כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: אופטימיות היא שם המשחק

    ביקורת על אופטימיות היא שם המשחק

    ביקורת: אופטימיות היא שם המשחק

    1

    סרטים  

    2 תגובות   יום שישי , 28/12/12, 19:53

    ''

     

    הסרט הראשון שראיתי ב-די.וי.די היה "שלושה מלכים". זה היה סרט מוזר. מעבר להתלהבות הראשונית מאיכות התמונה והקול, כמו גם התפריטים המפתים שקדמו למופע המרכזי, זה היה פשוט מוזר. לא מוזר ברמת שלא ניתן להבין מה קורה, אבל היו הרבה בחירות צילום ועריכה שלא הייתי מורגל אליהן. גם סצנות לא שגרתיות, כמו הדגמת מסלול של קליע באנימציית מחשב והבחירה במלחמת המפרץ כזירת התרחשויות, נראו לי חריגות. כמובן שבתוך שנה, כבר הייתי מורגל, כי בשנים 1999-2001, עולם הסרטים עבר מהפך וזנח הרבה טכניקות ישנות לטובת מראה נמרץ וקליפי יותר. קאטים משונים? בטח, למה לא. פסקול שמורכב משירים לא קשורים לכאורה? הכל הולך כל עוד זה מתאים. מארקי מארק, אייס קיוב ודוקטור רוס מ"אי.אר" בתפקיד הראשי? אה... מה?

    אם יש דבר אחד שלא השתנה מאז "שלושה מלכים", זו הנטיה של דיוויד או. ראסל ללהק לסרטיו שחקנים לא צפויים. גם אם המוניטין שלהם לא לחלוטין תואם את הז'אנר, ראסל מצליח להוציא מהם הופעות טובות ומעלה. כך לא חשש ללהק את מארק וולברג, זמר הפופ לשעבר ואת ג'ורג' קלוני, שעיקר נסיונו היה בטלוויזיה ובסרטים כושלים, כשחקנים ראשיים. לקישוט, הוסיף את ספייק ג'ונז, במאי הקליפים שבאותה שנה הוציא את סרטו הראשון "להיות ג'ון מלקוביץ'". אייס קיוב היה השחקן המוערך בחבורה. אני לא זוכר הרבה מהסרט, הוא לא כל כך דבר אלי, פרט למראה שהיה חדשני לזמנו, אבל דיוויד או. ראסל המשיך בליהוקים לא שגרתיים לשאר סרטיו.

    זה מצליח לו. "פייטר", סרטו השפוי והנוח ביותר לעיכול, הביא לראסל מועמדויות לאוסקר על בימוי וגרף באותו טקס שני פרסים על משחק, לכריסטיאן בייל ולמליסה לאו, שניהם ליהוקים לא טיפוסיים למה שהוא בסופו של דבר, שילוב של סרט ספורט ודרמה משפחתית. אחרי ג'ורג' קלוני, זה גם מעלה תהיה לגבי הנטיה של ראסל ללהק לסרטיו שחקנים שגלמו את באטמן.

     

    "אופטימיות היא שם המשחק" מתחיל במוסד לחולי נפש. הוא לא נשאר שם זמן רב, מאחר והסרט עוזב את כתלי המוסד יחד עם פאט, חולה במאניה-דיפרסיה ששהה שם למשך שמונה חודשים בעקבות הסדר עם בית המשפט. הוא נעצר על תקיפת מורה בבית הספר בו אשתו מלמדת, לאחר שתפס את השניים עושים יותר מבדיקת מבחנים ביחד. פאט נוטה לאגרסיביות ומאחר והוא שונא לקחת תרופות, נמצא תמיד על סף ההתפרצות, עד שממונה שוטר שאחראי להשגיח ספציפית עליו. פאט עובר לגור עם הוריו, עקרת בית שקטה ואב חולה פוטבול שהחל לעסוק בהימורים בתקווה לגייס כסף לפתיחת מסעדה.

    אביו של פאט, אותו מגלם רוברט דה נירו, מפגין תסמינים של טורדנות כפייתית, במיוחד כשזה מגיעה לצפיה במשחק של הפילדלפיה איגלז. הוא לוקח את המשחקים מאוד ברצינות וכיאה לאוהד איגלז, הורחק מהמגרשים בשל אלימות (ברצינות, יש לאצטדיון אפילו בית משפט משלו). מאז, בכל פעם שהוא צופה במשחק עם המשפחה, הוא מחזיק במטפחת המזל שלו ומבקש מפאט שיהיה נוכח, כסוג של קמע. פעם קראו לזה אמונות תפלות, היום יש לזה שם מדעי יותר.

    פאט, אדם פקח שמנסה לשמור על אופטימיות, בכלל עוסק באובססיביות בנסיונות לשקם את עצמו במטרה לחזור לאשתו. הוא מאמין שעם מספיק כושר וגילוי אחריות, יוכיח לה שהוא ראוי לנסיון נוסף, או לפחות להסרת צו ההרחקה שהוציאה כנגדו. פגישה עם אלמנה צעירה בשם טיפאני, מסייעת לפאט להבין את המסלול בו הוא מעוניין ללכת, במה שהופך לידידות מאוד מתוחה בין שני אנשים עם היסטוריה בעייתית והפרעות נפשיות שהשתלבו במהלכה.

     

    הסגנון של דיוויד או. ראסל מאוד השתנה מאז ימי "שלושה מלכים" ו"אני לב האקביז" שיצא אחריו. הוא עושה כיום סרטים יותר מיינסטרימיים וגם אם הדמויות חריגות, או נכות רגשית, העלילה נעה לפי החוקים המקובלים. אופטימיות היא שם המשחק לא עושה מאמצים להפתיע או לזעזע אף אחד, אבל הוא מביע כנות במידה לא אופיינית לסרט נוסחתי. הוא מזכיר מאוד את "פייטר" בעיסוק שלו במשפחה מתפקדת חלקית ובדמויות אופטימיות בעלות חכמת רחוב שצריכות לעבור תיקון עצמי בכדי שיוכלו להשיג את שאיפותיהן ולהשתלב בחברה. כמו ב"פייטר", גם פה ענף ספורט הוא משהו שמאחד אנשים ונותן להם בסיס משותף להתקיים זה לצד זה. גם כאן, הגיבור הוא חמום מח ונוטה לאלימות, אולם ברור שמדובר באדם טוב יותר ממרבית סביבתו.

    בכל זאת, זהו סיפור מתקתק. לא קיטשי מדי, אבל בהחלט בעל ניחוח הוליוודי פייסני. אופטימיות היא שם המשחק זו לא רק סיסמה שהמתרגם האומלל נאלץ לדחוף בכח לכתוביות הסרט כחלופה לביטוי "Silver Lining". זו גם הגישה שמנחה את ראסל ביצירה. הוא זנח את תאוות הבצע של "שלושה מלכים" ואת האקזיסטנציאליזם הניו אייג'י של "אני לב האקביז" והתמקד יותר מתמיד בלחפש את הטוב שבדברים הרעים, את ההתחלות החדשות שממתינות מעבר לפינה.

    דבר אחד שלא זנח, כאמור, זה את בחירות הליהוק המפתיעות. בראדלי קופר מוכר בעיקר מסדרות טלוויזיה ("זהות בדויה", "ניפ/טאק") ומסרטי בדרך לחתונה עוצרים באמו. אני חושב שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו מגלם תפקיד דרמתי ראשי בסרט ואני בהחלט מורשם לטובה. פאט הוא גרסה פחות מסוממת של דיקי מ"פייטר" וכמו כריסטיאן בייל שם, זו הפעם הראשונה שממש התלהבתי מהופעה שלו. ג'ניפר לורנס כבר ממצבת את עצמה ככח עולה בהוליווד, לכן הבחירה בה לתפקיד טיפאני היא הימור גדול. מדובר בדמות טראגית, עם מטענים מפה ועד נמל אשדוד. היא חושנית, אבל מאוד פגועה ונתונה למצבי רוח משתנים. לעשות תפקיד כזה בין סרטי "משחקי הרעב", שקול למצב בו אמה ווטסון הייתה מנצלת הפסקה בצילומי הארי פוטר בכדי לגלם את בלאנש דובואה. גם אם היא יכולה לעשות זאת היטב, לא בטוח שכדאי לה מבחינת התדמית. למרבה המזל, לורנס מספיק טובה בכדי להשכיח שהיא בכלל משחקת בסדרת שוברי קופות המבוססת על ספרים רבי-מכר לנוער. הסרט גם מחזיר למסך פרצופים שלא ראיתי כבר זמן מה כמו ג'וליה סטיילס וכריס טאקר שמפתיע לטובה כחברו של פאט מהמוסד הסגור.

    למרות שאינו מנסה לחדש או להדהים, אופטימיות היא שם המשחק הוא סרט טוב שנעשה בידי במאי שיודע את העבודה. לרוב, אני לא תומך בהליכה לכיוון המיינסטרים, אבל נראה שדיוויד או. ראסל הוא הרענון שהמיינסטרים ההוליוודי זקוק לו. הוא יודע לשלב דמויות בעייתיות בסיפור סטנדרטי, מבלי לגרוע מאיכותן. יש לו את היכולת לגרום לליהוקים מפתיעים להראות כמו בחירה טבעית ולשלב אותם עם פסקול משובח ועריכה שמכתיבים לכל סצנה קצב מתוקתק משלה.

    אולי חסרונו הגדול של הסרט הוא באמת בחוסר החדשנות שלו. זה סרט טוב לדייטים, או לערב עם חברים, אבל הוא לא הולך להפוך את עולמכם, או להשפיע על עתיד הקולנוע. דיוויד או. ראסל ותר על היחודיות ובחר לרכז את נטייתו לקחת סיכונים בתחום הליהוק. הוא עובד עם השחקנים עד שהם מבינים את הדמות טוב יותר מהדמות עצמה ומאפשר להם להשתלב בטבעיות בסיטואציות שפעמים רבות, כלל לא נראות מבויימות. אומרים שבמאי טוב הוא כזה שלא מרגישים בנוכחותו. אני לא לגמרי מסכים עם האמירה הזו, אבל בהחלט חושב שיש לראסל את הכשרון להשכיח את קיומה של יד מכוונת על סט הצילומים וליצור תחושה של יחס טבעי יותר בין הדמויות.

    קשה לי להגדיר את הסרט כקומדיה או כדרמה. יש בו מעבר בין שני הז'אנרים ומכיוון שהוא נמנע מהפתעות גדולות, כל סוגה מקבלת את הזמן שלה להתפתח ולתפוס לזמן קצר את מרכז הבמה. זה סרט שיוצאים ממנו בהרגשה טובה, אבל עם חשדות מסויימים כלפי פנים וכלפי הסביבה. העיסוק בהפרעות מאובחנות ולא מאובחנות, עשוי להטריד מעט את מי שמודע מדי לעצמו ולגרום לו לחשוד שאינו רחוק מספיק מלהידמות לאחת הדמויות בסרט. זו אחת המחמאות הגדולות ביותר שאני יכול לתת לסרט, שאני יוצא ממנו עם פחות בטחון בעולם סביבי. במידה והסיפור היה מורכב כמו הדמויות, הסרט היה נמשך שעות ארוכות. מאחר ומדובר בסיפור עם מבנה די סטנדרטי, הוא לא מזיק, אלא מהנה ומשתדל לרגש, רק טיפה מחטיא כשהוא לא לוקח את המורכבות גם לשלב התסריט.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/1/13 12:12:
      בסופו של דבר נהנינו מאוד מהסרט והביקורת הזאת בהחלט מעניינת. מומלץ ביותר ללכת לסרט הזה.
        16/1/13 17:45:
      ביקורת נהדרת. לפי דעתי, אחד הסרטים היותר טובים של השנה. ללא ספק אוצר. מצחיק כשצריך, מרגש, סימפטי, כתוב לעילא, משחק מצוין, וללא יומרות.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין