כותרות TheMarker >
    ';

    ספרים חדשים

    סבא פגסוס קראתי לו

    1 תגובות   יום חמישי, 6/12/12, 11:02

     

     

     

    סבא פגסוס קראתי לו

     

    ''

     

    מאת: רינה עוזיאל בלומנטל

     

    הוצאת כרמל

     

    * * * * * *

      

    256 עמודים, 84 ₪

     

        הלכתי לאורך המעקה החלוד ששרט מעט את כף ידי. הרוח דחפה     

         בחוזקה. היא השיגה את צעדיי, עצרה לצדי ונטלה את כף ידי 

         בידה. המים היו ירוקים. שמש של שעת שקיעה שוטטה בין קרעי

         עננים שחורים. הצבעים ריצדו עד שמצאו את מנוחתם בשערה,

         בשפתיה ובעיניה.

         "כבר לא נתראה עכשיו?" שאלתי מבלי להמיש את מבטי מן המים.

         "אולי כן."

     

    שתי נשים צעירות מקיימות ביניהן דיאלוג אינטנסיבי – הן מגוללות את סיפור חברותן ובמובלע את סיפורי חייהן והתבגרותן.

    שתי דמויות-שתי מספרות, נטולות שם (את והיא), ברומן שאין בו כלל "מספר כל-יודע", הבנוי מדיאלוגים פנימיים וחיצוניים. חיי שתיהן שזורים אלה באלה והחיבור ביניהן בונה את סיפורן, באוסף של נקודות מבט המסופרות על-ידי שתיהן - לכל אירוע שתי נקודות מבט. זהויותיהן נפרדות ומתמזגות. סיפורן הוא תיאור של התרחשות נפשית עשירה שנעה בין שני מוקדי מתח: השתיים זקוקות זו לזו ונרתעות זו מזו כדי להיות שלמות, ולרגעים נדמה שקיומן נעשה ממשי רק בשעה שהן מתבוננות זו בזו.

     

    מדובר בסיפור ישראלי: שתי נערות, ואחר-כך שתי נשים, דור שני למהגרים, בנות יחידות להוריהן שהיגרו לפלשתינה, מתוך בחירה או מתוך כורח או כפליטי שואה. הן נפגשו בגימנסיה יוקרתית בתל-אביב של סוף שנות החמישים תחילת שנות השישים. אחת בעלת כשרון מוסיקלי, נשלחה לתיכון הממוקם הרחק ממקום מגוריה כדי שתוכל למצות את יכולותיה. לחברתה, בתו של רופא ושל אם בעלת נפש מעורערת, יש נטיות ריאליות. נרקם ביניהן קשר שביר שנפרם ונרקם כל הזמן, בכאב, בזעם, באהבה ובחמלה. הן מספרות לסירוגין את סיפור חברותן בן עשרות השנים. בדבריהן מסתתרת חתירה עיקשת אחר זהות, ניסיון מאומץ לחצוב את קולו של ה"אני" מתוך הקול הקולקטיבי.

     

    כמו ברומן הקודם של רינה עוזיאל בלומנטל, "המצאה, זיכרון", גם כאן הנושא המרכזי הינו מצבו של המהגר היהודי בארץ-ישראל, בין שתי מלחמות העולם.

     

    "שתי הגיבורות שעומדות במרכזו (של הרומן) אינן נזכרות בשמן, ובכך נדמה שהעלילה אינה עוסקת ביחסיהן של שתי חברות ספציפיות, אלא על שתי חברות בכלל. בכך טמונה עוצמתו הסוחפת של הספר."   

                                              

    עלית קרפ, הארץ ספרים

     

    "דיאלקטיקת הסובייקטיביות המודעת לעצמה, שאינה אפשרית אלא באמצעות אישור העצמיות עצמה "מבחוץ", זוכה ברומן של רינה עוזיאל בלומנטל לצורה ספרותית מפעימה... ויכולה להיחשב להישג ייחודי, מעורר השתאות..." 

            

    פרופ' משה צוקרמן

     

    "סבא פגסוס קראתי לו יצא בהוצאת "כרמל" שהיא הוצאת בוטיק איכותית.

    הספר וההוצאה מתאימים וראויים זה לזו מאד.. הרומן באמת מרגש ועדין מאד. כתוב בשפה מרוכזת מאד ויפה להפליא."   

                                

     מירי פז, בילוי נעים, גל"צ

     

     

    רינה עוזיאל-בלומנטל, ילידת תל אביב (1944), בוגרת ה"סטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב" במחזור הראשון, אוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון ולספרות עברית ולימודי חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים.

    בין השנים 1968 – 1969 עבדה שנה אחת בתיאטרון הקאמרי ועד 1992 – בקבוצות תיאטרון ניסיוניות ועם ילדים חריגים בנושאי חינוך באמצעות תיאטרון.

    בתחילת שנות השבעים השתתפה כשחקנית בקבוצת "אסקוריאל" באוניברסיטת תל אביב, בניהולו האמנותי ובימויו של (היום) פרופסור יעקב רז.

    בתחילת שנות השמונים עבדה עם תיאטרון רחוב: "מהברטה", עם הבמאי אברהם דנא.

    ב 1992 השתתפה בהצגת יחיד – העבודה האחרונה על הבמה -  "לדבר עם טנגו", מונודרמה מאת קרלו טרון בבימויה של רחל שור.

    סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו ב"פרוזה", "עיתון 77" ו"מאזניים".

    ספרה הראשון - "האצבעות של אלוהים"  – קובץ סיפורים קצרים -  יצא לאור בשנת 1997 בהוצאת מעריב ובעריכת איתן בן נתן.

    ספרה השני, "המצאה, זיכרון" – רומן – זכה בפרס "נוצת הזהב" של אקו"ם לכתב יד בעילום שם. הספר ראה אור ב-2002 בהוצאת "זמורה-ביתן" בשיתוף עם הוצאת "סצנה", ובעריכת תרזה בירון-פריד. היה מועמד לפרס ספיר ויצא לאור ביוון, ב-2008.

    ביוני 2002 – לקראת סוף שנת הלימודים האקדמאית, שימש הפרק הראשון של הרומן כחומר לימודי לתלמידי מ.א. בקורס של פרופסור עליזה ג'ינאו, אשר עמדה אז בראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.

    פרופסור משה צוקרמן, שהיה אז ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, אמר שיכולותיה של רינה עוזיאל בלומנטל לשלב אפוס, אשר מייצג תהליכים היסטוריוגרפים ותאולוגים שמשפיעים על דורות, עם פרטי אירועים בשעה שהם מתקיימים, מזכירים את אלה של תומס מאן.

    בחודש מרץ 2003 הוזמנה הסופרת לכנס בינלאומי בנושא: יהדות הבלקן בספרות המודרנית, אשר התקיים בסורבון בפאריס בשיתוף עם אוניברסיטת סטנפורד. לכנס הוזמנו אחד עשר סופרים מן העולם כולו, וכן אנשי אקדמיה. רינה עוזיאל בלומנטל הייתה הסופרת היחידה מישראל. לצורך הכנס תורגמו חלקים מן הרומן "המצאה, זיכרון" לצרפתית ונקראו שם על ידי שחקני תיאטרון צרפתיים.

     

    רינה עוזיאל בלומנטל מתגוררת בתל אביב. נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה.

    בימים אלה שוקדת על רומן שלישי.

     

     

    משבחי הביקורת על "המצאה, זיכרון"

     

     

    "המצאה זיכרון" הוא ספרה הראשון של עוזיאל-בלומנטל. ואולם, משום בחינה אין הוא נראה כספר ראשון. הקטע הפותח, מכניס את הקורא מיד לסיפור, לאווירה, לדרמה ולעולם הלשוני. אכן, המפגש הראשוני הוא עם האסתטיקה של הספר, עם צורתו. שפתה של עוזיאל-בלומנטל עשירה וחיונית ומשרתת את הסיפור בלי להעמיד את עצמה במרכז ההתרחשות

    ... הכותבת מצליחה להחיות דמויות וזמנים וגם לבנות עולמות אמינים שיש בהם מינון ספרותי נכון בין האוניברסלי והספציפי. בזה היא מפנה את מרכז הבמה לעיקר, שהוא הסיפור ועם הכבוד לסיפור, בא גם הכבוד לקורא, ההבנה שאין צורך למרוח את המסך באותה מרקחת מוכרת כדי לתת לרומן המוצלח הזה נוכחות, כי הקורא נשאב לסיפור מעצם כוחו ואיכותי

    ...יתרונו ויחודו של "המצאה, זיכרון" הוא המבט הפנורמי המפוכח על הציונות, על מעלותיה וגם על הפגיעות שפגעה בנשמות יהודיות מסוימות

    ...מכלול החומרים מגויסים כדי לצייר פיסות חיים אמיתיות במורכבותן. כך יכולה המחברת להביא להנאת הקורא וגם להציג לנו עמדה חפה מפאתוס, ואתה גם חומר למחשבה

     

                                                               יורם מלצר "ספרות וספרים" מעריב 2002

     

     

    סאגה משפחתית סוחפת...הספר מצליח לסחוף ולרתק, ולא רק זה – אלא גם לשרטט חלק מספור העם היהודי במאה העשרים

    ....בתוך הרצף הסיפורי שתולים רסיסי זיכרונות והבלחות מן העתיד, כך שהקריאה היא דו כיוונית- אחורה וקדימה בזמן. בסוף הספר כל אלא חוברים למקשה אחת, ומתגלה האריג שנשזר מכל החוטים גם יחד.

     

                                                                      ענת בר-לב אפרתי  "לאשה"  2002

     

     

    בעידן שבו נכתבים רומנים בתפרים גסים, נעים לחזור ולקרוא רומן שהוא כולו מלאכת רקמה עדינה. רינה עוזיאל-בלומנטל כותבת כמו רוקמת התחרה: היא שוזרת סיפור עם רסיסי תודעה, או נכון יותר רסיסי חיים, והשזירה כולה נראית כמו מפה רקומה

    ....סאגה מרתקת ועצובה הכתובה באהבה רבה... היא גם יודעת לכתוב סאגה כמו שצריך

    ....מי שאוהב כתיבה מעודנת, לא צעקנית, ייהנה מקריאת הרומן הזה...

     

                                                                           ירון אביטוב "כל הזמן" שבועון ירושלים 2002

     

     

    ...למרות שלל הדמויות בספר, עוזיאל-בלומנטל יצרה גיבורים חזקים בעלי נוכחות, שמהדהדים בראש גם אחרי העמוד האחרון בספר. אפילו הדמויות שמראש נועדו להיות יותר חיוורות ונחבאות בסאגה המשפחתית הכאובה של בני מבורך, הופכות לבלתי נשכחות. כשהן שותקות, השתיקה שלהן רועמת. כשהן מתוסכלות, התסכול שלהן מחלחל.

    ...השפה של עוזיאל-בלומנטל בעלת עוצמה מענגת...רומן יהודי עצוב ויפהפה.

     

                                                                                           חגית מהלא "זמן השרון" 2002

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/12/12 21:26:
      די לי בחוות דעתך ושל פרופסור צוקרמן כדי להשתכנע... תודה

      ארכיון

      פרופיל

      ציפי ארצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין