג'ניפר אניסטון אני זוכרת חסד נעורים מחברים ולא מצליחה להיזכר במשהו שהיא עשתה ונהנתי ממנו במיוחד, את פול ראד אהבתי בסרט האחרון בו צפיתי (אחינו האידיוט) כאופטימי הנצחי וגרם לי לחיוך. השילוב של שני אלו גרמו לי לצפות בסרט הנ"ל, סרט שבקיצור מספר לנו שרק אחרי שאיבדנו משהו אנחנו מבינים כמה אהבנו באמת.
בסרט עצמו מדובר בבדיחות קקי פפי בגובה הדשא בערך (לא רוצה להעליב את הרצפה) שאני לא מצליחה להבין למה ישבתי וצפיתי בו עד הסוף. יש בסרט מגוון דמויות תומכות שמנסות להציג טירוף שלא עובר בצורה אמינה או מצחיקה.
אסכם ואומר שמישהו עישן משהו, כתב תסריט והחליט שזה מצחיק, אז זהו שלא. הפוסט הזה מגיע כדי שלא תעשו את הטעות שלי :-) אודליה
אני את והשאר שתדעו לאן לא להגיע
זו דעתי האישית, אתם יכולים להסכים ויכולים גם לא מוזמנים לתת בלייק לדף שלי בפייס |
הציון שלי: 1 מתוך 5