כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הבלתי נראה

    0 תגובות   יום שלישי, 1/1/13, 09:53

    עליס בליטנטל

    ''

     

    ''

    הבלתי נראה

    בתיאטרון הספריה בר"ג

     

    מה מתרחש באמת בלב ובמוח אסירים הכלואים שנים רבות, כל אחד בתא בודד? מה הם יכולים לעשות כדי להתגבר על היאוש הנוראי והבדידות הלוחצת? מחזהו החדש של קרייג רייט (מ-2007) עולה לראשונה בישראל, ומעניק לצופים מבט עמוק ובלתי רגיל לנושא זה.

     

    אפי מרדכי בהצגת הביכורים שלו כבימאי, יצר מהמחזה המרתק והמסעיר חוויה שונה בתכלית מהרגיל. הפתרון אליו הגיעו שני אסירים כדי לשרוד ולא לאבד את השפיות, הוא יצירת קשר שיחה ביניהם דרך קירות התאים שלהם. כך, מבלי לראות האחד את רעהו או להכירו, הם חושפים איש בפני רעהו את צפונות ליבם. לא על סיפורים מהעבר, לא על מדוע הם יושבים אלא על מצוקות הנפש מעצם היותם אסירים בתנאים כה בלתי אנושיים, מבזים והכוללים עינויים.

     

    כמו בטרגדיה יוונית קלאסית, אנו לא רואים את הזוועות שהסוהר הנאמן למשימתו גורם לשניים בהתעללויות שלו. הזוועות הן מעל יכולתנו אפילו לדמיין אותן. ובניגוד לסידרת הטלוויזיה "חטופים" – כאן רק שומעים את התיאור של העינויים שהפכו ללחם חוקם של האסירים, והיכולת בידינו לדמיין זאת כאוות נפשנו.

     

    הראל אלקלעי, שכבש את הלב בהצגות עוד כשהיה תלמיד בבית צבי, כעת, כבוגר - הוא וולדז, החרד, הרגיש  וחסר הבטחון, שלכאורה מדמיין שיש מישהו נוסף בין הקירות שבינו לחברו בתא שליד. הוא מתאר שיטה של יצירת קשר עם הדמות המיסתורית, שהוא מדמיין כאשה: הדמות חורצת בקיר, ומתוך הנקישות - כמו מסמסת לו מחשבות והרהורים בשיטת קשר מיוחדת זו, שמתחברת בסופה למעגל. לעומתו, וואלאס (אבירם קליך) היותר אינטלקטואל, מנסה להתגבר על מצוקות המאסר ע"י שיטת משחק בו הדיאלוג ביניהם מבוסס על מילים, שבכל פעם נוספות להן הברות, עד כדי מילים בנות שמונה הברות. צירוף המשפטים מעורר גיחוך, בגלל חוסר הקשר בין המילים במשפט. כל הפטנטים והשיטות שהם ממציאים כדי לשרוד – מעוררים השתאות ופליאה. אך זה עובד. אין מה לומר, המחזאי בנה דיאלוגים עם מעברים ממצב קיצוני אחד למשנהו, מקשים עד רכים וענוגים, והשילוב ביניהם יוצר מחזה מושלם.

     

    ה"חבר" היחיד שהם זוכים לראות ולקבל ממנו איזה שהוא יחס, גם אם משפיל ביותר , הוא הסוהר סמאש, ששמו בלבד מגדיר את מהותו – לרסק את האסירים נפשית ופיסית. אבי עדווי, בתפקידו עם זמן במה קצר ממה שיש לאסירים, עושה את התפקידובצורה מרשימה ביותר. הוא תקיף, אכזר, אך גם מגלה פגיעות ורגישות כביכול למעשי הזוועות שהוא חייב בהם, ומשתפך לבסוף בפני חבריו שבתאיהם. עדווי הרשים כבר בהיותו סטודנט בעבר, כקצין האגרסיבי והרשע במחזה "בחורים טובים". ואכן תפקידים קשוחים הולמים אותו להפליא.

     

    אבירם קליך, אף הוא בוגר מצטיין של בת צבי, עושה בהפקת תיאטרון הספריה כאן את תפקידו בגמישות הראויהבעידון והרגישות המהולים באינטלקט וברבגוניות שלו, הוא לוכד את הצופים, דווקא בשוני של דמותו מהדמות המורכבת והמרתקת שעושה הראל אלקלאי. הפינ-פונג בדיאלוגים ביניהם לא פוסק מלרתק את הקהל, וההתרחשויות בתאים ובעלילה מרתקים אף הם. הסוף מגיע בעוצמה שרק מי שיראה את ההצגה יחווה אותה במלואה. עוד כעשר הופעות בסשן הנוכחי, לפני שתיאטרון הספריה יעלה זאת שוב. דו-קרב אינטלקטואלי, שמענג צופים עם דמיון ושאר רוח. יש לציין את עיצוב הבמה המיוחד של אבי שכווי, את התאורה של פרננדו מאיחייקר, והמוסיקה המפעימה, שלעיתים מהווה כמו עוד קול בהצגה – של איתי שמעוני הכה מוכשר.

    עד ה- 9.1.13 כולל.

    מומלץ בחום.

    בצילומי אייל לנדסמן נראים למעלה: בעליון - הראל אלקלעי ואבי עדווי. מתחתיו- אבירם קליך.

    למטה:הראל אלקלעי ואבירם קליך.

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל