הפעם האחרונה בה ראיתי את הלן האנט, הייתה לפני יותר מעשור. היא הייתה אז כוכבת בדעיכה שזמן קצר לאחר ביטול הסיטקום שפרסם אותה, "משתגעים מאהבה", עוד הוסיפה להנות מהיקרה שהעניק לה האוסקר בו זכתה על "הכי טוב שיש". היא נראתה לאחרונה בסרט של וודי אלן, "קללת אבן העקרב הירוקה", אחריו לא פרשה ממשחק, אבל כן מאור הזרקורים. "מפגשים" הוא הפעם הראשונה מזה זמן מה ששמה של הלן האנט מוזכר לא כדוגמה לשחקנית אחת מני רבות שגיל ארבעים חסל להן את הקריירה, אלא כמישהי ששווה ללכת לראות סרט בשבילה.

למה אני פותח בהתמקדות דווקא בה ולא בג'ון הוקס, השחקן הראשי? כנראה כי על הוקס עוד ידובר בביקורת זו, כמו גם על הדברים החיובים והשליליים בסרט מפגשים, אולם על הלן האנט אין הרבה מה לומר, פרט לכך שהיא חזרה. לא קאמבק ענק, היא כנראה לא תחזור לסרט המשך ל"טוויסטר" או לסיטקום רומנטי נוסף, אבל בגיל 49, חבל בעיקר על עשור שלם מחייה שהתבזבז ללא יחס הולם מהתעשיה שפרסמה אותה. שחקניות רבות נעלמות מהתודעה בהגיען לעשור החמישי לחייהן, אבל למעטות יש את האומץ לחזור בעזרת תפקיד כל כך חושפני.

מפגשים מבוסס על סיפורו האמיתי של מארק אובראיין, משורר ועיתונאי בוגר אוניברסיטת קליפורניה, שהעביר את רוב חייו בשכיבה. בגיל שש, לקה אובראיין בפוליו ואבד את היכולת להפעיל את רוב חלקי גופו. במקום להתייאש ולייחל למוות, המשיך לנצל את מוחו היצירתי ללימודים ולאחר מכן, לכתיבה. אף על פי שאינו מסוגל לשהות יותר מכמה שעות מחוץ לריאת ברזל המחליפה את ריאותיו הביולוגיות הרופסות, אובראיין רוצה לחוות את החיים ככל הניתן לאדם במצבו. הוא לא יוצא לצניחה חופשית, או ללילה פרוע בעיר, אבל כן מחליט לעשות דבר שנכים רבים, גם כאלה שמצבם פחות חמור לכאורה, נתקלים בקושי רב בהגשמתו.

בגיל 38, מחליט מארק אובראיין לאבד את בתוליו. הוא כבר חווה אהבות ושברונות לב, אבל מעולם לא ידע אישה במובן התנ"כי. לאחר התיעצות עם חברו הכומר, פונה מארק לסורוגייט – אישה המספקת טיפול באמצעות מין, למטרות רפואיות ופסיכולוגיות. שריל כהן גרין היא נשואה פלוס בן מתבגר, אולם משפחתה אינה מעקמת את האף לגבי משלח ידה. היא נפגשת עם גבר זר ומשתמשת בגופה ככלי טיפול, כולל כל השלבים הנחוצים לגרום לו לחוש נוח יותר ליד אישה, או להתגבר על קשיים מנטליים ופיזיים שמונעים ממנו לשכב עם מישהי בדרכים מקובלות. במקרה של מארק, מעבר לעובדה שאינו מסוגל להניע את גופו מהצוואר ומטה, שנים של אכזבות ותחושת שוני, הביאו לכך שהוא מתבייש בגופו ומאמין שאלוהים מייעד אותו להתנזרות, או לפחות ניחן בחוש הומור אכזרי במיוחד, כאשר הוא נותן אגוזים לאדם בלי יכולת להפעיל מפצח אגוזים.

סדרת המפגשים בין מארק ושריל הם הבסיס לסרט. למעשה, הם כמעט כל הסרט. יש עלילה ודמויות מסביב, אבל מכל חייו הבהחלט לא פשוטים של מארק, בחר הבמאי והתסריטאי בן לווין להתמקד רק בעניין איבוד הבתולין. זו בחירה מעניינת, מאחר ולווין עצמו חלה בפוליו בילדותו ונעזר עד היום בקביים. הוא בחר לספר את סיפורם של הלוקים במחלה דרך משהו שנדמה שאין ביכולתם לעשות, אבל גם אנשים בריאים חשים מבוכה לגביו. יש בסרט הרבה דיבורים על סקס, בעיקר בצורה פיוטית או מדעית. המילה "פין" נפוצה יותר מהמילה "זין" והרצון לגעת ולחוש מודגש הרבה יותר מחיפוש אחר אורגזמה. הטיפולים ששריל מעבירה אכן נראים בעלי תועלת רפואית ולא ככיסוי לגלי לשרותי מין בתשלום. מארק, עם כל המבוכה שגופו גורם לו, עדיין שואף לנצל את הבטחון שירכוש בכדי למצוא אהבה, או לפחות לחוש כמו אדם בוגר ולא כמו ילד שנתקע בגיל שש.

