כותרות TheMarker >
    ';

    נקודת מבט

    0

    הוואלס האחרון - לא רק אוסף קלישאות

    8 תגובות   יום ראשון, 23/9/12, 01:13

    לפעמים אנחנו מקבלים במייל, בד"כ מאחד ההורים, מצגת עם משפטים על אהבה. קובץ אינסופי הכולל תמונות רומנטיות, מוזיקת מעליות ומשפטי מחץ בפונט מלבב.

    קיבצתי כמה משפטים שמצאתי ברשת:

    הדבר הכי קשה הוא לראות את האדם שאתה אוהב, אוהב מישהו אחר.

    אוהב זה לא מישהו שאומר את זה, אוהב זה מישהו שעושה משהו בשביל זה.

    אם מישהו לא אוהב אותך כמו שאתה רוצה, אין זה אומר שאתה לא נאהב על ידו בדרכו שלו.

    לפעמים להתרחק זאת הדרך הכי טובה להתקרב.

    הלב רוצה את מה שהראש יודע ש=א=ס=ו=ר.

    הכי קל להגיד מילים, אבל החוכמה היא שתהיה להם משמעות.

    לפעמים האהבה מגיעה אלייך בטעות, ונשארת בכוונה.

    למשפטים מסוג זה קוראים "קלישאה". על פי ויקיפדיה קלישאה הוא ביטוי שבלוני ונבוב, ולעתים אף שגוי, שמרבים להשתמש בו בשפה המדוברת אך אינו מוסיף דבר למידע שבטקסט.

    נראה שגם יוצרת הסרט "הוואלס האחרון", שרה פולי, קיבלה את המצגות האלה מההורים שלה ויצרה סרט שיאשש את כל הקלישאות גם יחד. הקלישאות כאן למעלה הן למעשה תמצית הסרט.

    ''

    סרט שהתסריט שלו מבוסס על קלישאות הופך להיות קלישאה אחת גדולה. שעתיים של קלישאות שלא מוסיפות דבר.

    שמוליק דובדבני דווקא אהב את הסרט: "הקלישאה הרומנטית הכי חבוטה ולעוסה שקיימת. אבל מה שהופך אותו ליצירה נוגעת ואינטליגנטית, זו הדרך שבה הוא מובא – שנונה, חדת אבחנה, ומודעת למקורותיו של הסיפור במדמנות הוצאות הספרים הזולות".

    אורי קליין פחות התלהב: "התוצאה היא סרט שאנחנו מעריכים את כוונותיו אך נותרים אדישים למדי לאופן שבו אלה מיתרגמות אל הבד".

    לשוש חזן גרינברג מקפה דה מרקר כבר לא היתה כבר סבלנות כי: "במשך כשעתיים היא רק עושה מבט של מסוממת בעודה מתלבטת כן לבגוד, לא לבגוד, כן לבגוד, לא לבגוד, והאמת, בתור דניאל אני הייתי זורקת אותה כי היא עושה כאב ביצים רציני עם החפירות שלה."

    הסיפור במשפט אחד: בחורה צעירה בת 28 מטורונטו, נשואה 5 שנים לא ממש באושר, פוגשת בחור צעיר וחתיך שגורם לה לבחון את חיי הנישואים שלה ולעשות משהו עם זה.

    הקלישאה שלי: המתכון הכי טוב לגירושים זה נישואים בגיל צעיר. בעולם המודרני המערבי החילוני של היום חתונה בגיל 23 זה גירושים כמעט ודאיים בגיל 32.

    ב"מיסיסיפי בוערת" שואל ג'ין הקמן, חוקר ה FBI, את אשתו של החשוד המרכזי שגם פעיל ב"קו קלוקס קלאן": "למה התחתנת איתו?" והיא עונה לו: "זו עיירה קטנה, כולם מכירים את כולם ואתה מתחתן עם הראשון שמחייך אלייך (you marry the first one who smiles to you)".

    היום לא שנות השישים של המאה הקודמת וטורונטו זו לא מיסיסיפי אבל עדיין יש צעירים שמתחתנים עם הראשון שמחייך אליהם. נראה שגם מרגו, הדמות המרכזית הסרט, התחתנה עם הראשון שחייך אליה. אנו מצטרפים לחייה חמש שנים אחרי החתונה ועל הפרק המשבר שבסיסו הוא הקלישאה: אוהב זה לא מישהו שאומר את זה, אוהב זה מישהו שעושה משהו בשביל זה.

    ---

    הצעקה הגדולה שלא נשמעת בסרט אך הגיעה מטורונטו ועד לב תל-אביב היא: א י פ ה   ה י ל ד י ם???

    יושב לו זוג במסעדה וחוגג חמש שנות נישואים והדיאלוג ביניהם הוא: "נו?", "מה?", "למה אתה שותק?", "אין לי מה להגיד", "אז בשביל מה באנו?", "בשביל לאכול אוכל טוב", "אבל אנשים גם מדברים במסעדות", "על מה יש לדבר? את אשתי, אני מכיר אותך.".

    כשיש ילדים שיחה כזו לא יכולה לקרות. ילדים ממלאים את החלל של חיי הנישואים ותמיד יש אקשן. החל בגן עם הסייעת שלא פותחת את השער שנייה לפני 8:15. דרך בית ספר עם ה"זאת מתנהגת ככה", "ההיא אמרה לה ככה", "המורה אמרה ש..." ועד רכילות על ההורים האחרים שהם תמיד בשחור לבן. טובים או לא טובים. ילדים מספקים נושאים לשיחה בשביל ארוחת טעימות כולל קפה וקינוח עם גלידת וניל.

    אני מכיר זוגות שכשהילדים גדלו והתחיל לשעמם להם הביאו עוד תינוק/ת. שיטה טובה למלא את החלל לעוד כמה שנים. זו לא ביקורת, זו המציאות.

    ''

    יושבת הבחורה על הרצפה, נשענת על התנור, מסתכלת על העוגיות נאפות וברור לחלוטין שמה שחסר לה זה משהו שיאפה בתוכה. שיגדל בתוכה וייצא ממנה החוצה. זו, לדעתי, האמירה החזקה של הסרט.

    ---

    מיד לאחר הצפייה נתתי לסרט את הציון 4. עכשיו אני כבר לא יודע.

    בסה"כ זהו סרט חביב ואף מפתיע. בחירת הלוקיישנים מעניינת. העירום מאד מאד מפתיע ולא שגרתי.

    מצד שני אי אפשר להתעלם מהקלישאות.

    מצד שלישי אי אפשר להתעלם מהצעקה הגדולה.

    מצד רביעי ארוך מידי.

    הציון שלי הוא 3 למרות שהקלישאות היו צריכות למשוך אותו עוד קצת כלפי מטה.

    ''

    תודה לרותם מקפה דה-מרקר על האפשרות להתמודד עם קלישאות.

    דודו ישורון

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/10/12 06:38:
      תודה על הבקורת. הוספתי את הסרט לרשימה שלי. טלי*
        15/10/12 04:10:
      בכל קלישאה יש איזו אמת שזה שהמציאה גילה,התלהב וערב אותנו קהלו.

      לא ראיתי את הסרט. אבל, אם שוש חזן-גרינברג התאכזבה, זאת סיבה טובה לרוץ ולראות. (והגיע הזמן שאישה בת 40 תדע שאין דבר כזה "כאב ביצים". אם היא מבינה בסרטים ובאוכל, כמו בסקס - מוטב להתרחק מן הבלוג שלה)

        29/9/12 11:24:

      הייתי חייב לבדוק את הזכרון שלי ולהלן המילים המדוייקות שהאשה אומרת לג'ין הקמן בסרט Mississippi Burning:

      "marry the first boy who makes you laugh".

