בשביל ישראלים, 4 בנובמבר הוא תאריך טרגי. ישר עולות בראש המילים "סרק סרק" ו"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". עבור אמריקאי ממוצע, זה תאריך חסר יחוד, אלא אם יצא בדיוק על משחק פוטבול חשוב. ב-1979, באופן חד פעמי, הייתה לתאריך הזה משמעות עמוקה ליחסי ארצות הברית והמזרח התיכון. קל לשכוח, אבל איראן הייתה בעבר מדינה נאורה וליברלית יחסית, שקיימה קשרים דיפלומטיים עם ישראל והשטן הגדול וארצות הברית. מוחמד רזא שאה פהלווי שלט בארץ הפרסים ביד רמה ויש שאף יאמרו באכזריות, תחת חסות המערב ששמח שידידים משגיחים על צינורות הנפט באיזור. בתחילת 1979, התחוללה באיראן מהפכה במהלכה הודח השאה ונאלץ להימלט לאמריקה, שם שהה בעוד ארצו הופכת למדינת דת קיצונית ותושביה דורשים את ראשו.

ב-4 בנובמבר של אותה שנה, פרצו מפגינים ואנשי משמרות המהפכה לשגרירות ארה"ב בטהרן ולקחו בשבי 52 אזרחים אמריקאים, אותם החזיקו כבני ערובה. הדרישה לשחרורם הייתה הסגרת השאה לאיראן והתנצלות ארה"ב על בחישתה בפוליטיקה המקומית לאורך השנים. הממשל האמריקאי סרב וכך נוצר משבר בני הערובה באיראן. בעוד הדיפלומטים מחפשים דרך להוציא את בני הערובה בחיים, מתברר כי שישה עובדי שגרירות הצליחו להימלט ולמצוא מסתור בבית השגריר הקנדי. ה-CIA מקבל את המשימה להשיבם בחיים לארצות הברית, מבלי שהדבר יתגלה למשמרות המהפכה.

האחראי על מבצע החילוץ הסודי הוא טוני מנדז, מומחה לחילוץ שבויים ואיש משפחה כושל. טוני שובר את הראש כיצד לחלץ את ששת האזרחים מבלי לסכנם יתר על המידה ובעודו פוסל תכניות שנועדו לכשלון אותן מציעים בכירי הממשל, עולה על רעיון שמעולם לא נוסה. טוני מחליט להקים חברת הפקות מזוייפת, לגייס לעזרתו אנשים מוכרים מהוליווד ולהגיע לטהרן במסווה של מפיק קנדי המחפשים אתרי צילום עם ששת אנשי הצוות שלו, כולם "קנדים" כמובן. לשם ביצוע המשימה, הוא בוחר תסריט בשם "ארגו", המסתובב מזה זמן מה מבלי להיות מופק ובעזרת אמן האיפור ג'ון צ'יימברס והמפיק הוותיק לסטר סיגל, בונה את השקר הכי גדול בתולדות הוליווד, מאז הוליווד עצמה.

הסרט, אותו ביים בן אפלק המגלם גם את טוני מנדז, לא חוסך ביקורת מהתעשיה בה הוא עובד. הרבה בדיחות נזרקות על חשבון הוליווד וסותרות בצורה מצויינת את הרצינות בת עשרות הטונות של המשבר הדיפלומטי. בעוד שישה אמריקאים יודעים שבכל רגע, עשויים לפרוץ לבית אנשי בטחון ולקחת אותם להוצאה להורג בכיכר העיר, מטה ה-CIA והמשרד הקטן של מנדז, צ'יימברס וסיגל רוחשים פעילות הגובלת לעתים בפארסה. בראיין קרנסטון, המגלם את מנהלו הישיר של מנדז, עושה את מה שהוא עושה הכי טוב וזה להראות ממש רציני בעודו אומר שורות מצחיקות במיוחד. ג'ון גודמן ואלן ארקין המגלמים את צ'יימברס וסיגל, מוסיפים לא מעט הומור משלהם, המדגיש את הפער בין היומיום המשוחרר באמריקה, למתיחות מורטת העצבים בטהרן.

זה ארגו לכל אורכו. מותחן שאינו פוסח על אף הזדמנות לפרוט עוד קצת על העצבים, אבל נשבר מדי פעם בידי הומור תעשיה וירידות על חוסר יעילותו של המודיעין האמריקאי בהבנת פני השטח. זה מתאים לסגנון של אפלק, שבתסריט שכתב עם מאט דיימון ל"סיפורו של ויל האנטינג", יצר מארג נאה של הומור ועצב. על ארגו הוא אמנם לא רשום כתסריטאי, אבל ניכר שהעניק לסרט קצב ושפה שמאפשרים לו להימנע רוב הזמן מנפילה לקלישאות. ישנם רגעים, במיוחד לקראת הסוף, בהם הסרט נוטה חזק מדי לכיוון ההוליוודי. הוא לא נמנע מקיטש רגשני ומגזים מעט עם מתח של הרגע האחרון. בהתחשב בקצב הרגוע של רוב הסרט, הוא זורק יותר מדי התקפי לב קטנים לאותה מערכה, מה שלצערי, פוגם בתחושת המציאות כשנדמה שדברים מוספים רק בשביל לקרב את הצופה עוד קצת לקצה הכסא.

לא שזה לא עובד. ארגו הוא מותחן משובח וגם אם הצלחתי לנחש מה עומד לקרות חלק גדול מהזמן, עדיין רציתי לראות את זה קורה. בן אפלק אולי לא שחקן גדול, אבל הוא יודע לעבוד עם שחקנים אחרים ועם צוות ליצירת אווירה סוערת ומלאת פעילות. שתי דוגמאות קיצוניות ליכולות הבימוי שלו הן סצנות בהן מאות ניצבים מתאחדים לגוף מטיל אימה אחד ומנגד, סצנה בהן טוני מנדז מדריך את הדמויות על המסך, בדיוק כפי שבמאי מתרגל תפקיד עם שחקנים. למעשה, ישנם רגעים בהם אפלק ממש שלב את עבודת הבימוי בתפקיד שלו, כך שיוכל להדריך את הסצנה בעודו מהווה חלק ממנה. זה טריק מחוכם שעוזר להבין את חשיבות דמותו של מנדז במה שהוא בסופו של דבר, דרמטיזציה מוקצנת לארועים שהיו סודייים בהחלט עד לפני כעשור וחצי.

אני לא בטוח את מי ארגו מבקר יותר, את הוליווד או את ארצות הברית, אבל הוא עושה זאת מתוך גאווה להשתייך לשניהם. יש בסרט תחושת פטריוטיות שנובעת דווקא מהתייחסות לאמריקאים ולאיראנים כשווים בעיני הבורא. יש הרבה רציונל בפעולות של משמרות המהפכה ואזרחי טהרן הזועמים ומנגד, אין הזדהות עם דרכם. הסרט נמנע מדמוניזציה של הצד האחר ומסייע בכך להבין עד כמה הרקע למשבר מורכב ואינו ניתן להעברה דרך טבלאות ואיורים של פצצות עם קו אדום. הממשל לא מנותק, אבל גם אינו מבין את משמעותו של כל פרט קטן העלול להשתבש ולעלות בחיי אדם. בכך, מושווית וושינגטון להוליווד, שאינה רואה את הנעשה מסביב מרוב שהיא מכירה רק את העולם הפנימי שלה. יש לכל אורך הסרט תחושה שאפלק רצה להראות כמה שיותר מטהרן, אף על פי שהסרט כלל לא צולם בה, מתוך ידיעה שכמה שלא יצלם, זה לא יספיק בכדי להבין איך זה להיות שבוי בארץ זרה, בלי יכולת אפילו ללכת ברחוב בבטחה.

זה לא לחלוטין מספיק, אבל נעשה כאן מאמץ ראוי. ארגו הוא מותחן הוליוודי מהסוג שנדיר למצוא – כזה שלמעשה מותח. לא תמיד הוא אמין ולפעמים, נופל לקיטש מיותר, אבל עיקר העבודה נעשה על הצד הטוב ביותר. אני לא חושב שבן אפלק הוא אחד הבמאים הגדולים של דורו וכמו סרטו הקודם "גנב עירוני", ארגו מאבד כיוון בשלב מסוים והופך לסרט ז'אנר מרוחק מהמציאות. ארועים רבים נוספו לתסריט לצרכים דרמתיים ומעורבותן של ממשלות נוספות במבצע עומעמה לטובת הגדלת תפקידו של טוני מנדז בתכנון וההוצאה לפועל. עם זאת, כסרט שרק מבוסס על ארועים אמיתיים ולא מתיימר להציגם בדיוק כפי שקרו, ארגו הוא תוצר מוצלח של עבודה קשה, הבנה מעמיקה של חומר הרקע והמנעות לאורך רוב הזמן ממלכודות מוכרות.