מפגשים הוא סרט רגיש, ממש כמו הגיבור שלו. הוא מעביר, בין אם ברצינות או בבדיחות הדעת, את תחושותיו של מארק וניתן להבין מה עובר עליו מבלי שיסביר מפורשות כל דבר (אם כי, הוא כן חוטא בקריינות מיותרת). המשחק המצוין של ג'ון הוקס, שמרוב אימונים להגיע לתנוחת הגוף הנכונה, יתכן וגרם לעצמו נזק קל, אך בלתי הפיך, מגביר את תחושת ההזדהות עם האדם המשותק ברובו. למרות שחייו כה שונים משלי, הזדהתי עם הצד המתוסכל שיודע איך לבטא את רצונותיו, אבל לא מצליח להביא אותם לכדי התוצאה הרצויה. יאמר גם לזכותו שהוקס הרבה יותר מבוגר מגילו של מארק בסרט והדבר לא מורגש, מאחר והוא עושה כמרב יכולתו להתחבר לדמות.

השחקנים האחרים עושים עבודה טובה, כך שזו אינה אשמתם שהדמויות שלהם לא ברורות. הלן האנט, כאמור, לקחה סיכון גדול כשהסכימה לחשוף את גופה, שסימני הגיל ניכרים בו. היא מסקרנת בתפקיד שריל, שנדמה שרוב הסיפור שלה נמצא מתחת לפני השטח. כמה שעורה חשוף, הרבה מהמחשבות והדילמות של שריל קבורות מתחת לשכבת בידוד עבה. זו נקודה לזכות הלן האנט שהצליחה להעביר זאת, מכיוון שהתסריט די מתעלם מהרבדים שאינם קשורים ישירות למארק. למעשה, התסריט הוא הנקודה החלשה בסרט מכיוון שהוא כל כך ממוקד בדמות אחת, שהאחרות נעשות מאוד לא ברורות. ויליאם אייץ'. מייסי מצליח במבט מבולבל אחד להביע כל כך הרבה לבטים שעוברים על כומר כאשר חברו הנכה מבקש ממנו אישור לנאוף, אולם הסרט אינו מתעניין בהליך המחשבה ומקצר אותו לכדי כמה משפטים פשטניים. גם מון בלאדגוד עושה עבודה טובה כמסייעת של מארק, אולם אין שום התייחסויות לכך שאינו חש כלפיה את מה שחש כלפי קודמתה בתפקיד. ברור שהן לא אותו אדם, אבל זה כי הן מגולמות בידי שתי שחקניות שונות, לא כי הסרט מספק הסבר כלשהו בעניין.

בנסיון להפוך את מארק אובראיין לשווה יותר מסך חלקיו, בן לווין בחר לשטח את שאר הדמויות. אנחנו רואים את שריל עם משפחתה וברור שקיימות שם לא מעט דרמות, אבל הן נפתרות בצורה סתמית ולא נראה ששריל מעבירה זמן רב בלחשוב על משהו שלא קשור לעבודה עם מארק. סצנת הסיום, לגביה לא אפרט, הוציאה אותי מהסרט עם תחושה קצת לא נעימה, כאילו הבמאי מתייחס למארק כאל האדם היחיד שחשוב בסיפור וכל השאר הם רק אביזרים להדגיש את יחודיותו. אין ספק שמדובר בסיפור מרתק ומארק אכן יוצא בו טיפוס שלא פוגשים בכל יום ולא רק בגלל הפוליו, אבל זה באמת לא חייב לבוא על חשבון עומקן של דמויות אחרות.

מפגשים הוא דרמה קומית מהסוג שמעורר מחשבה ואז מתחיל לחשוב במקומך. יש בו הרבה רגש ומשחק טוב, לצד שנינות ואופטימיות, אולם הוא אינו סרט מתוחכם. קל מאוד לעקוב אחרי הסיפור ולהבין את נקודת המבט של גיבורו. יותר קשה להבין למה בן לווין החליט ששאר הדמויות הן סוג של מעמסה ונתן להן רק רגשות יצוגיים, במקום לחדור אל תוככי נפשן. נכון שזה היה עושה את הסרט ליותר מסובך ואולי גם מעלה דילמות תאולוגיות ומוסריות שונות, אבל זה גם היה הופך אותו ליותר מרתק ומאתגר לכתיבה. ברור שנהיה בעד מארק, הוא בעמדת נחיתות כמו כל הגיבורים מעוררי ההזדהות. ההבדל זה שאצלו, האתגר הגדול הוא הגוף שלו עצמו ולא איזו תחרות או מסע אליהם הוא נכנס כבן דמותו של הצופה.

אני מניח שהסיבה שהרגשתי שנכון לפתוח את הביקורת בהתמקדות בהלן האנט, היא שהסרט לא עושה זאת. אם תרצו לחוות את אופיו של מפגשים, קראו שוב את הביקורת, רק ללא שתי הפסקאות הראשונות. אנשים מאוד חשובים ומשפיעים נדחקים לשוליים בשביל להתמקד בפן אחד מאוד ספציפי של הסיפור וזה קצת גורע מהתוצאה הסופית. במקום להדגיש איך אדם נכה הוא קודם כל אדם, הסרט מתמקד בפרק אחד בחייו של איש מדהים ומסנן החוצה את כל מה שיכול להסיח את הדעת מאותה סדרת ארועים. אפשר לאהוב את זה, להתחבר לסיפור יוצא הדופן ולילד הפנימי שחושש לעמוד במבחן העולם. אפשר גם לחוש החמצה מכך שהסרט לא מנסה להדגיש את האנושיות של מארק על ידי השוואה לזו של הסביבה, אלא על ידי הפיכת שאר הדמויות לפחות חשובות.