כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: פרנקנוויני

    ביקורת על פרנקנוויני

    ביקורת: פרנקנוויני

    4

    סרטים  

    3 תגובות   יום שבת, 10/11/12, 17:11

    ''

     

    בשנת 1984, ביים טים ברטון, אז אנימטור מבטיח בחברת דיסני, סרט קצר בשם "פרנקנוויני". בניגוד לרוב עבודותיו של ברטון עד אז, פרנקנוויני לא היה סרט אנימציה וצולם כולו עם שחקנים חיים, כולל הכלב שבמרכז הסיפור. דיסני לא אהבו את התוצאה ופטרו את ברטון בנימוק שבזבז את משאבי החברה על סרט שאינו מתאים לילדים, מאחר והוא אפל ומפחיד מדי לדעת הממונים. 26 שנים לאחר מכן, טים ברטון הוא במאי מצליח ומפורסם, בעל סגנון שרבים מחקים אפילו בלי לשים לב ודיסני מזמינים אותו לשתף פעולה ביצירת "אליס בארץ הפלאות". הסרט נחשב בעיני רבים לגרוע בקריירה של ברטון, אולם הוא גם המצליח ביותר מסחרית שיצר. דיסני, שבעבר דחו את רעיונותיו של ברטון כלא מסחריים מספיק, חותמים איתו על שיתוף פעולה נוסף: סרט אנימציה באורך מלא המבוסס על פרנקנוויני, אותו סרט בגינו ברטון סולק מהאולפן.

    כפי ששמו מרמז, פרנקנוויני הוא למעשה גרסה ילד וכלבו לרומן הקלאסי של מרי שלי. הוא פחות מושפע מהספר עצמו ויותר מהאדפטציה הקולנועית המפורסמת של ג'יימס ווייל, מה שמתבטא בין השאר בבחירה לצלמו בשחור-לבן. בעיירה השלווה ניו הולנד, חיה לה משפחת פרנקנשטיין – אבא, אמא, ויקטור הצעיר והכלב ספארקי. ויקטור אינו מרבה לצאת מהבית ומעדיף לערוך ניסויים בעליית הגג ולצלם סרטי מפלצות חובבניים, על פני לשחק עם ילדים אחרים. ספארקי הוא החבר היחיד של ויקטור וההורים אולי היו מעדיפים שבנם יחשף קצת לשמש מדי פעם, אבל הם מקבלים אותו על מוזרויותיו ומאפשרים לו לשקוע לתוך עולם המדע, כל עוד אף אחד לא נפגע.

    בהתחשב בילדים האחרים בשכונה, אני לא מאשים את ויקטור בכך שהוא מעדיף לשבת כל היום בעליית הגג. הכיתה שלו מלאה בטיפוסים מוזרים שכאילו נלקחו מספר הסטראוטיפים הגדול של סרטי האימה. אף אחד מהם לא חבר של ויקטור וגם הילדים עצמם לא מי יודע מה מחבבים זה את זה. הם משחקים ביחד בעיקר כי אין אלטרנטיבה וכי ניו הולנד היא מקום די משעמם. יום אחד, עובר ספארקי תאונה קטלנית וויקטור השבור מחליט שקיימת רק דרך אחת להתמודד עם האבל. אם אתם מכירים אפילו קצת את העלילה של "פרנקנשטיין", כבר נחשתם מה הפתרון שעולה במוחו הצעיר.

    פרט לסרט הקצר עליו הוא מבוסס, פרנקנוויני שואב השראה, לפחות עיצובית, גם משני סרטי אנימציה אחרים של ברטון. הראשון הוא "וינסנט", סרטון שיצא בתחילת שנות השמונים וגיבורו הרבה יותר מזכיר את ויקטור החדש, מאשר ויקטור מודל 84'. השני הוא "חתונת הרפאים", סרט האנימציה באורך מלא הראשון שברטון ביים (הוא היה מעורב בכתיבה והפקה של סרטים קודמים, אך לא כבמאי). ויקטור פרנקנשטיין נראה בדיוק כמו גרסה צעירה של ויקטור ון דורט, גיבור "חתונת הרפאים" ולא אתפלא אם בתת-עלילה שלא מצאה את דרכה לתסריט הסופי, השניים הם קרובי משפחה. פרנקנוויני משלב בין דמות הילד המבודד חברתית ב"וינסנט", לבין העיסוק בקו שבין חיים למוות ב"חתונת הרפאים" ואם נדמה שטים ברטון קצת חוזר על עצמו, רק חכו שתראו את הסרט.

    יאמר לזכות פרנקנוויני (החדש) שהוא מאוד מרשים ויזואלית. למרות שהוא צנוע ביחס לסרטים האחרונים שברטון ביים, הוא כולל זוויות צילום מעניינות, משחק יפהפה עם צללים ועיצוב דמויות שמעניק להן הרבה אופי, גם אם חלקן טיפה גזעניות. הסרט מזכיר עבודות מוקדמות יותר של טים ברטון, לפני שהפך לשם גדול בעולם הקולנוע. זה לא פלא, מאחר וכמה מהשוטים היותר מוצלחים בפרנקנוויני לקוחים ישירות מהסרט הקצר המקורי. ברטון שחזר כמעט אחד לאחד שוטים שצולמו לפני שלושה עשורים על סט לא מונפש, בתור סרט אנימציה. זה מרשים, אבל גם מדגיש עד כמה הסרט החדש חייב לישן על מספר סצנות מרשימות לעין.

    איפה בכל זאת קיים הבדל? קודם כל בדמויות. ויקטור, כאמור, שונה מאוד מהילד החייכן והפעיל חברתית שהופיע בסרט הקצר. ההורים מתנהגים אותו דבר, אולם המעורבות שלהם בעלילה עצמה התמעטה והם דמויות משניות לחלוטין. השכן הנרגן הוא כעת גם ראש העיר והילדה המעצבנת שלו מהסרט המקורי, הומרה באחיינית בוגרת לגילה, המגדלת כלבה איתה אוהב ספארקי לשחק. המורה חסר היחוד בגרסת המקור, שודרג לדמות של מורה מחליף ממזרח אירופה, המביע אהבה גדולה למדע ונותן לויקטור השראה לא רק דרך חומר הלימוד, אלא גם כאדם. התוספת המשמעותית ביותר, שגם מביאה לקו עלילה חדש לחלוטין, היא של חבריו של ויקטור לספסל הלימודים. הם לא מחבבים אותו והוא לא מחבב אותם, אבל נראה שקיימת בכולם חיבה משונה למדעים ולמצויינות בלימודים שלא קיימת אצל דור ההורים שלהם. אף ילד בסרט לא גולש ברדיט, מאזין למוזיקה, או מצלם את הארוחה שלו ומעלה את התמונה לפייסבוק. כולם רוצים לפענח את סודות היקום ולשחק בייסבול. באופן מוזר, אין שום דבר באמצע.

    אולי זה מכוון, כי הסרט בכל זאת מבוסס על קלאסיקת אימה. לכל הדמויות יש את המאפיינים שאמורים ללוות אותם גם לבגרות, אולם הם מתעסקים בלימודים ובספורט אותו ניתן לשחק בשכונה, כי הם עדיין ילדים. בדרך זו, מתורגמות דמויות אופייניות לסרטי מדע בדיוני ואימה עתיקים, לעולם שגיבורו עדיין לא מספיק גדול בכדי לשבת במושב הקדמי של המכונית. מנגד, הדבר משמש כלי לאמירה בגנות הבורות, אותה מעודדים הורים רבים באמריקה ובשאר העולם, מזה דורות. בשנים האחרונות, הגיעה ההתנגשות בין תומכי המדע הטהור לבין המתנגדים למה שאינו מוכר, לשיאים חדשים. לא שיאים של אלימות, אבל קיימים לא מעט מקומות בעולם המערבי שמבקשים להכניס לספרי הלימוד "נקודות מבט שונות" במטרה להחליש את הטיעונים המדעיים ורעיונות מזיקים כמו אבולוציה, גילו האמיתי של היקום ומחקר בתאי גזע עובריים. כמעט כל משפט שאומר המורה המחליף לתלמידים או להוריהם, מלווה במסר של יאוש מצרות אופקיה של הקהילה. דווקא מהגר שהגיע מארץ נחשלת כביכול, הוא זה שמנסה להסביר לאמריקאים את הנזק שנגרם לילדיהם ללא גירוי נכון לסקרנות.

    פרנקנוויני הוא הדבר הטוב ביותר שטים ברטון ביים מזה קרוב לעשור. אני לא יודע אם זה סימן חיובי, או לא. מצד אחד, זה מראה שעוד יש לו את היכולת להעביר סיפור מעניין מבלי לוותר על רגש ויופי ויזואלי. מצד שני, הוא מבוסס על רעיון מאמצע שנות השמונים ולא מעיד על נסיון לחדש בשום צורה. פרנקנוויני החדש מפחיד ואפל בהרבה מהסרט הקצר אותו דיסני הגדירו כלא מתאים לילדים. הוא גם יותר מתעסק בדמותו של ויקטור ויוצר יותר הזדהות עמו. בניגוד למקור, כאן האווירה פחות יומיומית ועוד לפני שהעלילה המרכזית מתחילה, נעשית בניה חכמה של רקע בו היא יכולה להשתלב בקלות יחסית. ישנם רגעים בהם הסיפור תקוע והאווירה משתלטת על המסך, אולם ככל שהסרט מתקדם, הוא מגבש קצב נוח יותר לצפיה.

    הפסקול המלווה את הסרט נכתב בידי שותפו הקבוע של ברטון, דני אלפמן. אחת הסיבות שרבים מרגישים כי ברטון חוזר על עצמו יותר מדי, היא המוזיקה של אלפמן שבפרנקנוויני, פשוט נשמעת כמו אוסף של קטעים שכבר חבר. היא אפקטיבית ותורמת לתחושת האימה כשצריך, אבל אני נשבע ששמעתי לרגע את נגינת הנושא של "באטמן" ואין לי מושג אם זה היה מכוון או לא. שוט שמציג את הרחוב בו ויקטור גר, הופיע גם ב"המספריים של אדוארד" וב"סיפורי דגים", כך שאם היה למישהו ספק לגבי זהות הבמאי, הרי שהספק מופג במהרה. בעוד חזרה מוזרה לעבר, המדובבים היותר מפורסמים בסרט הם שחקנים שעבדו עם ברטון בשנות השמונים והתשעים, אבל לא לאחר מכן. מרטין שורט וקתרין אוהרה מגלמים מספר תפקידים, בעוד וינונה ריידר היא האחיינית של ראש העיר. מרטין לנדאו, שזכה באוסקר על הופעתו ב"אד ווד" של ברטון, הוא המורה המהגר ורק כריסטופר לי, שסרט ישן בכיכובו מופיע לכמה שניות, הוא תזכורת למה שברטון עשה במאה ה-21. אין ג'וני דפ ואין הלנה בונהם קרטר ועד כמה שלפני מספר שנים, המשך המשפט הזה היה נראה לי מוזר, טוב שכך. החזרה של ברטון לסגנון הישן והמוכר שלו מגיעה רגע לאחר שהרבה מעריצים התייאשו מסרטיו האחרונים והרגישו שהוא תקוע בלופ של מחזור עצמי. זה לא שפרנקנוויני אינו מבוסס על מחזור, אבל לפחות זה מחזור של השנים הטובות של ברטון, אלה שכיף להיזכר בהן.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/11/12 19:53:
      אהבתי
        17/11/12 17:26:
      רק 3?
        10/11/12 18:01:
      ברטון הוא בהחלט טעם נרכש...

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין