ישנם שלושה חוקים שיש לעקוב אחריהם בעולם: אל תכנס למלחמה יבשתית באסיה, אל תתמודד מול סיציליאני כשמוות מונח על הכף ואל תעשה סרט על מסע בזמן מבלי להכין מראש את כל התרוצים האפשריים לחורים בעלילה. מסע בזמן טרם הומצא, אבל פיזיקאים רבים טוענים שהוא אפשרי, מאחר והזמן הוא מימד כשאר המימדים ועל כן, תנועה בו היא אפשרית בהינתן הכלים המתאימים. עם זאת, זה גם אומר שלא ניתן לשנות דבר בעזרת מסע בזמן מאחר והזמן אינו לינארי, אלא מתרחש כולו בעת ובעונה אחת. במילים אחרות, אין עבר ואין עתיד, יש רק מספר בלתי נתפס של נקודות המתרחשות כולן בהווה, אך נדמות כבעלות סדר מסויים למח האנושי.

אולי כל זה יתגלה יום אחד כבולשיט מוחלט, אבל לופר מתרחש בעולם בו מסע בזמן אפשרי גם אפשרי. הוא פשוט הוצא מחוץ לחוק ברגע שהומצא. על כן, רק ארגוני פשע גדולים מעזים לעשות שימוש בטכנולוגיית המסע בזמן ונעזרים בה בכדי להיפטר מאנשים לא רצויים. שולחים מישהו אחורה בזמן, לנקודה מאוד ספציפית, בה מחכה מתנקש שכיר שיורה באותו אדם בו במקום. המתנקש, המכונה "לופר", יורה בנוסע מהעתיד במקום, אוסף את מטילי הכסף הנשלחים עמו כתשלום ונפטר מהגופה. המשטרה לא יודעת שהאדם חוסל ומאחר והגופה נמצאת בנקודה בה האדם עוד חי, או טרם נולד. אין שום דרך למצוא אותו, כי לא יודעים מתי בכלל לחפש.

לופר נפתח ללא כתוביות פתיחה, רק שם האולפן והסרט ומייד לאקשן. למרות שזה כלל לא סוד מי השחקנים הראשיים בסרט, אכבד את החלטת היוצרים ולא אציין אחד מהם בשמו. כן אציין את ג'וזף גורדון-לוויט, מאחר והוא מופיע כבר מהפריימים הראשונים. הוא מגלם את ג'ו, לופר מן המניין שאחת העבודות שהוזמנו ממנו, מתגלה כבעייתית במיוחד. היא בעייתית לא רק בגלל זהות המחוסל, אלא גם בגלל מה שהוא יודע על העתיד וערובו של ג'ו בסכנה גדולה בשל חוסר הסיפוק של הבוס מעבודתו.

את הסרט ביים ראיין ג'ונסון, אחד המוחות היותר מסקרנים בקולנוע המודרני. ג'ונסון התפרסם קלות בזכות "בריק", סרט פילם-נואר שגיבוריו הם תלמידי תיכון. הוא גם היה בין הראשונים לזהות את הפוטנציאל של ג'וזף גורדון-לוויט כשחקן דרמתי. גורדון-לוויט היה מוכר עד אז בעיקר מהסיטקום "מפגשים מהסוג האישי" ומקומדיית הנעורים "10 דברים שאני שונאת בך". הליהוק שלו כבלש קשוח בסרט אפל, היה מפתיע, אבל התגלה גם כליהוק מוצלח. כיום, גורדון-לוויט הוא אחד השחקנים המצליחים בהוליווד מתחת לגיל ארבעים וצפויות לו עוד שנים ארוכות באור הזרקורים הן בדרמה והן בז'אנרים אחרים.

ראיין ג'ונסון הספיק עוד לביים את סרט הנוכלים הצבעוני "הנוכלים בלום", לפני שפנה לעבוד בטריטוריה חדשה – מדע בדיוני. לופר עוסק כאמור במסע בזמן, אחד הנושאים הבעייתיים והמסובכים בז'אנר המד"ב. רוברט זמקיס ובוב גייל עדיין מוצפים בשאלות מצד אנשים שלא הבינו את העלילה של "בחזרה לעתיד 2", שלושת הסרטים הראשונים של "שליחות קטלנית" סותרים ומשלימים זה את זה ללא הרף ודוקטור הו פטר את הסוגיה במילים "It's more like a big ball of wibbly-wobbly timey-wimey… stuff".

לופר מכיל הרבה חורים עלילתיים, אולם הוא מצליח להתרכז בבעיות שהם יוצרים לדמויות במישור האישי וכך מציל את עצמו מדיון שאין ביכולתו לעמוד בו. ב"12 הקופים" עשו בשכל כשלא הסבירו אין המסע בזמן עובד וכך גם בלופר. ג'ונסון וצוותו גם דאגו ששחקנים יאופרו באופן שיעשה אותם דומים יותר לגרסאות שלהם מזמן אחר. במקום לגרום לאנשים לאמץ את הדמיון ולנסות להבין איך מישהו מחליף צבע עיניים בגרסתו המבוגרת יותר, או ששני שחקנים עם מבנה פנים שונה לחלוטין אמורים לייצג את אותו אדם, שני השחקנים מאופרים באופן שגורם להם להידמות יותר זה לזה. יש כאן הרבה אלימות, המסייעת ליצירת עוד נקודה חיובית לטובת צוותי האיפור והאפקטים, המסייעים להעביר את אחד הרעיונות היותר מורכבים בסרט, בצורה פשוטה ונוחה להבנה.

עיקר האלימות היא בעזרת כלי נשק. רובים, ליתר דיוק. הפושעים מתנהלים באופן דומה לדמויות במערב הפרוע ומשוויצים בנשקם וביכולת הדיוק שלו, אגב מרדפים וקרבות יריות מתבקשים. יש אפילו פאב אליו ג'ו אוהב להגיע ואופנועים מרחפים שמחליפים את הסוסים של טקסס הקדמונית. נקודת המוצא של לופר היא בעתיד שלנו. לפי הסרט, העולם יראה ויתנהל בערך כמו עכשיו, אבל עם הבדלים מסויימים. פרט לכלי רכב מרחפים, מסכי המגע יהיו מפותחים יותר, 10% מהאוכלוסיה יוולדו עם יכולת טלקינטית קלה ונראה שהרבה יותר אנשים יחיו ברחוב, מה שגם יהפוך את האלימות לדבר יומיומי ונפוץ בהרבה. מה שלא תהיה התכנית של אובמה להבראת הכלכלה, נראה שעדיף לבחור תכנית חלופית. למרות ההבדלים, הרוב נשאר אותו דבר. אין מושבות על הירח, משרתים רובוטים, פלישת חייזרים, כיפה המגנה מפני קרינה גרעינית, או כל דבר כזה. יש עתיד, אבל לא לקחו הימורים מיותרים (ויקרים מדי) בעיצובו.

היופי של לופר הוא שכשצריך למתוח, הוא מותח וכשצריך לרגש, הוא מרגש. זה לא סרט הגותי או פילוסופי ואת הפרטים המדעיים הוא משאיר מחוץ למסך. זה לא באמת משנה איך הומצא המסע בזמן כשכל הזמן מרחפת סכנה מעל ראש הדמויות. ראיין ג'ונסון חשב על דרך מחוכמת לגרום לדמויות לגלות פרטי מידע מבלי לומר זאת בצורה מפורשת לעיני המצלמה. למרות קריינות שנותנת את הרקע הבסיסי, רוב המידע קל להבנה דרך הסיפור עצמו. אם אתם מהאנשים שחייבים לנחש או לדעת מה קרה בכל פעם שיש משהו לא מובן, אני מתחנן בפניכם שתמתינו כמה דקות ותתנו לסרט להסביר בעצמו.

החסרון של עלילת מסע בזמן, כפי שציינתי, הוא שמאוד קשה לא ליצור חורים משמעותיים בעלילה בשביל הדרמה. "בחזרה לעתיד" התבסס כולו על טוויסט קומי לפרדוקס הסבא וחמק מביקורות בכך שהיה סרט מבדר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. לופר לא רציני יתר על המידה, אולם הוא בהחלט לא מנסה להיות קליל. חלקים מאוד גדולים ממנו מתבססים על רעיונות שסותרים את עצמם מבלי שמישהו יתייחס לכך. אני יכול ממש לדמיין גרסה של הסרט בה נוספת דמות של פיזיקאי הנכנס לתמונה בסוף כל סצנה ומנסה נואשות להסביר כיצד היא מסתדרת עם חוקי היקום שהתסריט עצמו קבע. בשלב מסוים, אני מצפה ממנו להתפטר, או לאבד את שפיותו, מאחר ולופר הוא סרט מאוד בלתי אפשרי מבחינה עלילתית.

זה לא מונע ממנו להיות סרט טוב. אווירת המתח והפרנויה מורגשת בכל רגע, אפילו כשלכאורה, לא קורה שום דבר. ג'ו הוא דמות מאוד מורכבת, אולם הוא לא בהכרח יעשה את הבחירות הנכונות. זה מה שהופך אותו לדמות טובה ואמינה, הוא עושה טעויות אנושיות ויש להן השלכות. כך גם לגבי דמויות אחרות בסרט שאינן מתנהגות כסטראוטיפים של סרטי פשע, אלא לכל אחת אישיות מורכבת משלה. עריכה משובחת וצילום שפונה לפעמים לנקודת מבט של צופה מרוחק, מוסיפים לחוסר השלוה ולתחושת העומק שמלווים את הסרט לכל אורכו, כאילו אנחנו אכן נוטלים חלק באותו עולם עתידני.

לופר הוא מסוג הסרטים שמפלגים את הקהל לשניים. יש מי שישאב לתוכו וישב על קצה הכסא עד הסוף, בציפיה לגלות מה הולך לקרות. יש מי שיעביר חצי סרט בניתוח הדברים הלא הגיוניים שבו ולא חסרים כאלה. ההמלצה שלי היא להשתייך לסוג הראשון. גם אם אתם אוהבים לחשוב ולנתח סרטים לעומק, במיוחד כאלה שכורים בורות בעלילה של עצמם, עדיף לשמור זאת לאחרי הצפיה. לופר הוא סרט משובח ומורט עצבים, כל עוד לא חושבים יותר מדי.