באופן מוזר, אחת התקופות שהכי תרמו לקולנוע האמריקאי, היא תקופת היובש. דווקא במהלך 13 השנים האלה, בהן נאסרה מכירה ורכישה של אלכוהול בכל רחבי ארצות הברית, קמה אחת הארכי-דמויות הגדולות של עולם הסרטים – הגנגסטר. פשע מאורגן התקיים הרבה לפני כניסתו לתוקף של חוק היובש, אבל היה זה האיסור על הפצת אלכוהול, מצרך כה מבוקש וקל ליצור, שהבדיל בין סתם כנופיות, לאגדות פשע. ללא חוק היובש, טיפוסים כמו אל קאפונה ובאגסי סיגל, היו צריכים למצוא דרכים אחרות להרוויח הון לא חוקי ולבנות עליו אימפריית פשע. כל הדימוי שקיים היום של הגנגסטר הטיפוסי, עם חליפה מהודרת, כובע מוטה על צד אחד, סיגר בפה וטומיגאן ביד, התחיל מאותם אנשים שנצלו את חוק היובש בכדי למכור כמויות מסחריות של אלכוהול מבלי לשלם עליו מס.

באותה תקופה, נודע מחוז פרנקלין בווירג'יניה כמחוז הרטוב ביותר בעולם. זאת מכיוון שלא רק שחוק היובש לא נאכף שם כראוי, השוטרים אפילו היו עוצרים מבריחי משקאות רק כדי לקנות מהם ארגז. במחוז הזה, בלטה משפחה אחת מבין כל יצרני האלכוהול הלא חוקיים. שלושת האחים לבית בונדורנט גרים ביחד, עובדים ביחד ומרוויחים ביחד ממכירת מונשיין, אותו הם מזקקים בעצמם. המוניטין של השלושה, כבלתי ניתנים להריגה, הוא מקדם מכירות מצויין במקום בו עיקר המשא ומתן בין יריבים עסקיים מתנהל בעזרת מכונת יריה. כולם מפחדים מהשלושה והם אפילו מתחילים להאמין בעצמם שאיש לא יכול לעצור אותם בדרך למכירה הבאה.

מאזן האימה מופר כאשר ממונה תובע כללי חדש והוא מציע לבונדורנטים עסקה. או שישלמו לו תמורת הרשות להמשיך ולסחור, או שירגישו את נחת זרועו. בכדי להדגיש את רצינות האיום, ממונה הסגן המיוחד צ'רלי רייקס להטיל אימה בקרב מזקקי מחוז פרנקלין. רייקס הוא טיפוס יוצא דופן, לבוש בהידור, נע ומדבר בעידון ומריח מבושם, אבל הוא אינו פוחד ללכלך את כפפותיו בדם ועושה זאת אפילו בחיבה. הוא לא מוכן שיהיה לו בוץ על הנעליים, אבל יש לו אנשים שיעשו את העבודה המלוכלכת מתי שרק ידרוש והוא דורש זאת רבות. בעולם שבו בעל מאה הכדורים לדקה הוא בעל הדעה, רשויות החוק ממנות גנגסטר להשליט סדר.

רמת האלימות הגבוהה בסרט צפויה, בהתחשב בשמות מאחוריו. הבמאי ג'ון הילקוט והזמר/תסריטאי ניק קייב שתפו פעולה לפני מספר שנים בסרט "ההצעה", שהכיל מספר סצנות גרפיות להפליא מבחינת דם ואיברים מנופצים. גם אם לא מדובר בסרט גריינדהאוס, הנחתי מראש שהילקוט לא ימנע מלהדגים עד כמה החבר'ה במחוז פרנקלין יכולים להיות קשוחים כאשר נדרש מהם. סרטי גנגסטרים נוטים להיות נקיים יחסית, בלי הרבה דם ועם כמות צנועה של גופות דוממות. רק בשנות השישים, "בוני וקלייד" היה לסרט ההוליוודי הראשון שהראה באותה תמונה אקדח יורה ואדם נפגע ממנו. כמה גופות וסוסים שלא יהיו בטרילוגיית "הסנדק", גם פרנסיס פורד קופולה השתדל לחסוך בגלונים של צבע אדום. בשנים האחרונות, חל פיצול בגישה בין סרטים אלימים. חלק, כמו טרילוגיית האביר האפל ו"אווטאר" אמנם מציגים הרבה אלימות, אבל שומרים על המראות הבוטים באמת מחוץ לתמונה. מנגד, "קיק-אס" ו"ווצ'מן" הם דוגמאות לסרטים שלא מחפשים את דרוג הגיל הרחב ומציגים הרבה יותר אלימות מהמקובל, עד שלא ברור הגבול בין נסיון להיות מציאותי לבין קריקטורה. במקרה של הילקוט, "ההצעה" הלך יותר לכיוון הקריקטוריסטי, בעוד ארץ יבשה שומר על מידה של ריאליזם, אבל בכל מקרה, ברור שהוא משתייך לאסכולה השניה.

שלושת האחים בונדורנט שונים זה מזה באופיים במידה ניכרת. פורסט, הבכור, הוא מנהיג החבורה. הוא דואג לקשר עם לקוחות ולעמידה איתנה ואף מתגרה מול רייקס ואנשיו. הוא גם זה שהכי מזוהה עם אגדת הלא ניתנים להריגה ושמו הולך כל כך רחוק לפניו, שגם הגנגסטרים הגדולים חוששים להסתבך איתו. כמו כן, הוא האדם הראשון בהיסטוריה שנראה מאיים בסוודר. האוורד, האמצעי, הוא גם בעל ההבנה הגדולה ביותר באלכוהול, או לפחות בשתייתו. הוא לא חכם כמו אחיו, אבל הוא בהחלט הקשוח מבין השלושה. יכול להיות שהמלחמה קצת דפקה לו את הראש, אבל עוד לפני שפורסט שולף אקדח, סביר להניח שהאוורד כבר מחליף מחסנית. האח הצעיר הוא ג'ק ואם רשיון הנהיגה שלו לא היה מעיד על כך, היה קשה להאמין שהוא בונדורנט. ג'ק הוא החכם והמחושב מבין השלושה, תכונות עליהן הוא משלם בהעדר קשיחות ונטיות פסיכוטיות. הוא חושב על מודלים עסקיים ומפגין יותר אומץ בכל הנוגע לדיבור עם נשים וחשיבה מחוץ לקופסה, אבל הוא גם מסוג האנשים שנבחרים אחרונים במשחק כדורגל שכונתי וגם אז, שמים אותם בשער. ג'ק לא אוהב את היחס הזה ורוצה שאחיו יתייחסו אליו כלא פחות אכזרי מהם, אולם זה שהוא היחיד שלא סגל לעצמו את האמונה שהם בלתי ניתנים להריגה, מתבטא בחוסר היכולת שלו להראות לשאר העולם מי הבוס ולהכתיב את התנאים שלו בכל מצב.

את הסרט מלווה פסקול יפה ששמתי לב אליו הרבה לפני הצפיה. ניק קייב הביא את כישוריו לא רק כתסריטאי, אלא גם כיוצר ומפיק מוזיקלי ועם עמיתו וורן אליס, יצר אוסף של שירים ברוח התקופה. בין אם מדובר בבלוז מודרני עם השפעות דלתא (הידוע גם כזקן עם חצי גיטרה על המרפסת), או בבלדות על גבול הפופ, המוזיקה תורמת רבות לאווירה ולעתים, משפרת פלאים סצנה שהייתה עלולה להיות חיוורת ללא ליווי מוזיקלי. האמת היא שעם כל הערכתי לניק קייב המוזיקאי, תסריטאי גדול הוא לא. יש בסרט סצנות מרתקות ומותחות, אבל גם הרבה רגעים שלא כל כך מתחברים לכדי סיפור סוחף. דמויות מסויימות נראות מעט חסרות תכלית, בעוד ההתפתחות של הדמויות הראשיות כמעט ואינה מורגשת. במידה מסויימת, כל המידע הנחוץ להבנת העלילה, נמסר כבר בדקות הראשונות, במונולוג הפתיחה של ג'ק שנותן את הרקע להתרחשויות. הסרט מצולם יפה והשחזור התקופתי משתלב עם המוזיקה ליצירת אווירת מהנה ומרתקת, אולם אין שום הפתעות בסיפור והוא הולך לפי מתכונת מאוד ברורה וצפויה מראש.

ג'ון הילקוט עושה מאמצים להפוך את ארץ יבשה לשלם הגדול מסך חלקיו, אבל מקבל את ההפך. יש לסרט הרבה מרכיבים איכותיים, כולל שחקנים כמו טום הארדי, ג'סיקה צ'סטיין, גארי אולדמן וגאי פירס, שתפקידים מוקצנים כמו צ'רלי רייקס מוציאים ממנו את המיטב. הרעיון עליו הסיפור נשען, שמבוסס על ארועים אמיתיים, הוא בעל פוטנציאל אדיר לעיסוק בנפש האדם, באימוץ מיתוסים לתועלת אישית ובכלל להבנת שורשי הפשע המאורגן והשחיתות ברשויות החוק בתקופת היובש. הפסקול ועיצוב התלבושות נפלאים ואיפור מושקע הופך את הכל למאוד מציאותי לעין. בכל זאת, משהו נתקע. הסרט נראה כמו תבשיל שהיה יותר מדי זמן על הכיריים, עד שכל הנוזלים העסיסיים שבו התאדו ונותר בסיס למעדן מלכים, שנחרך בגלל חוסר זהירות. אני לא חושב שצריך למצוא אשם, מכיוון שבנסיון חוזר, יתכן וכל המעורבים היו יוצרים סרט ענק שהיה טעם לצפות בו שוב ושוב ולהבין בכל פעם משהו חדש על גיבוריו ועל המציאות אליה גדלו. במקרה הנוכחי, התקבל סרט נחמד שלא מספק הרבה מעבר למוזיקה מהנה וכמה הברקות רגעיות.