כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הווילון הנודד

    1 תגובות   יום ראשון, 12/8/12, 23:19

    עליס בליטנטל

    ''

    הווילון הנודד

    תערוכת יזהר פטקין במוזיאון ת"א

     

    אחד האמנים הישראליים המצליחים בחו"ל, כן, בגלל שהיגר לשם לפני 30 שנה, הוא יזהר פטקין (1955). הצלחתו מורכבות משתי סיבות מנוגדות: אי-הליכתו בתלם של אופנת המינימליזם והאמנות הדלה שממנה יצא מכאן לאמריקה, ומצד שני – זיקתו לאמנות הקלאסית אותה ינק מתמונות בספרי אמנות שבלע בנעוריו כאן. תערוכתו במוזיאון ת"א, ובמקביל במוזיאון הפתוח בתפן, הן מקדימות לתערוכותיו שתוצגנה בסתיו 2012 ב-JEWISH MUSEUM בניו יורק ובמוזיאון לאמנות בת זמננו במסצ'וסטס MASS.MoCA ב2013.

     

    כשפוסעים לתוך אולמות התערוכה במוזיאון תל אביב, חשים כעין הרגשה של כניסה למקדש, או למקום בו הרוחניות שולטת. האנשים משום מה מתלחשים ולא מרימים קול, וחשים שהיצירות האמנותיות העוטפות את כל קירות האולם עוטות עליהם הרגשת חגיגיות מיסטית משהו. העוצמה של הווילונות עליהם צייר פטקין את נופיו, דמויותיו וכל מיגוון הנושאים – אינם מקובעים כמו ציורים רגילים בתוך מסגרת מהודקת. הם חופשיים ונעים ברוח. הציור עליהם מטושטש במידה רבה, כמו מכסה על מציאות שאין האמן מתנדב לחשןף עד תומה. בעוד ציורים "רגילים" שלו - לעיתים גרפיים ומתקרבים לפופארט, לעומת ההתעמקות ביצירת ה"שטיחים" הפרסיים בטכניקות כה שונות.

     

    הקטלוג עב הכרס עם שפע המאמרים הפילוסופיים, יוצר עוד יותר תחושה של מיסתוריות לגבי הביוגרפיה של האמן. שלא כרגיל בקטלוגים של תערוכות, אין בספר שום רשימת תערוכות בהן הציג, שום פרטים מסודרים על ההשכלה שקנה, ורק אחרי שמתייגעים בקריאת כל המאמרים העמוסים לעייפה בשמות, ציטוטים וערכים מההיסטוריה של תולדות האמנות – כהסבר למקור ההשפעות על פטקין – רק אז מגלים שלמד בישראל, ובגיל 18, בהמלצתו של האמן-הפסל הנערץ יצחק דנציגר, יצא בדרכו לניו יורק. החלטה נבונה ביותר, לנוכח מצב האמנות ששרר אז בישראל, והפירות הדלים שנוצרו מיני אז כאן.

     

    הוא התקבל הישר לשנה השלישית בלימודי אמנות בוושינטון, ושנה לאחר סיום לימודיו, ב-1981 – כבר הציג בחלל האוונגרדי המדובר "דה קיצ'ן", שהיה "ה"מקום לתערוכות אוונגרדיות בניו יורק. למזלו, עברה בחלל הקטן ב-1983 בעלת הגלריה מהידועות בניו יורק, הולי סולומון, שנכבשה בקסם עבודותיו, ניכסה אותו לרשימת האמנים אותם הגלריה שלה מייצגת, מאז ועד למותה לפני כמה שנים.

     

    השם יזהר פטקין זכור לי כייחודי בין שאר האמנים והגלריות בניו יורק שהציגו ברובם, עדיין, אמנות מינימליסטית. למעשה, מי שפתח את הצוהר לחזרה למכחול ולצבע בתחילת שנות השמונים, היה מוזיאון הגוגנהיים, בסדרת תערוכות של אמנים צעירים, משש ארצות בעולם. כל אלה שהציגו אז שם – הפכו את המפה העולמית על פיה, והיו למובילים באמנות מאז. פרנצ'סקו קלמנטה, אנצו קוקי מהצד האיטלקי, קבוצת האמנים הגרמנים הצעירים האכספרסיוניסטים וכן הלאה. אלה גם החזירו לברלין את העטרה ליושנה, והפכוה למרכז אמנות עולמי.

     

    כך זכורה לי הגלריה של הולי סולומון בצבעוניות יצירות האמנות שהציגה בגלריה שלה, בססגוניות שכמעט גבלה בקיטש – יחסית לנזיריות ששלטה עד אז, אך תודה לאל שדי התפוגגה. וכך זכר לי שמו של יזהר פטקין, ראשית – משום הגאווה על שישראלי מצליח להציג בגלריה מהשורה הראשונה במרכז האמנות העולמי, וללכת בדרכו מבלי לשית לבו לאופנות חולפות שחתרו תחת יסודות האמנות והאסתטיקה, ושנית - בגלל העזתו להשתמש במכחול וצבע, מה שהיה כמעט מילה גסה עד אז. גם ביתו שבאיסט ווילג', שהיה פעם בנין בית ספר, ובו הוא גר וגם יוצר, משמש מראה לצבעוניות הנהדרת שבנפשו. הקירות צבעוניים, הרהיטים מרופדים בבדים מפוספסי צבע, וסך כל האימפט הוא רענן, שונה מכל סגנון, ומחייה נפשות בצבעוניות שלו.

     

    הביקור במוזיאון ת"א על שפע האולמות בהן מוצגת התערוכה, מעניק הרגשה של חזרה לימים בהם האמנות היתה ערך רוחני ואסטתי כאחד. גם אם הוא מעטיר רעיונות פילוסופיים והקשרים רבים מיני ספור לכל יצירה ויצירה בתערוכה, הרי ביסודו של דבר – העושר הוויזואלי, גם, ואולי חרף, הסתרתו החלקית בגלל טכניקת הציור על הווילונות-המסכים, נוסכים בצופה תחושות עמוקות ורצון לגלות מה עוד טמון בעבודות, מעבר לנראה לעין. השימוש שלו בחומרים כה מגוונים, ולעיתים לא מקובלים ומפתיעים – מדגים את העושר הצורני של הטכניקות בהן הוא שולט.

     

    גם כאשר הוא מנפץ מיתוסים תיאולוגיים שונים, כמו בפסל "חמורו של המשיח", הרי שמעבר לפשוטו של הנראה, טמונים עוד רעיונות, ולצופה ניתן החופש לדמיין לעצמו את היתר. בין אם בעזרת דימיונו והזיכרון הקולקטיבי שלו, ובין אם בעיון במאמרים המלווים את ספר התערוכה. שם התערוכה בעברית "מסת הרפאים", אך שמה במקור האנגלי THE WONDERING VEIL .

    אולי יש בשם רמז לנדודיו של האמן היהודי-הישראלי-האמריקאי יזהר פטקין. ולחיפושיו את עצמו במיתוסים יהודיים, נוצריים, מוסלמים והינדים, ובאיקונות תרבות כמו דון קישוט – אותו פיסל בפסל יפהפה צבעוני המוצג במוזיאון תפן.

     

    תערוכה שגם ילדים ובני נוער יוכלו לצפות בה, ולשאול שאלות שיגרו את מוחם.

     

    שונה, מרענן ויצירתי.

    בצילום יח"צ העליון: מסת הרפאים. בצילום התחתון: דון קיחוטה.

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל