כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    מלאכת החיים 2012

    0 תגובות   יום שבת, 25/8/12, 12:13

    עליס בליטנטל

    ''

    מלאכת החיים

    בתיאטרון בית לסין

     

    הצלחת הפקת בית לסין את מחזהו של חנוך לוין "מלאכת החיים" נעוצה בכמה גורמים. בימויו המבריק של רוני פינקוביץ'; המשחק של שלושת השחקנים הנפלאים יצחק חזקיה, ליאורה ריבלין וששון גבאי, והעיצוב המשובח של חזות הדמויות של רות דר.

     

    לקחת סיפור קטן המצטמצם בחיים עלובים, פוגענים מתוך יחס בוטה של זוג מבוגר, ולעשות ממנו הצגה אין זה פשוט. אך גישתו הרעננה והמקורית של הבימאי המחונן רוני פינקוביץ', תוך עידון האלמנטים האופיניים של לוין - מעמידה הצגה שמשלבת צחוק עם גסות, חמלה עם בוטות. והעיקר – תוך משחק מזהיר שמנפק לצופים את הסחורה.

     

    כל מעריצי חנוך לוין מוקירים את השפה הנזירית, והמשפטים הקצרים שלו בנוסח תיאטרון האבסורד. הם גם מכירים את האלמנטים החוזרים ונשנים בכל מחזותיו הראשונים – אין אונותו של הגבר, אכזבתה של האשה מכך והשלמתה עם המצב, התעללותו המילולית בה דווקא משום חוסר אונותו, והדיאלוגים הפוגעניים שכה מאפיינים גברים ישראלים רבים. אבל לוין מקצין את תמונת המציאות, וברוב הזמן בהצגה, עד הדיאלוג המסיים והמפתיע, המסקנה המתבקשת היא – שכלל לא כדאי להתחתן. כי חיי נישואים הם הבל הבלים, ומתמצים בערב הכלולות ותו לא. המריבות בין הזוג לאורך חיי הנישואים מטופשות וחסרות טעם, כשהמוליך והיוזם אותן הוא הגבר.

     

    ששון גבאי, כיונה פופוך, סוגר את המעגל החנוך לוויני שלו, בו כבש את הקהל וקנה לו מקום בין אבני היסוד של התיאטרון הישראלי כשהופיע כ"שוחט" בהצגת "הזונה הגדולה מבבל" בקאמרי ב1982. הפעם הוא "שוחט" את מוסד הנישואים במילותיו, אך בסצינה הדימיונית בסיום המחזה הוא מחזיר לנו את התקווה, שיש טעם ותכלית לחיי נישואים, המתגלמים דווקא בחלקם האחרון - בזיקנה, בה הזוג כה זקוק אחד לרעותו.

     

    ליאורה ריבלין כ"לביבה" ממש קונה את הקהל ברגישותה, בדמות שאינה המונית וגסה כפי שהורגלנו לצפות במחזותיו של לוין. מה גם, שהפעם, המעצבת רות דר, המשוחררת מהוראותיו של המחזאי שכבר אינו בינינו, לא מוסיפה לחזה של האשה נופך מוגזם, כמו גם לא לישבנה, מה שעשה את המחזות הללו לגרוטסקיים ואולי מצחיקים יותר, אך לא רציניים. דווקא ההיצמדות למציאות, העמדת טיפוסים בגובה העיניים, מעניקה לקהל את האמפטיה הראויה, וגם אם הצחוקים לא היסטריים – הם עדיין מענגים כל משך ההצגה. סצינת הסיום, השאולה מנושא ה"פייטה" הנוצרית, מסמלת את החמלה, שכה חסרה עד כה בהצגה, ומפצה על כך.

     

    אך את השיא בהצגה מעניק יצחק חזקיה, שגם הוא, כמו גבאי, התנסה בתפקידים במחזותיו של לוין. כידיד המשפחה המופיע באישון לילה, ואפילו מבקש מהבעל רשות לגעת באשתו באבריה הצנועים, ובכך מחזיר לבעל את התשוקה לאשתו – הוא נותן סצינה כה חזקה, שהקהל מריע לו ביציאה מהבמה ומהסצינה, כמו לכוכב רוק במופע. ואין תמה. חזקיה הוא מהשחקנים המושלמים ביותר שיש לתיאטרון הישראלי, ולא היה תפקיד, קטן או גדול, בו לא הבריק.

     

     

    למוסיקאי יוסי בן נון, שליווה את ההצגה בנגינת הפסנתר שלו, היתה קריצה בחיבורו המוסיקלי, כששילב באחד הקטעים אלמנט מוסיקלי ברקע השיר, שהזכיר מאד את הרקע לשירה של ליה קניג ב"אמא קוראז'”. סצינה שהפכה את קניג לקלאסיקה שלנו. יתכן שהיה זה מחווה שלו לקניג ששיחקה בגירסת "הבימה" ל"מלאכת החיים" ב- 1989. התאורה המצוינת היא פרי עיצובו של זיו וולושין.

     

    שדרוג של מחזה חנוך לוויני בתיאטרון בית לסין.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל