האם יש קשר בין "פסטה בסטה", ספק מזנון-ספק מסעדה במבואות שוק הכרמל, לבין מסעדת "הבסטה" השוכנת בניין ורבע משם? בדמיוני היה כזה, וכיוון ש"הבסטה" מגישה אוכל נהדר במחירים קורעי כיס, חשבתי שאולי אזכה לאיזו הצצה במחיר שווה לכל נפש, גם אם דרך חרך קולינרי צר בדמות פסטה. בהמשך גיליתי ש"פסטה בסטה" היא בכלל ייבוא משוק מחנה יהודה הירושלמי, מה שכנראה מבטל את הסיכוי לכל קשר ל"הבסטה" הנהדרת, אם כי זה אולי מסביר למה גם פה מגישים אוכל בצנצנות (על כך – מיד).

אולי הטרנד הקולינרי הכי בולט של השנה החולפת (גיב אור טייק כמה חודשים, כן? אל תעמדו לי על הראש עם לוח שנה) הוא הפריחה של אוכל הרחוב. לא חומוס וסביח שכבודם במקומם, אלא מקומות שמתיימרים להגיש אוכל טוב עם מגע יד של שף, אבל במחירים שהם באמת שווים לכל נפש. "המזנון" של אייל שני הוא הנציג הבולט והמוצלח ביותר של הטרנד הנ"ל, אך דוגמה נוספת היא "The bun" השוכנת ממש ממול "פסטה בסטה", ומגישה וריאציות על אוכל אסייתי, רובן מוצלחות, במחירים זולים יחסית. האם "פסטה בסטה" משתייכת לטרנד הזה? במחיר וביומרה – בהחלט כן. במנות עצמן – באופן חלקי בלבד.

החלל של פסטה בסטה נעים – כמה שולחנות בפנים, הרבה יותר שולחנות בחוץ, ובר שצופה לתצוגה נאה של חומרי גלם איטלקיים המסודרים על תיבות עץ. הבר הנעים גרם לכך שלא שמנו לב שגם אחרי דקות ארוכות לא ניגש אלינו אף מלצר או ברמן, עד שמלצרית רחומה באה ושאלה: "אתם יודעים שההזמנה בקופה, כן...?". אז לא, אנחנו לא יודעים. למה שנדע? מה עם איזה שלט קטן? לנסות לשים לב ללקוחות שמתיישבים ולהודיע להם מיד שההזמנה רק בקופה? אם יש מגרעה אחת בולטת במקום, היא ההזמנה הזו דרך הקופה. לא כי זה פסול מכל וכל, אלא כי אי אפשר לשים קופאי אחד על מסעדה בתפוסה מלאה, שתוך כדי גם מפלרטט עם הלקוחות, מוזג יין, מסתחבק עם החברים, ובנוסף להכל גם לא כל כך בטוח איך מפעילים את הקופה. בפעם הראשונה שלחתי את בעלי (כי הייתי עסוק בלצלם עבורכם את התצוגה הנאה שמול הבר), אז קצת פספסתי את ההמתנה הזו. בפעם השנייה הלכתי להזמין לנו קינוח, ותנו לי לספר לכם, אחרי שסיימתם לאכול ובא לכם קינוח והביתה, הדבר האחרון שאתם רוצים זה לחכות דקות ארוכות לקופאי שיואיל בטובו להתפנות אליכם.

אם אין שירות - יאכלו עם העיניים. הקיר הצופה לבר ב"פסטה בסטה".

הקונספט פשוט – פסטה בסגנון עשה זאת בעצמך. קונספט דומה מתקיים גם ב"פנה בר" הזוועתית בבוגרשוב, או ב"לבורטריו די פסטה" התעשייתית בקרליבך. בוחרים פסטה (19 ₪ לפטוצ'יני או רדיאטורי, 23 ₪ לפוזילי מקמח מלא, רביולי במילויים משתנים ב-26 ₪). בוחרים רוטב - כלולים במחיר הפסטה – עגבניות / רוזה / חמאה ופרמזן / אלי אוליו, ב-23 ₪ אפשר לבחור רוטב סמיך של סלק, בזיליקום ושמן זית שמכונה "המנה הורודה" או פיוז'ן לא ברור של חלב קוקוס וקארי צהוב, וב-26 ₪ פסטו, פסטו אדום (עם עגבניות מיובשות) או 4 גבינות וגעגוע (געגוע = גבינת "עמק"). על אלו אפשר להוסיף תוספות כיד הדמיון – ירקות שונים ב-6 ₪, גבינות ב-8 ₪, ארטישוק ב-10 ₪ וטונה או סלמון ב-15 ₪. אנחנו בחרנו ברביולי (שהיה ממולא בריקוטה ובצלים) ברוטב פסטו אדום (26 ₪), ופטוצ'יני ברוטב ורוד בתוספת גבינת עיזים (31 ₪).

המנות הגיעו צ'יק צ'ק. הרביולי היה נראה, ותסלחו לי, כאילו מישהו כבר אכל אותו והשיב אותו לצלחת. הטעם היה דומה – זו לא הייתה מנה ממש רעה, אבל זו בשום אופן לא הייתה מנה טובה. הרביולי היו חסרי ייחוד לחלוטין, המילוי שלהם לא הורגש כלל, ורוטב הפסטו האדום הזכיר פשוט משחת עגבניות מיובשות.

יד שנייה זה לא תמיד מגניב. רבילי ריקוטה ובצלים (כביכול) ברוטב פסטו אדום.

הפטוצ'יני, לעומת זאת, היה שיחוק כפול – הפטוצ'יני עצמם היו "בשרניים", רוטב הסלק יפהפה ומזכיר בעדינות רבה את טעמו המוצלח של הסלק במרקם שהוא כמעט שמנתי. הבחירה להוסיף גבינת עיזים הייתה מוצלחת אף היא, שכן היא הוסיפה מעט עניין לפלגמטיות הבסיסית של הסלק.

הצלחת הערב - פטוצ'יני ברוטב סלק ורוד, עם גבינת עיזים.

עם הפסטות שתינו גם למברוסקו ב- 20 ₪ לכוס. הכוס, כפי שניתן לראות, היא כוס מיץ מהבית של סבתא. כבר כתבתי כאן בעבר מה דעתי על יין בכוס הלא נכונה, ובכל זאת – אני מבין שלמברוסקו מפורסם בהיותו יין פשוט וזול. מצטער, זו לא סיבה להגיש אותו בכוס שמאפשרת לו להתחמם ולאבד את כל הבועות תוך שנייה ורבע. אם אתם עד כדי כך חושבים שזה יין סתמי, אז או שלא תגישו אותו בכלל, או שתורידו את המחיר שלו למחיר של כוס "תותית", כי זו ההרגשה שאתם נותנים למי ששותה אותו מהכוס הזו.

זו תותית של שוופס? לא, זה למברוסקו בכוס לא מתאימה.

אפשר לקנח במוס שוקולד, פנה קוטה או טירמיסו, כולם ב- 15 ₪. הדבר היחיד שיש לי להגיד על הטירמיסו הוא שהוא מוגש בצנצנת. אני אדם של המילה שלי, וברוח הפוסטים הקודמים חיפשתי את השף כדי שאוכל לרוצץ את ראשו עם הצנצנת, אבל הוא לא היה בנמצא. חבר'ה, די עם זה. תנו קפיצה קטנה לחנויות הסיטונאיות ביפו, לכו לחוג קדרות, לא אכפת לי. רק תפסיקו להגיש לנו אוכל בצנצנות. זה היה גימיק חמוד פעם כי זה היה מפתיע. אם בכל זאת צריך להגיד משהו על הטירמיסו, אז יחסית לקינוח שעולה 15 ₪ אפשר לציין לזכותו את העובדה שנראה שגבינת שמנת עשירה הייתה מעורבת במתכון, אולי אפילו המסקרפונה המובטחת. לגנותו – העדר כמעט מוחלט של אלכוהול כל שהוא שירטיב מעט את הבישקוטי.

במקום שבו כובשים עוגות גבינה, יכבשו גם בני אדם. טירמיסו בצנצנת חמוצים.

על שתי מנות פסטה, שתי כוסות למברוסקו וטירמיסו לקינוח שילמנו 105 ₪. אין טיפ כי אין מלצר, השארנו כמה שקלים בכוס בקופה (מהזדהות בלבד, לדעתי ממש לא הגיע לו).

אז מה השורה התחתונה, אתם ודאי שואלים. ללכת? לוותר? אני מציע – אם אתם רעבים ובאיזור, אפשר בהחלט. קחו את הפסטות הבסיסיות, ותרו על הרביולי. אם עוד לא ניסיתם, קחו את רוטב הסלק. שתו כוס מים - אל תבזבזו כסף על יין בכוס מיץ, וגם המיצים לא סחוטים במקום. אם אתם חייבים קינוח או קפה, עלו חצי דקה במעלה נחלת בנימין ל"לאבאיט" (אחת מכוסות הקפה המשובחות בעיר, לטעמי). כך תוכלו להנות באמת מהקונספט שהמקום מציע – פסטות טובות, לא מדהימות, במחיר שהוא מהנמוכים בעיר.

למי כן: רעבים ותפרנים בכיכר מגן דויד.

למי לא: למי שמאמין שטרנד אוכל הרחוב צריך לגלם בתוכו גם איזה שהוא עניין קולינרי, למי שזקוק לשירות מלצרים. אגב, למי שלא, אני יכול להציע להוסיף כ-20 ₪ לזוג ולקפוץ ל"הפיצה" בבוגרשוב, אבל זה כבר לפוסט אחר).

"פסטה בסטה", אלנבי 60 (בטוסיק של המנזר), תל אביב