כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    קזבלן

    6 תגובות   יום שלישי, 4/12/12, 15:34

    עליס בליטנטל

    ''

    קזבלן – סיפור הפרוורים הישראלי


    זה מופלא. זה אדיר, זה מרטיט, וזה שלנו. במחזמר "קזבלן" שכתב יגאל מוסינזון, התיאטרון הקאמרי מביא את המחזמר הישראלי לפסגות שטרם היה שם. לא חיקוי של מחזות הזמר האמריקאיים הסכריניים. אלא סיפור איזור המצוקה של העולים החדשים ששיכנו אותם בבתים ערביים ביפו, והמאבק החברתי שלהם לא להיזרק משם כדי להעשיר יזמי בנין.

     

    הבימאי צדי צרפתי עשה כאן משהו שעולה על כל עבודותיו עד היום. הוא חיבר לצוות מהודק ומושלם את מיטב הכוחות שיש לקאמרי, בצירוף כמה מהחוץ, כשרוב הקאסט הוא בוגרי בית צבי לשעבר, והשאר מיורם לוינשטיין, ניסן נתיב וסמינר הקיבוצים. גרי בילו היה מתמוגג לו היה כאן איתנו. עולה על כולם, כוכב ההצגה, עמוס תמם (מסמינר הקיבוצים) כקזה, קזבלן, שבאנרגיות שלו, בקסם המהפנט (שנובע מהלהט הפנימי על הרקע האישי שלו, שעבר על בשרו את כל החוליים שבחברה הישראלית אז, כמו היום) - הוא ממסמר את הקהל כך שהשעתיים ועשרים חולפות כמו היו רגע.

     

    בניגוד לאופרות, שם המאהב הנחשק מופיע כזמר עב כרס ולא מצודד, כאן הגיבור גם מצודד, גם משחק נפלא, גם בעל קסם שאין לעמוד בפניו, והעיקר – בעל נוכחות בימתית, מלא שליטה בכל הסובבים אותו. אין שום מקום להשוואה ליורם גאון בסרט משנות הששים. את השחקן המצליח, כוכב סדרות טלויזיה וקולנוע עמוס תמם, הדריך קולית מדריך מיוחד – חיים פנירי, והתוצאה מהנה ומקצועית. את הרקע של יפו הערבית משנות החמישים עיצב בצורה מאד מקורית ותכליתית, שאינה מעייפת בבזבוז זמן על החלפות תפאורה – רוני תורן המנוסה. עיצוב הבמה מזכיר במשהו את זו של המחזמר "רנט", שגם הוא דן באיזור עוני בניו יורק. אך גם את "הצוענים של יפו" של נסים אלוני. הרוח, האוירה, המוסיקה, הקצב התוסס, השפה האותנטית ששזורים בה הרבה אמרות שפר מפי המספר, איציק כהן הנהדר, (בהן ניכרת טביעת ידו של דן אלמגור), העובדות הקשות של הזנחת העולים, המצוקה, חוסר העבודה, הזלזול בהם מצד המימסד – כל אלה קיימים גם כיום. והבטחותיו של בן גוריון ומפא"י לדאוג לרווחתם, שנשארה על הקרח, חוזרת גם בהמשך כל ימיה של המדינה.

     

    שלמה וישינסקי מתאים להפליא לדמות האב האשכנזי, פשוט ההליכות, שמודאג מהתפתחות הקשר בין בתו היפה והענוגה תמר שם אור, לבין החתיך, מגן השכונה תמורת תשלומים. איש הפרוטקשן. על הניגוד בין שני האוהבים מגשרת חשיפתו של קזבלן כחייל נאמן, צנחן שהציל בקרב את מפקדו, שמתגלה כקצין המשטרה העוצר את קזה באשמת גניבה שטפל עליו הגנב האמיתי. את הקצין מגלם עודד ליאופולד החסון, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה (ב"המלך ליר", “חגיגה" ועוד ועוד). מירקם היחסים הכה אנושי בין הגברתן היפואי והקצין המסמל את המימסד, מרכך את תוקפנותו של קזה, וגורם בעקיפין לריכוכו ולהתקרבותו הסופית לאהובתו.

     

    שלושים ושלושת השחקנים – כולם משובחים, ומקצועיים הן במשחקם, בביצוע הריקודים והאקרובטיקה, בקולותיהם הנהדרים, ובהיגוי הכה ברור של כל מילה בכל שיר. הכוריאוגרפיה הכה שונה מהשטנץ העכשווי המצוי, שעיצב עוז מורג הכה ראוי, משלבת המון ישראליות עם קצב, תנועה מרעננת ומשתנה, והכל סוחף אותך לגמרי. בין הרקדנים הנפלאים נזכיר את שחר ישי היפהפה, אסף גולדשטיין (קופהקבאנה), ציון חורי, אוהד יהודאי הבריטון הנהדר (מ”פיאף”), עומר זמרי הנאה, עמית רייס החביב, נעה גודל המוכשרת, רביב מדר (שהוא וכן כולם מחוננים בקולות משובחים), וכן בעלי התפקידים הדרמטיים שכולם נפלאים אחד אחד.

     

    שרונה אלימלך היפה כאשתו של איציק כהן, נעטפה בשפע בדים עד כי יופיה הוסתר, למען תפקידה כאשה תימניה מבוגרת. אבל כשהיא שרה סולו – זה כמו זמיר. כך גם הופעתה של מיי פיינגולד ב"רוזה", משדרגת את המחזמר, ומעלה את ההפקה בכמה דרגות עוד יותר ממה שחשבנו שזה השיא. היא פשוט ענקית. היא מספרת שאת הכוח וההשראה לעשות זאת קיבלה מעליזה עזיקרי המנוחה, אותה ראתה בסרט קזבלן כמלצרית בקפה רוזה. אוהד שחר הותיק והקלאסי, מכניס הרבה הומור במיבטא ההונגרי שלו בתור סנדלר השכונה, שאופיו האמיתי נחשף בסוף. ערן שראל כנציג העיריה, הדורש מכולם להתפנות מהבתים העלובים שלהם, מבלי שידעו לאן ילכו – כוחני הן בפיזיונומיה והן בעימותיו עם דיירי השטח הגדול ביפו, איזור הזנות, העוני והסמים, שכיום הפך לסמל.

     

    קטע הסיום, בו מבצע ניסו שליו את המוהל – מפתיע אותנו בקולו וביכולת שירתו של שליו. ואין תמה – הוא למד בישיבה עד גיל 18.. הסצינה המרגשת הזו מסכמת את כל חילוקי הדעות והדעות הקדומות שניגלו בהצגה, כשהמסקנה מטקס הברית היפה עולה – ש"כולנו יהודים", ולכן, המסורת היא שמאחדת אותנו, ומהווה את הבסיס המוצק שבעטיו אין להפריד בין תפוצה אחת לשניה. גם אם האמונות התפלות שונות בצורתן, הרי אנו עם אחד, והקשר החזק הוא שמאחד אותנו. סיום אופטימי ויפה לכל תקופה וזמן.

     

    ושוב, חובה לציין את השילוב המוצלח של הבימוי של צדי צרפתי, עיצוב הבמה של רוניו תורן, ותיזמורו הכה נפלא של יוסי בן נון למוסיקה שכתב דובי זלצר לפני חמישים שנה. הוא הוסיף נגיעות אישיות ושונות מהמקור, שנוסכות במוסיקה אלמנטים עכשווים ולא לוקאליים. פשוט שידרוג של המוסיקה שאנו כה אוהבים. וכולם יוצאים מההצגה עם רון בלב, וגם למחרתו, ממשיכים לשיר את השירים הנפלאים מהמחזמר קזבלן, שהם נכס צאן ברזל בתרבותנו.

     

    שאפו לקאמרי על מחזמר כה ישראלי שנכנס לנו לוורידים.

    בצילום העליון של ז'ראר אלון נראים מימין לשמאל: אוהד יהודאי,ליאור זוהר, עמוס תמם ורביב מדר.

    למטה: מיי פיינגולד

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      הצוות נכנס לנעליים גדולות ועשה כך בהצלחה.
        7/12/12 17:35:
      תודה. אלך
        5/12/12 11:47:
      קורא, כמובן
        5/12/12 11:46:
      מעצב התפאורה הוא רוני תורן. רוני ניניו זה מישהו אחר. יהיה יפה אם יתוקן לפני שמישהו מהם קורה את הכתבה. אני מכיר אותם, הם יתחרפנו לגמרי. לא חבל?
        4/12/12 18:06:
      צפיתי בהצגה לפני מספר ימים וללא ספק "ניסו שליו" מ ד ה י ם! שם על ההצגה חותמת איכות בשיר שלו! ובכלל הצגה מצויינת ועמוס תמם בתפקיד חייו!
        4/12/12 17:45:
      *שרונה אלימלך

      ארכיון