הצרוף "אימה לילדים" הוא קשה להגדרה. איפה עובר הגבול בין מבהיל ברוח טובה, לבין מצלק לכל החיים? אחת התמונות הזכורות לי מילדותי היא של הדרקון מ"היפהפיה הנרדמת" של דיסני, רגע מאוד מפחיד שנצרב עמוק בזכרוני. מצד שני, כמבוגר, אני חושב שזו עדות לאסתטיקה המרשימה של הסרט ולהשגת המטרה המדוייקת אליה יוצריו כיוונו. סרטים כמו "הגוניס" ו"ג'ומנג'י" היו סרטי ילדים אפלים ומפחידים, הרבה לפני שהדבר נעשה מקובל. כיום, קשה לדמיין אפילו את הארי פוטר הראשון, המיועד לקהל צעיר יותר מהסרטים המאוחרים, ללא מוטיבים הלקוחים מסרטי אימה. הבי-מוביז הישנים, בהם נהוג היה לראות המיץ של הזבל הקולנועי, צוחקים בפני כל המזלזלים, כאשר השפעתם על הדור הנוכחי של הסרטים, מורגשת מאי פעם.

נורמן בבקוק הוא ילד חובב סרטי אימה ומבט אחד על חדרו, חושף שמדובר במעריץ כבד של סרטי זומבים. פסיכולוג בשקל יעיד שמדובר בנסיון לברוח אל עולם הדמיון בשל ההתנכלות לה נורמן זוכה מבני גילו וחוסר ההבנה מצד ההורים. אותו פסיכולוג אולי יוסיף שנורמן מנסה להתמודד עם אובדן משפחתי על ידי התמקדות בסרטים בהם המתים שבים ורודפים את החיים, באופן בו גופם נשאר איתנו, אפילו אם נשמתם המשיכה הלאה. זה אולי רק מחזק את האמונה בדבר קיומה של נשמה העולה לעולם הבא, מאחר והגוף מסוגל לפעול באופן נפרד ממנה לחלוטין.

אלה כמובן שטויות. נורמן אמנם דחוי חברתית וחווה מוות במשפחה, אולם סביר להניח שהעובדה שהוא מסוגל לראות רוחות רפאים ולתקשר איתן, היא התורמת העיקרית לחיבתו לאימה. למרות שהוא אדיש למראה מח זרוק על הרצפה וגפיים נעקרים ממקומם, נורמן הוא ילד עדין שמנסה להיות אדיב לכולם, כולל למשפחתו קטנת האמונה. רק ילד אחד בבית הספר, דחוי ולמוד התעללות כמותו, מתלהב מטענותיו של נורמן כי הוא רואה אנשים מתים וחובר אליו להבנת המשמעות מאחורי קללה בת 300 שנים המאיימת על העיר.

כשסרט נפתח בתמונה של איבר פנימי נתלש ממקומו, אפשר להניח שיהיה מעט גרפי. מאחר ופארנורמן נעשה באנימציית סטופ-מושן, המראות בעלי מרקם מציאותי, אך נקיים משפריצים גדולים של דם ושאר נוזלי גוף. נוסף על כך, זוהי קומדיה, כך שהרבה מעשי אלימות קשים מנשוא בעולם האמיתי, זוכים כאן לטוויסט משעשע כזה או אחר. פארנורמן נוצר מתוך אהבה עזה לזבלוני אימה קלאסיים. זה מעבר להשפעה, זה ממש מכתב הערצה לג'ורג' איי. רומרו וג'ון קרפנטר. כל קלישאות הז'אנר מוצגות על המסך ומעוותות קלות בכדי להציע גישה חלופית, איתה ילד שגדל על סרטים כאלה, יוכל להזדהות יותר ממבוגר שראה בהם משהו דוחה ולא ראוי.

עם זאת, פארנורמן לא נכנס יותר מדי לעולם שמאחורי האימה. זה לא "בקתת הפחד" שמפרק את הז'אנר לגורמים, או "צעקה" שעוסק רבות בלעג לקלישאות. הפעם הדברים פשוטים יותר ורק מוצע מדי פעם רעיון קצת שונה ממה שאנחנו, או נורמן, רגילים לחשוב. זה עדיין סרט שבנוי בעיקר על הפחדות, מעשי כישוף, מרדפים והגעלות קלות. היחוד הוא שכאן הדברים האלה נעשים עם הרבה הומור שחור ובלי לנסות לחקור מעבר לגבולות המסך. זה יוצר סיפור מעט שטחי, אבל עם מספיק חן בשביל לבלוט מעל הרבה סיפורים דומים שנטחנו בקולנוע.

הבעיה העיקרית של פארנורמן היא שכסרט שאינו חופר לעומק עולם האימה, הוא מסתפק בעלילה פשוטה וצפויה למדי בכדי להתקיים. בשלב מוקדם יחסית, מתחילה תחושה של מריחה, כאילו הבמאים (כריס באטלר וסם פל) נרדמים מדי פעם על המשמר ושוכחים להתקדם עם הסיפור. הדמויות עשויות היטב והעיצוב מרשים, במיוחד כשהוא משתלב עם אפקטים מסויימים במערכה האחרונה. עם זאת, מעטים הרגעים בהם דמויות מתקדמות מעבר לתכונות הבסיסיות שיוחסו להן מהתחלה. המורה לדרמה היא פשוט מאוד דרמתית, אבא של נורמן הוא פשוט חסר סבלנות, החבר השמן והחייכן הוא פשוט שמן וחייכן והבריון הדביל פשוט מתגלה כפחות אמיץ, מה שלא באמת מפתיע אף אחד. גם נורמן, הדמות הראשית בסרט, לא עובר שום שינוי של ממש במהלכו, אולי מכיוון שאין לו אופי מוגדר מלכתחילה.

כקומדיה, פארנורמן עובד מצוין. כמעט כל הבדיחות מתוזמנות היטב ויש מספר סצנות ששוות צפיה בפני עצמן, גם ללא הקשר לסרט המקיף אותן. הבדיחות הן גם מקורם של רוב הקטעים בסרט שכן מצליחים להפתיע. כבר במהלך הצפיה, היה לי ברור שהאופן בו אני מביט על מכונות למכירת חטיפים, ישתנה מעתה ועד עולם. עיצוב העיר בה נורמן חי מרשים ברמת הדקדקנות. במיוחד מעורר השתאות חדרו של נורמן, העמוס פרטים שהעין לא תצליח לקלוט אפילו מחצית מהם בצפיה הראשונה. הדמויות מעוצבות גם הן בצורה נאה, אף כי אינן מייצגות יותר מסטראוטיפים של סרט לכל המשפחה. לצורך השוואה, "הגוניס" הציע מגוון מוצלח בהרבה של דמויות המתמודדות עם הרפתקה רצופת סכנות והן גם עברו תהליך התבגרות פנימי, בניגוד לאלה של פארנורמן.

לסרט יש פסקול הנע בין מצוין למעיק במהירות מפתיעה. בבחירה מוטעית בעיני, מתמקדת המוזיקה המקורית בעיקר באווירת גבורה ואפיות, או באווירת פרבר קטן ושקט. בתור סרט המתמקד כל כך בסרטי אימה, חסרה באופן בולט מוזיקה הניתנת לזיהוי עם הז'אנר. הייתי מצפה לפחות למחוות לפסקולים מפורסמים, או לקצת כינורות צורמים ברקע, אולם המלחין ג'ון בריון העדיף להתמקד בגבורה וביומיומיות במקום במתים החיים. אולי זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שבריון מעולם לא עבד על סרט שאינו דרמה או קומדיה קלילה. מנגד, נשמעים ברקע מדי פעם שירים לא מקוריים, המספקים אווירה הרבה יותר מוצלחת. השירים של הווייט סטרייפס, דונובן ודגימות מפסקולים של סרטי אימה קודמים, היו יכולים מבחינתי להחליף את רוב המוזיקה שבריון חבר.

הייתי כותב שקשה להגדיר את קהל היעד של הסרט, לולא היו משפחות עם ילדים באולם בו הייתי. לא נשמעו קולות בכי מבוהלים ועושה רושם שרוב הבדיחות עבדו גם על ההורים וגם על צאצאיהם. אני מניח שחלק גדול מההתייחסויות לסרטי אימה, יעברו לילדים מעל הראש ושהם יבינו הרבה יותר הומור סלפסטיק והפחדות בסיסיות. עד כמה הסרט יצלק צופים צעירים לכל החיים, זה מאוד תלוי בצופים עצמם. יש ילדים שיותר קל להם להתמודד עם מראות מפחידים ויש כאלה שירצו להתחבא בתוך התיק של אמא ולא לצאת עד שכל היצורים הרעים יעלמו. לי בתור ילד, היו סיוטים בגלל פרק של "מוש השור", בעוד הילדים של אחותי מפחדים לצפות ב"דוקטור הו", אבל מאוד אוהבים את "היפה והחיה" (ששואב לא מעט השראה מסרטי אימה ישנים). מי שהולך לסרט כמו פארנורמן עם ילד, צריך לעשות בעצמו את החשבון מה הילד לוקח איתו ביציאה מהאולם.

בסופו של דבר, די התאכזבתי מפארנורמן. הוא מעוצב בצורה מרשימה, אולם הדמויות שטחיות והעלילה בקושי זזה. הוא מתחיל לעייף בשלב מוקדם יחסית ולא מצליח ליצור סימפתיה כלפי רוב הדמויות. מצד שני, יש בו כמה סצנות קומיות מבריקות שמעידות על שנינות ומודעות עצמית מצד היוצרים. אין הכרעה של ממש לכאן או לכאן, כי הסרט לא כל כך יפחיד מבוגרים, בעוד הבדיחות הטובות ביותר עשויות להיות לא מובנות לילדים. זו חוויית צפיה חביבה, אך מעט מעייפת שהיה שוה להחזיק יותר זמן בחדר העריכה, או לפחות להוסיף לה עוד קצת תוכן.