כשמדובר באכילה פונקציונאלית, עם הרצון שגם יהיה לי ממש טעים, אני מחפשת מקום קרוב לבית. אבל באירועים חגיגיים אני מפנקת, ומה זה אומר מבחינתי? נוסעת לתל אביב.

בעיקרון אני לא נכנסת לעיר הזו, אלא אם אני ממש חייבת, לכן בחרתי ביישוב קטן ורדום, המספק לי את מה שאני צריכה. אבל אין מה להגיד, מובן מאליו שיש בעיר גם יתרונות, לראות חנויות פתוחות אחרי השעה שמונה בערב ( בכלל לראות חנויות...) ואנשים מסתובבים ברחובות אחרי רדת החשיכה, אלו דברים שכמעט לא רואים במחוזותיי.

טוב, בתל אביב עסקינן וביום הנישואין שלי. החיבור גרם לי להגיע למקום ששמעתי עליו רבות, אך מעולם לא יצא לי להיות בו ובמילה אחת ננוצ'קה.

אוכל גרוזיני אני לא מכירה ואם יש משהו שאני די טובה בו, זה לאכול. אז היכרות עם מטבח חדש בשבילי, זה תמיד משמח והיכרות עם המטבח הגרוזיני, מסתבר שזה מאוד מאוד משמח.

המקום מעוצב כאילו פצצה גרוזינית התפוצצה בסלון. גיבוב היסטרי של פריטים גרוזינים, כורסאות מרופדי קטיפה, נברשות, ציורי שמן ופורטרטים, אגרטלי ענק על כל שולחן, על המפיות מודפסים שירים פרי עטה של בעלת המקום. אוסף צבעוני ועמוס במיוחד הגורם לכל החושים להסתחרר ולהשתתף בחוויה. (אני לא נוהגת לכתוב על חדר השירותים, אבל גם הם לא מאכזבים...)

הגיעה מלצרית ידידותית במיוחד שניסתה לעזור לנו בנבכי האוכל החדש עם השמות הארוכים, למנות ראשונות לקחנו חצ'אפורי – בצק גרוזיני אפוי, מקופל בחמאה ממולא בגבינות. מדובר על בצק נפלא, רך ומנחם כמו שבצק יודע להיות, כשבפנים כמות גבינה נדיבה ביותר וטעימה ביותר. בצד הוגש סלט ירוק כדי קצת לעזור בעיכול של כל הכמות הזו. ת'כלס אחרי המנה הראשונה, יכולנו יפה להגיד שלום ולקום וללכת, אבל מה פתאום ?! הגענו עד תל אביב, מה שאומר שעד שאני לא עולה שלושה קילו, אני לא קמה מהשולחן...

אם היינו פחות טירונים וקצת יותר מביני עניין, היינו מסתפקים במנה ראשונה אחת, אבל לא....הזמנו גם חבזלי בשר- כיסוני בצק עבה ואוורירי במילוי בשר בקר ואווז, תענוג!

לעיקריות לקחתי טביליסורי- אוסובוקו כבש בנזיד שעועית לבנה ביין לבן. קיבלתי קדרת חרס ובה שוק כבש הנופל מהעצם-מה שאומר שבשר שהה בבישול איטי זמן רב ובסבלנות.  שוב מנה נדיבה ביותר, המלווה באורז. זה הזמן להכריז חגיגית, שכצעד הומניטארי לקיבתי, לא נגעתי באורז, ולא כי לא רציתי, פשוט החצ'אפורי הפריע...

בן זוגי ליום הנישואין, הזמין צאבלינרי-כתף בקר עם חיטה ברוטב יין אדום עם ערמונים. מנה בעלת טעמים מרוכזים, חמים ומתוקים. לרב בעלי מתאפיין בקיבה בגודל של גוזל קטן ושבע ,אבל....הוא כיסח הכל ואף לקח לי מהאורז וערבב עם שאריות הרוטב. כנראה שאם היתה לו פיתה, בסוף היה גם מנגב איתה את הצלחת...

ברב חוצפתי, גם רציתי קינוח. מה...??? יום נישואין....

להכניס פירור לא היה לי מקום, אבל חייבת מתוק. ראיתי פעם סרט על גיאורגיה, בו מראים את הממתקים שהם מכינים בעצמם ואיך מהמרפסות משתלשלות שרשראות מתוקות לייבוש, אני לא אנסה...?

לעסק קוראים צ'ורצ'חלה, רק בגלל השם צריך לנסות ואולי כבר הבנתם שאני בן אדם אחראי...וחוץ מזה ליד התה עם הנענע, שהיה אמור לעזור לי לעכל את כל המטבח הגרוזיני שהכרתי והכנסתי עד כה, הממתק הזה ממש ישב לי בול.

ובכן מדובר על המנה האחרונה עם הטעם הכי נרכש שהיה לי בחיים. התחלתי בביס הראשון בתחושה של מה זה הדבר הזה ? איזו נפילה...וכל ביס שלקחתי, התחלתי לחבב את הביס הבא יותר, עד שלקראת הביס האחרון כבר רציתי לעשות טייקאווי הביתה עם כל מה שנשאר, כדי להמשיך את הכיף אח"כ. אולי בגלל שבסוף הארוחה כבר לא היה לי כוח לדבר אז לא ביקשתי לארוז לי, אבל הרצון היה וזה מה שחשוב.

כשיצאנו היה תור ארוך של אנשים בחוץ, המארחת הסבירה להם שיש מקומות בבר רק בעמידה ואף אחד לא זז...(לא ידעתי בכלל שיש אפשרות כזאת)

כנראה ששווה לעמוד אצל ננוצ'קה, אולי זה משאיר יותר מקום לאוכל שירד לרגליים...