יש חוויות שאדם עובר שוב ושוב ולמרות שהוא יודע שגם אחרים חווים דבר דומה, קשה לדמיין אותם באותה סיטואציה. אלה מסעות אישיים באמתלה של מילוי משימה מסויימת, משהו יומיומי, אבל כזה שמוציא מהאדם את הרגשות הכי כמוסים, כי הוא מאמין שאף אחד לא מסתכל. הוא מתעצבן מעמקי נשמתו כשהמטרה חומקת מידיו, מנהל דיאלוגים פנימיים על כל מיני נושאים שלא היה לו זמן לעסוק בהם קודם, מגיע לאושר עילאי מדבר שבכל זמן אחר, היה נראה לו זניח ומגלה ברגע ש... עצור, יש חניה!

כתושב תל אביב עם רשיון נהיגה, יצא לי לשוטט לא פעם בשעות הקטנות של הלילה, בחיפוש אחר חניה קרובה לבית. זו מצד אחד הזדמנות להכיר פינות קטנות שלא הכרתי בעבר (ולנסות לנחש כמה שכר דירה משלמים דיירי הרחוב), או להיתקל בטיפוסים המשוחררים לרחובות רק אחרי שהאנשים הפקחים הולכים לישון. מצד שני, מדובר בסיוט מתמשך כשעוברת עוד דקה ועוד דקה והבית מתרחק והקללות לזה שתפס את החניה שניה קודם לכן, או לעירייה שהחליטה שדווקא הצד הפנוי מיועד לבעלי תו איזורי בלבד, הולכות ונעשות יצירתיות. אני חושב שפעם אחת השוויתי את אגף החניה לשק מלא גואנו, או משהו בסגנון.

בזה עוסק הסרט "2 בלילה". לא בגואנו (אם כי, יש הרבה שיחות על עטלפים), בחיפוש חניה. שני צעירים, גבר ואישה, יוצאים ממועדון בשעה מאוחרת ונכנסים למכונית. היעד – הדירה שלה. השניים לא הכירו לפני כן ואף אחד לא מעוניין לחשב האם יפגשו שנית. הם רק רוצים לנצל את הלילה עד הסוף ולהשאיר את המחשבות לבוקר שאחרי. רק שקשה לא להתחיל לדבר על דברים ולהתעמק במחשבות כשאין חניה. שתיים בלילה היא בערך שעת הכניסה שלהם למכונית, אבל הם מגלים במהרה את מה שכל תל אביבי כבר יודע: אי אפשר למצוא חניה בעיר הזאת.

רוב הסרט מתרחש בתוך, או סביב המכונית. מדי פעם מופיעות דמויות נוספות, אולם עיקר הסרט מתמקד בבחור ובבחורה ובשיטוטם ברחבי איזור 1. כמי שגר פעם באיזור, השיא שלי עומד על שעתיים וארבעים דקות של חיפוש אחר חניה חוקית, שזה פי שניים מאורך הסרט. כל מיני שיחות עוברות ושתי הדמויות לומדות הרבה זה על זו ולהפך, בעוד הרדיו מכוון במקרה על התחנה שמנגנת את שירי הפסקול.

זהו סרטו הראשון של רועי ורנר, במאי קליפים מנוסה וחובב ניסויים. רבים מהקליפים שביים צולמו בשוט אחד רציף ונראים מסובכים להפליא להפקה. 2 בלילה אמנם ערוך כסרט נורמלי, אולם זה בכלל לא פשוט ליצור סרט באורך מלא שמתרחש סביב חיפוש חניה. במיוחד לא פשוט לעשות דבר כזה באיזור הכי צפוף בתל אביב, בו תמיד יכולה להיכנס מונית לא רצויה לתמונה ולסנוור את הצלם, או שכמה ערסים צעירים שחוזרים מהסובל יחליטו להעיר הערות ביניים. ורנר עומד במשימה ומצליח לשלב את העלילה והצילומים בתל אביב רגועה, כמעט דוממת, בה אין מכוניות אקראיות או אנשים שלא אמורים להשתלב בסיפור.

זה משהו שקצת הפריע לי. זה דבר אחד להכיר את הגיאוגרפיה של האיזור מספיק כדי להבין עד כמה הדמויות לא יודעות איפה עדיף לחפש חניה. זה דבר אחר להרגיש שהסרט לא תופס את מהות המקום בו הוא מצולם. יש כל הזמן תחושה שהסרט מנסה למכור את תל אביב ומדגיש עד כמה היא העיר בו מתרחשת העלילה. זה לא שאין ערים אחרות עם בעיות חניה (אני מסתכל עליך, גבעתיים), אבל כמה מהרגעים הפחות טבעיים בסרט, עוסקים בתזכורת שהוא מתרחש בתל אביב. מה שמוזר זה שכמעט ולא מזכירים את שמה של העיר, אבל כאילו רומזים לה ולתל אביביות שלה בכל אפשרות שנקרית בדרך. זה מה שסרטים כמו "ג'ירפות" ו"ימים קפואים" עשו נכון ו-2 בלילה מפספס. הם העבירו את התחושה של חיים בעיר, מבלי להתייחס לכך ישירות. הם לא עצרו והסבירו איפה הם מתרחשים ואיך הסיפור לא יכול לקרות בשום מקום אחר, אלא התייחסו לעיר כגוף שמורכב מהמוני פרטים קטנים, רעשי רקע ואנשים שעוברים במקרה. תל אביב היא עיר של רקע. זה מה שמבדיל אותה מרוב הישובים בארץ, תמיד יש משהו ברקע. אין מספר חד ספרתי של מכוניות או של אנשים שמסתובבים באמצע הלילה, תמיד יש פעילות, אבל היא אף פעם לא משתלטת על התמונה.

בעיה נוספת היא ששתי הדמויות הראשיות די פלקטיות. יש להן עומק רגשי, אבל הוא בקושי מורגש. השיחות שלהן עוסקות הרבה בסקס, החיים ועטלפים. חסרים דברים פשוטים יותר, איזה סיפור על מישהו שמכירים, שיחה על פוליטיקה ומוזיקה, משהו מעבר לקווים המנחים שיגדיר את הדמויות כיותר מכתמים על התסריט. זו בעיה נפוצה בסרטים שמנסים להפגיש שני זרים לחוויה רגשית קצובה בזמן. גם ב"לפני הזריחה", אית'ן הוק וז'ולי דלפי מדברים הרבה, אבל לא יוצרים הזדהות, כי הדמויות שלהם לא קיימות מחוץ לגבולות הנוקשים של נושאי השיחה הכי מתבקשים. חסרות שטויות מעבר לאפיון הדמות הבסיסי, משהו שיהפוך אותה לאדם רב מימדי. דוגמה נגדית קיימת ב"הלילה של ניק ונורה", שמעביר בצורה הרבה יותר מציאותית את הרבדים השונים של הדמויות ויוצר קשר יותר אמין ביניהן, דווקא דרך המוזרות של הסביבה.

אני לא טוען ש-2 בלילה הוא לא סרט מוצלח. למרות שחסרה בו השמרות מפני קלישאות, הוא מתחמק בהצלחה מרגעים בנליים ומצליח להפתיע מדי פעם. קורה שהשיחות בין הדמויות הופכות לחפירות כאשר השחקנים נצמדים בכח לטקסט במקום לפתח בעצמם את הדמויות. עם זאת, השחקן הראשי, ירון ברובינסקי, היה שותף לכתיבת התסריט, כך שאני מניח שהוא מבין את המניעים של דמותו יותר טוב מכל אדם אחר. קרן ברגר, שמשחקת מולו, אמינה כבליינית ילדותית שמשנה את דעתה ורגשותיה לעתים קרובות. היא לא מצליחה להיות מישהי שאפשר להתאהב בה, או אפילו להתעניין במה שיש לה לומר, אבל זו יותר אשמת הקלישאות הכתובות מאשמתה. היא את העבודה שלה, עושה.

צפיתי ב-2 בלילה בצורה לא שגרתית. אני רגיל לראות סרטים חדשים בקולנוע, או על מסך הטלוויזיה. את 2 בלילה ראיתי בסטרימינג באתר הסרט. מתוך החלטה, נבונה בעיני, שלא להסתמך רק על הקרנות סינמטקים, יוצרי הסרט מאפשרים לצפות בו בתשלום נמוך ממחיר כרטיס קולנוע, דרך המחשב. אלה לא תנאי צפיה אידיאליים ויתכן שעל מסך ענק באולם חשוך, הייתי נשאב יותר בקלות לתוך הסרט. מנגד, יתכן שהוא קלישאתי מכדי ליצור הזדהות אמיתית עם הדמויות ואולי זה בכלל שילוב של השניים. מדובר בסרט לא רע, שמעניק טוויסט מעניין לרעיון קצת שחוק. לטעמי, הוא לא מנצל מספיק את הרקע שהעיר מספקת לו ועסוק מדי בשיחות כבדות במקום בהכרה טבעית יותר של הדמויות. למרות זאת, חייבים לתת לו קרדיט על הנכונות לנסות גישה סיפורית קצת שונה.