        24/9/12 11:30:
      מיכלי (ההלך), תודה על התגובה. בנושא הקלישאות, סרט טוב אמור קצת להפתיע. לזעזע את הקלישאות. להציג את הנושא מזווית אחרת. לעניין. הסרט הזה מציג את הקלישאות בצורה מעניינת אך לא מזעזעא אותן. הסצנה הכי טובה היא הצילום בסיבוב סביב הלופט. אבולוציה של יחסית שמסתיימת בישיבה חסרת מעש מול הטלוויזיה. לגבי אין ההתפתחות פנימית של הדמויות ואין גאולה, זו הנקודה. שני המעגלים (שתי מערכות היחסים) לא נפרצו ולכן הגיעו לאותה נקודת סיום. הגאולה באה רק אם פורצים את המעגל וזה יקרה בסרט הבא.
        24/9/12 06:20:

      יש המון דיבור מסביב לסרט הזה או שזה רק נדמה לי?
      סופסוף ביקורת שלך על סרט שדווקא ראיתי.

      הבעיה העיקרית שלי עם הסרט לא היתה הקליאות שבבסיסו. נישואים לא מאושרים והתאהבות מחוץ לנישואים הם מסוג הקלישאות שקורות כל הזמן. מה שנקרא בכל דור ודור. זה כבר מעבר לקלישאה, זו אחת מאמיתות החיים. זה כמו שתגדיר סרט שעוסק ביחסים בין הורים לילדים קלישאה, או סרט שעוסק ביחסים בין הורה שעומד למות לבנו המבוגר. אלה סיטואציות מהחיים ולגיטימי לחלוטין לעסוק בהן שוב ושוב. 

      הבעיה העיקרית של הסרט, איך שאני רואה אותה, היא הפלקטיות של הדמויות. באופן אבסורדי הדמות הכי מורכבת ומעניינת בסרט היא דווקא דמות המשנה של הגיסה האלכהוליסטית. המונולוג שהיא נותנת לקראת סופו של הסרט, קצת לפני שהשוטרים עוצרים אותה, הוא המעניין ביותר בסרט. שאר הדמויות רדודות בעליל. הדמות של האהוב היא לא יותר מפנטזיה רומנטית והדמות של הגיבורה פשוט דהויה לגמרי. היא יוצאת בחורה לגמרי משעממת. אתה מסתכל עליה ושואל את עצמך מה יש לגיבור להתאהב באשה כלכך ילדותית, חסרת רוח חיים ומלנכולית. היא כמעט אנטי- גיבורה, אלא שגם זה היה מספק איזה עניין לדמות האפרורית הזו. אנחנו מסיימים את הסרט בלי שאנחנו יודעים דבר אחד יותר על הדמויות בו ממה שידענו בראשיתו. אנחנו פשוט לא מבינים מי האנשים האלה, מה מעניין אותם, מה מניע אותם, מה כואב להם באמת, איזה פחדים וכעסים הם נושאים איתם.

       

      הבמאית שרה פולי לקחה על עצמה משימה גדולה: לעשות סרט קטן, מאופק, ריאליסטי ואנושי על קשרים בין אנשים בנקודת המשבר שלהם. אז הסרט קטן, מאופק וריאליסטי. זה נכון, ואלה נקודות החוזק המובהקות שלו. כן, גם העירום מפתיע, וכך גם מגוון הסשנים המיניים בין הדמויות. הם מפתיעים כי הם כמעט ולא קשורים לסרט. זה נראה כאילו הבמאית התעקשה להכניס אותם כדי ליצור את הריאליה. למעשה אתה שואל את עצמך מה לדמות הברווזון החמדמד והעצוב הזה של הגיבורה ולכל הפעילות המינית הפרועה הזו. היא נראית ילדותית ועצורה מכדי שתוכל להנות ממנה, והיא נותרת כזאת גם בסופו של הסרט. אין התפתחות פנימית של הדמויות, ולכן אין גם גאולה.

       

      מסכימה איתך בעניין הציון. סרט בינוני ביותר.

        24/9/12 00:03:
      האמת שהביקורת סקרנה אותי. ולעניין הילדים - זה אפילו גרוע יותר מלהתחתן צעירים עם הראשון שמחייך אלינו - להביא אתו ילדים. עדיף שלא.
        23/9/12 07:55:
      אוהבת את כתיבתך :) שנה טובה עם הסרטים ומחוצה להם...

      ארכיון

      פרופיל

      מסתכל סביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין