כותרות TheMarker >
    ';

    ביקורת: למלא את החלל

    ביקורת על למלא את החלל

    ביקורת: למלא את החלל

    5

    סרטים  

    3 תגובות   יום שני, 29/10/12, 23:46

    ''

     

    לאורך השנים, חשף אותנו הקולנוע הישראלי לצדדים מגוונים בחברה המקומית. הדבר מקבל ביטוי במיוחד בנציגינו לאוסקר, כאשר "עג'מי" הציג שרשרת התרחשויות דרך עיניהם של צעירים ערבים, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שם את ישראל בתפקיד המעצמה הקפיטליסטית והקפדנית לעומת מזרח אירופה העניה והמושחתת ו"הערת שוליים" בקר את העולם האקדמי, לצד נגיעה במשפחה דתית לאומית שגורלה נקבע בין כתלי האוניברסיטה. "למלא את החלל" אינו הסרט הישראלי הראשון שעוסק בחברה החרדית ובוודאי שאינו הראשון שנעשה בידי מישהו המגיע מאותה חברה. הוא כן הראשון שבויים בידי אישה חרדית עבור קהל חיצוני, בין אם מדובר ביושבי קולנוע לב בתל אביב, בלייני יס פלאנט בחיפה, או חבר השופטים בפסטיבל ונציה. זה הסרט שבא להציג לעולם סיפור בשפה שנשמעת כמו שילוב של עברית ויידיש, אבל מכילה ראיית עולם שונה לחלוטין, אותה החליטה הבמאית והכותבת רמה בורשטין לשתף עם הקהל הרחב.

    משפחת מנדלמן היא משפחה מכובדת בקהילה החרדית של תל אביב. הם מתגוררים בדירה נחמדה בלב העיר ולא נראה שחסר להם דבר. הבת הבכורה ובעלה מצפים לתינוק, האם והאחות הצעירה שירה, מפטרלות אחר שידוך אפשרי והאב זוכה למעמד של כבוד מאנשי שלומו. בפורים, באים אורחים רבים לבקש עצה מרב מנדלמן ולשנורר ממנו כסף לניתוח, לחתונה, לרכישת בית, או כל דבר אחר שאינם מסוגלים לממן בעצמם והלחם שאפו בזעת אפם לא טפח דיו לכלכלם. שירה נוהגת לנגן באקורדיון לילדים בגן וגיסה יוחאי אף מרשה לעצמו לומר לאשתו מילות אהבה, במסגרת הצניעות הראויה.

    באווירה זו של אהבת המשפחה ואהבת השם, מכה טרגדיה. השמחה מתחלפת בעצב ואף הוא מתחלף במהרה בתחושות מעורבות. החיים צריכים להמשיך, אבל הפצע עוד טרי. כולם מנחמים לפי הפרוטוקול ומציעים עזרה סמלית, אולם המשפחה יודעת טוב מאוד מה השאלה הגדולה שתעלה מייד עם תום האבל. שירה כבר לא ילדה וההקשרות הטבעית שלה לילדים, לצד היחוס המפואר, עושים אותה חומר לחתונה. לא ידוע למי וגם אין ממש ראש לדבר עכשיו על שמחות וקידושין, אבל נראה שזה הדבר שהכי מעניין את כולם.

    העיסוק בחתונות בלמלא את החלל הוא אינטנסיבי. חופה נראית כאידאל הנכסף עבור כל נערה יהודיה ועבור הוריה. אם החתן גם לטעמה, בכלל שאו ברכה. כמו הנשים הצעירות ב"העזרה", גם בנות הקהילה בה חיה משפחת מנדלמן מייחסות חשיבות עליונה למציאת חתן ולהן יש בנוסף את הנימוק של רצון האל. חתונה עולה כסף, מזכירים את זה לא פעם, אבל בעזרת השם ואולי גם השדכן, היא תהיה שווה כל שקל למען האושר בו תמלא את החלל שמותיר אחריו האבל. זה לא הפרוש היחיד לשם הסרט, אבל בהחלט צד משמעותי בהבנת הפסיכולוגיה של הדמויות.

    צד אחר, עליו יותר קשה לי להרחיב, הוא הצד המאמין. רמה בורשטין שכתבה וביימה את הסרט, חזרה בתשובה זמן קצר לאחר שסיימה את לימודי הקולנוע שלה. היא נכנסה לעולם החרדי כשבאמתחתה הכרות מעמיקה עם התרבות ודרך החיים החילונית. שתי המחציות של החיים שלה ניכרות בסרט, בו קיימות מיני התנגשויות בין העולמות, אולם הן נמצאות מחוץ לעלילה ומשמשות יותר כדרך להכיר את האנשים שבמרכז הסיפור. אין כאן דמויות חילוניות, פרט למספר ניצבים ברחוב. פרצופים מוכרים מוסתרים מאחורי זקן ושטריימל, או בחסותה של מטפחת ראש. הבחירה של בורשטין ליצור סרט שמיועד לקהל חילוני, לאחר שנים של לימוד ויצירה עבור חרדים, מחייבת אותה להיזכר בשפה אותה דברה עד שנות העשרים המאוחרות של חייה ולשלב אותה עם עולם המושגים שאמצה מאז. לי, כאדם שגדל כל חייו בסביבה חילונית, קשה להבחין בנקודות בהן נדרשה התגמשות לטובת הסיפור, כמו גם להעריך את אמינותם של השחקנים שאיש מתוכם אינו חרדי בחייו האמיתיים.

    על כן הסתקרנתי ממשחקה של הדס ירון, המגלמת את שירה. ידעתי מראש שהיא זכתה בפרסים על הופעתה בסרט, אולם חוסר הכרות עם תפקידים אחרים ששחקה (פרט להופעה קצרה בגיל 16 ב"למראית עין"), העמיד אותה מבחינתי בפני מבחן אחד: האם הייתי מסוגל להאמין שהיא נערה חרדית, לולא הייתי יודע שהיא רק משחקת. התשובה, לדאבוני, היא לא. הדס ירון אמנם מציגה יכולת משחק גבוהה, אולם לא נראה שהיא מחוברת לדמות שלה כמו שחקנים אחרים בסרט. יפתח קליין, המגלם את יוחאי, לא מרשים במיוחד, אולם נדמה שהוא בהחלט מנסה להידמות לחרדי. הילה פלדמן המגלמת את פרידה, המאותגרת שידוכית, משכנעת הרבה יותר ורגעי האושר והעצב שלה כמעט ואינם נראים מתוסרטים מאחר וקל לה ליצור חיבור לדמות. מתעלה על כולם עירית שלג בתפקיד האם לבית מנדלמן, כנראה הדמות העמוקה והמסובכת ביותר בסרט. נדמה שהיא עושה את המעבר האמין ביותר בין האיפוק המוחלט המאפיין את הדמויות סביבה, לבין מסכת רגשות שליליים.

    האיפוק הזה, המחייב מטעמי צניעות את כל הדמויות ובעיקר את הנשיות, נראה מנוגד לדרכים המקובלות ליצירת דרמה שאני מכיר. יש בסרט הרבה רגש, אבל חלק מאוד גדול ממנו מועבר במבטים ובשפת גוף ולא במילים. בשלב בו דרמה משפחתית ממוצעת הייתה כוללת צעקות, שבירת כלים וריצה לחדר המדרגות תוך כדי טריקת דלת, למלא את החלל בעיקר שותק וממלמל תפילה חרישית. כשרוצים להביע רגש, האנשים בסרט מרבים להשתמש בביטויים שגורים בהם השתמשו גם הוריהם והורי הוריהם. ישנם דברי איחול או תנחומים שהותאמו בידי דורות של יהודים לכל סיטואציה והסרט מלא בהם. בחלקים האחרים, בהם נדרש משפט מקורי במקום התגובה האוטומטית, הדמויות נראות לרוב מבולבלות ונבוכות, מאחר ולא הכינו אותן להתמודד עם הסיטואציה שנכפתה עליהן ונדרשת עצה שאינה בת השגה באותו רגע.

    זהו סרט צנוע, כנדרש מאמונותיה של היוצרת. הכל שקט ומנותק לכאורה מהעולם שבחוץ, אבל אלה המפגשים האגביים עם שאר העולם, שגורמים פתאום להכל להראות הגיוני. הסרט שטח בפנינו מהר מאוד את ספר החוקים וכל מה שחורג מהם, נראה פתאום לא שייך. דיבורים על חתונה, מה שאמור להוביל לשמחה וששון ולריקודים ברחבה, מתנהלים כמו ראיון עבודה. נדמה כאילו חתונות הן עסק של חברה המתעניינת בשותפים לשם הרחבת השקעותיה. למרות שניתנים צידוקים ברורים לרצון העז למצוא חתן וכלה, אין אף אחד שיבוא ויגיד שחתונה היא דבר מטופש, טקס פרימטיבי שזמנו עבר ושאר הטענות של מתנגדי החופה מעולם החול. אין גם אף אחד שיתמה מדוע הנשים יושבות בשקט ומחייכות בזמן שהגברים שרים ורוקדים זה עם זה מעבר למחיצה. אין, כי בעולם של הסרט, קיימת רק דרך חיים אחת. אם המטרה של רמה בורשטין הייתה להפוך את העולם החרדי למובן יותר לעיניים חילוניות, הרי שהמטרה הושגה. לאורך כל הסרט, לא התעסקתי בדברים שאיני מסכים איתם, אלא דווקא באלה שהיו מטרידים גם אותי לו הייתי חלק מאותה חברה.

    למוזיקה חלק מאוד חזק בלמלא את החלל. בין אם מדובר בשיר המבוצע בידי השחקנים על הסט, או במנגינה מוקלטת, האוויר מלא בזמירות. כנהוג ביהדות, דתית או חילונית, מוזיקה היא יצוג טוב של רגשות וכאשר החברה אינה רגילה לצווחות אושר ולזעקות שבר, שיר יכול להיות הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר מבלי לדחוף אותו בכח בפני הצופה. אחד השירים, על פי מילות הקידוש הנאמרות בחופה, מופיע פעמיים ומייצג בכל פעם צד אחר של קשת הרגשות אותן הדמויות חוות. שירה מביעה שינוי במצב הרוח בעזרת נגינת אקורדיון, שכן קול באישה ערוה וזה היצוג המוזיקלי של דמותה. נסו לדמיין לרגע חג יהודי, או תפילה בבית כנסת, ללא מנגינה ותבינו כיצד זכתה להיות כה משמעותית בסרט.

    נסיוני הקודם עם סרט המוצג מנקודת מבט חרדית, הוא "האושפיזין", אותו חשבתי לחביב, אך מנותק מכדי שאוכל להזדהות עם הדמות הראשית בו. מה גם שהייתה לו אג'נדה ברורה בעד חזרה בתשובה ונגד הפילוג בחברה החרדית. למלא את החלל לא מנסה לדחוף אג'נדה, אלא רק לספר סיפור. יתכן וזו גם דרכה של רמה בורשטין להביע חששות שרדפו אותה בעבר, או אפילו להתמודד עם הבורות הקיימת בקרב חילונים בכל הנוגע לחיי המשפחה החרדית. אין בסרט עיסוק רב בעניי עירו, אלא התמקדות בבית אחד החי בבטחה מעל קו העוני, למרות שאין בנראה שום מקור הכנסה שיכול לכלכל את כל הנפשות הנוכחות. מעט הומור שובר את השגרה הקפדנית ונדמה כי אין בסרט אפילו דמות אחת אותה ניתן להגדיר כשלילית. אולי זו כבר קצת אגדה כי יש בעולם עוד דברים חוץ מחתונות ומשברים אישיים. אולי זה דווקא סרט שמפנה בכוונה זרקור לסדר עדיפויות שונה מזה שהקולנוע החילוני נוהג להציג. אני לא בעמדה לומר עד כמה הדגש אמין, אבל בהחלט היה בו משהו מרתק. כשיצאתי מהאולם, אל דיזנגוף סנטר ההומה, לקח לי רגע להתרגל מחדש למצב בו דיבורים על בחירות, דיור, פייסבוק ומועדונים הם חלק מהשגרה. במשימה הזו, של ליצור הזדהות רגשית עם משפחה חרדית שצריכה להתמודד עם בעיות שכלל אינן קשורות לשאר העולם, בורשטין הצליחה.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/11/12 18:11:

      אני הרגשתי כמו סגול סגול

        2/11/12 22:55:
      אני וחברותיי יצאנו מאוכזבות מהסרט. שפת הגוף לטעמנו לא הספיקה/הצליחה להעביר מסרים ורגשות בין הדמויות בצורה מספקת. היה צורך בקצת יותר מלים, או לפחות הצצה ארוכה יותר לקשר המתרקם בין שירה ליוחאי.
        31/10/12 15:52:
      עשית לי הרבה חשק למהר לראות את הסרט שכה רבות מדובר בו. היקפת המון אספקטים ברשימה שלך, מה שמביא אותי ללכת לסרט מצויידת בארגז כלים מלא. תודה על רשימה כל כך ממצה ומעמיקה. עדנה ב.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין